תחיית המתים: "התמוטטתי על הכביש, עם פגיעת ראש קשה, ורק רציתי לחזור לשיעור"

על הרבנית רות ביבי בוודאי שמעתם: האישה והבית, השלום והאגדה. ביתה שוכן לבטח בצפת הקסומה, ומצודתה פרושה על כל רחבי הארץ. אף על פי שמשחרות לפתחה עשרות נשים ביום, היא ענווה וצנועה, תוכלו לנסוע לצידה באוטובוס ולא להרגיש שמדובר ברבנית. האמרה השגורה ביותר על פיה היא: "זה לא ממני, זה רק ה'", כך היא חוזרת ואומרת בפשטות פנימית כשאני שואלת אותה על השיעורים הרבים שהיא מוסרת בשלום בית, על עשרות הכלות שמגיעות אליה להדרכה ועל מאות הבתים שהיא זכתה לקומם את הריסותיהם ולהעמידם על תילם בחן, בחסד ובאהבה.

וכאשר זו הגישה הקבועה, והעיניים נתלות בו יתברך בכניעה ובתפילה – לא פלא שגם סיפורה האישי עטוף כולו באמונה לוהטת, ועוד יותר לא פלא – שהקב"ה גמל לה ברחמיו.

אני משוחחת איתה מעבר לקו, היא בדרכה חזור משיעור נוסף ברחבי הארץ, ואין לי איך לקלוט שהיא-היא אותה אישה ששכבה לפני זמן לא רב, פגועת ראש במצב קשה, עם גולגולת מרוסקת ואפס סיכויים להחלמה.

(צילום: shutterstock)

מה' מצעדים כוננו

"באותו ערב נסעתי לירושלים, כמו בכל שבוע", חוזרת הרבנית ביבי לאותו יום מבהיל, ראש חודש אדר ב' התשע"ט. "היה לי שעור שבועי בשלום בית, וכהרגלי הגעתי לאולם בשעה שמונה, חצי שעה לפני התחלת השיעור. הנחתי את תיקי על הכיסא וחשבתי להספיק לצאת לקנות כמה דברים לפני שהשיעור יתחיל. אחת הנשים כבר הגיעה, וכשראתה שאני יוצאת, שאלה אם יש היום שיעור, השבתי לה "בוודאי", והזדרזתי לצאת.

"שכונת 'מאה שערים' הייתה עמוסה, כמו בכל ערב, וכיכר השבת הייתה סואנת עוד יותר, גם כן כמו תמיד. חיכיתי בצומת. שתי נשים עברו לפניי ברמזור אדום, אך אני לא התפתיתי לחסוך בזמן והמתנתי בסבלנות לעבור את הכביש. תכננתי להגיע ראשית כל לחנות הספרים שמעבר לצומת ולרכוש לבעלי ספר מסוים שהוא נזקק לו. האור הירוק הגיע, ואני עברתי, כמו עשרות האנשים מסביבי. פתאום, כהרף עין, דהר לכיווני רכב משלוחים, פגע בי בעוצמה אדירה והעיף אותי למרחק של כמה מטרים. התאונה עצמה היא נס לא הגיוני – עברתי בירוק, כמוני עברו עוד אנשים רבים, והרכב - אין לי מושג איך הוא הצליח בכלל להיכנס אל הכיכר העמוסה ולפגוע ישירות בי. ברור שהיה זה בהשגחה פרטית".

מה הרגשת באותם רגעים?

"התמוטטתי על הכביש, אבל לא איבדתי את ההכרה. למעשה, חוויתי פגיעת ראש קשה מאוד, ולא ידעתי זאת. הייתי מעורפלת והמומה, אבל רק רציתי לקום ולחזור אל השיעור שלי. זה הדבר היחיד שעניין אותי באותו רגע – לא לאחר לנשים הממתינות. אנשי חסד של ארגון הצלה זינקו למקום בזה אחר זה, ואני, ברוב בלבולי, משלחת את כולם בביטחון גמור שאין צורך ואני מרגישה מצוין. הדיבור שלי חיפה על מצב מסוכן ביותר, כאשר בגופי שתתו שטפי דם פנימיים וראשי מרוסק, אבל אני עסוקה בחזרה לשיעור, ותו לא. הם הלכו כלעומת שבאו, ואני חשבתי לקום וללכת. בקשתי מנשים סביבי לתת לי יד וניסיתי להרים את הראש, להיעמד, להזדקף. ולא הבנתי מה קורה לי - לא הצלחתי. בינתיים הגיע גם אמבולנס של מד"א והפרמדיקים ביקשו ממני להתפנות לבית החולים. לא ממש הבנתי למה ומדוע, אבל כשנוכחתי לראות שאינני מצליחה לקום – הסכמתי להתפנות.

"האח באמבולנס שאל אותי אם יש לי למי להודיע על פציעתי, ואני חיפשתי מטושטשת במספרי הטלפון שבסלולארי ונתתי לו לחייג לאחותי. היא הייתה בחוץ לארץ באותו ערב, ואף פעם לא עונה כשהיא שם, אבל הפעם רצה הקב"ה והיא ענתה מיד לשיחה. הוא הודיע לה שמפנים אותי לשערי צדק, והיא מיהרה לספר זאת לבני משפחתי. כולם נחרדו לשמוע על התאונה, ויצאו מיד לדרך אל בית החולים. בעלי עוד הספיק להודיע למארגנת השיעור על מה שקרה, ולמרבה האירוניה, היא גילתה שבזמן התאונה היא עצמה עברה בכיכר השבת והבחינה במהומה. אך היא לא רצתה להתעכב ולברר מה ארע, כדי לא לאחר לשיעור שלי...".

(צילום: shutterstock)

העולם נעצר

הרבנית ממשיכה לספר: "ברגע שבעלי הבין מה קרה הוא יצא מיד לדרך עם בתי הצעירה, שהייתה אז כלה. לאורך כל הדרך שניהם בכו בלי הפסקה, כשאחד מזהיר את השני לסירוגין: 'שאמא לא תראה שאת בוכה', כך בעלי לבתנו, 'היא תיבהל ותצטער', והיא עונה לו בחזרה: 'אז שגם אבא לא יבכה מול אמא, אמא תיבהל עוד יותר לראות אותך ככה...'.

"בכלל, ההכנות לחתונה שלה היו רצופות תמיהות ושאלות. החתונה נקבעה לחודש סיוון, אחרי חג השבועות, ויחסית, היה לנו הרבה זמן להתכונן בנחת לחתונה. אבל משום מה, נתקפתי בלחץ עצום ולא ברור, ובקשתי לזרז את ההכנות. יצאתי עם בתי לכל הקניות החשובות, לא הסכמתי לדחות שום סידור ושום קנייה, טיפלתי בכל הנחוץ בבהילות שמאד לא אופיינית לי. תמיד אני מתנהלת בניחותא, דוחה משימות לזמן בלתי מוגבל, ומתכוננת לכל אירוע באורך רוח. והפעם – אף אחד לא הבין על מה ולמה הלחץ, אולם עד ראש חודש אדר ב' רוב ההכנות היו מאחורינו.

"בנוסף לכך, יש לנו אסיפה משפחתית קבועה שמתקיימת תמיד בראש חודש אדר, ואם זו שנה מעוברת – האסיפה נערכת תמיד בראש חודש אדר ב'. זו התכנסות שחשובה מאד לכולנו ואף אחד לא מוכן להפסיד אותה ולהיעדר. בשנה זו, בלי שום הסבר בקשתי לערוך את האסיפה כבר באדר א'. אפילו לא הצלחתי להסביר את עצמי. רק אמרתי לבעלי שאני רוצה מאד להקדים. הוא טען שהתאריך הקבוע הוא באדר ב', אך כשראה שזה חשוב לי, הוא הסכים. הוא התקשר לכל הילדים ווידא איתם שהם יכולים לבוא בתאריך אחר, והאסיפה התקיימה מוקדם מתמיד.

"רק ביום שלישי, ראש חודש אדר ב', הבנו על מה ולמה השתנו הסדרים. הנשמה שלי כנראה חשה וידעה את הצפוי לה. ובבת אחת נעצר העולם. 'כי רגע באפו חיים ברצונו', ברגע אחד של חציית כביש – התהפך העולם שלי וכל התכניות נעצרו".

הרבנית חוזרת לאותו יום נורא: "הביאו אותי באמבולנס לבית החולים, אבל גם שם אף אחד לא התרגש יותר מדי מפצועה שמדברת ומגיבה ורק רוצה לחזור הביתה... לכן השאירו אותי בצד, בהמתנה.

"בחסדי ה', בדיוק אז הצליחו בעלי ובתי להגיע, ונבהלו לראות אותי שוכבת בצד ללא כל טיפול. בתי התחילה לצעוק ולעורר סערה, ובעלי הפעיל קשרים, תוך דקות הבהילו אותי לצילום מהיר. מאותו רגע כבר אף אחד כבר לא היה שאנן. פגיעת הראש הקשה התגלתה באחת, שטפי הדם שהלכו וזרמו ללא מפריע בתוככי ראשי סיכנו את חיי במוחש, ואז התמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. בלי להחמיץ שניות יקרות ונוספות, העלו אותי לאמבולנס טיפול נמרץ ושלחו אותי ישירות לבית החולים הדסה עין כרם. במקביל הזעיקו רופא מומחה לניתוחי ראש. הוא הגיע לבית החולים עם פיג'מה מתחת לחלוק... ללא שהות הוכנסתי לניתוח חירום מידי, והרופאים עמלו לנסר את הגולגולת, הכניסו צינורית אל המוח כדי לנקז את כמויות הדם שלחצו שם על תאי המוח, לאחות את שברי הראש ולחבר בעדינות מה שאפשר, ככל שידם הגיעה.

"במהלך הבדיקות המזורזות לפני הניתוח יצא הרופא אל בעלי והילדים ואמר להם קדורנית: 'אל תצפו לשום דבר. אי אפשר להציל אותה, אין לה שום סיכוי להינצל אחרי פגיעה כזו. וגם אם הניתוח יצליח והיא תישאר בחיים – היא לא תזכור מאומה, לא תוכל לחשוב וגם לא לתפקד. היא תצטרך שמירה רצופה, ותהיה ברמה שכלית נמוכה מאד. תזכרו שהכנתי אתכם, היא לא תחזור לחיים רגילים, זה ברור'".

מזעזע. איך הם קבלו בשורה קשה כזו?

"למשמע דבריו המייאשים, בעלי וילדיי לא גמרו לבכות ולהתפלל. הם העבירו את שמי לכל משתתפות השיעורים, ובכל מקום נישאו תפילות רבות להצלתי. אחיי, ששהו באותו זמן בחו"ל, מיהרו לעלות על מטוס ולהגיע לארץ בהקדם האפשרי. לאורך כל הדרך הם בכו והתפללו עליי, ועמם כל מי ששמע על התאונה. התחושה הכללית הייתה חשש גדול לחיי ולגורלי, וקריעת שערי שמים לישועתי.

"בחסדי ה', התעוררתי מהניתוח הקשה ופקחתי עיניים. הייתי מעורפלת לגמרי, אבל הצלחתי לדבר. ומה היה המשפט הראשון שאמרתי להם? שאני צריכה להזדרז ולמסור את השיעור המיוחד שהבטחתי לנשים לפני פורים... בכל שנה, לפני החגים, אני מעבירה שיעור שלא מן המניין לנשות השיעורים הקבועים שלי בירושלים, בבני ברק, במודיעין עילית ובבית שמש. בשיעור אני מתייחסת לאתגרים העולים דווקא בימים אלו של ערבי חג, ומלמדת כיצד ניתן לעבור גם אותם בשלום ובאחווה. בעלי וילדי שמעו את המשפט הזה והתחילו לצחוק ביחד. יחד עם הצחוק הייתה מעורבת גם הרבה הקלה. אני נושמת, פותחת עיניים ומדברת, זוכרת מי אני ומה אני רוצה. אומנם הייתי מטושטשת מאוד ובהחלט לא דברתי לעניין, אבל זה היה סימן חיים מרגש ביותר.

"כשנכנסו אליי למחלקת טיפול נמרץ, שמרו בעלי ובתי הצעירה אחד על דמעותיו של השני... בעלי היה כמה דקות בפנים, עם חיוך רחב, וכשלא יכול עוד לעצור את דמעותיו, הוא נמלט החוצה ובתי נכנסה במקומו. כך הם התחלפו בדאגתם, בצערם ובמסירותם, ואני לא ידעתי ולא הבנתי מה קורה איתי ומה קורה להם".

(צילום: shutterstock)

החלמה איטית אך ניסית

נראה שעדיין לא חזרת אז לגמרי אל עולמנו...

"אכן, במשך שבועיים שהיתי בהדסה עין כרם, והתאוששתי לאט-לאט מהניתוח ומהתאונה הקשה. המכה העזה שקיבלתי מהרכב השאירה את אותותיה על פניי, וסימני החבטות בלטו בכל גוני הקשת על פרצופי. כשבעלי הגיע ונבהל לראות אותי כך, הוא ביקש להסוות את רגשותיו ואמר בצחוק 'מה זה? צבעו לך את הפנים יפה יפה...', אך עדיין לא הבנתי עד כמה אני נראית גרוע. הבת שלי שאלה את אחד הרופאים אם הסימנים הכחולים והסגולים שעל פני עוד יעברו, והוא רק צחק מעומק ליבו ואמר: 'מהסימנים האלו את מוטרדת? את לא מתביישת? הרי זה שהיא חיה זהו נס גלוי. אני בכלל לא מבין איך היא מדברת, ואת שואלת על סימני המכות?'. אישית, לקח עוד זמן עד שקבלתי מראה קטנה לידי, ועד שהצלחתי להשלים עם המפנה העצום שקטע את חיי. המראה הסגול כחול היה רק הסימפטום...

"היו לי הרבה התעלפויות, סחרחורות פתאומיות וכל מיני מקרי שכחה ובלבול, שהלחיצו מאד את ילדיי. הם זכרו היטב את אזהרותיו של הרופא ודאגו לי מאד. באחד הימים שאלתי את בתי הנשואה 'מה עם התינוק שלך?', ואין לה בכלל תינוק. ביום אחר, כשהמכשירים צפצפו והתריעו, חשבתי משום מה שזה צלצול של הפלאפון. הרמתי את היד לאוזן, ודברתי ב'כאילו' עם בעלי... הצהרתי באוזניו שהכל בסדר והוא יכול להיות רגוע. ילדיי שהיו אז לצדי לא ידעו אם לבכות או לצחוק.

"לאחר שבועיים העבירו אותי לשיקום בתל השומר. שם לימדו אותי לתפקד מחדש, וכל פעולה יומיומית התגלתה כמורכבת וניסית מאד. להתיישב, לעמוד על הרגלים, ללכת עם הליכון... הכול לאט לאט ובזהירות.

"המצב השתפר בהדרגה, הסחרחורות קצת פחתו, ואני חזרתי ובקשתי למסור את השיעור לנשים הממתינות. זה היה נראה מופרך לחלוטין, אבל ילדיי לא נרתעו מהקשיים והחליטו לעזור לי במשאלתי. הם התקשרו למארגנות השיעורים בערים השונות. הן תיאמו והתקשרו ודאגו לאוטובוס מכל עיר, ונשות השיעורים הגיעו אלי לתל השומר, בתיאום עם אנשי הצוות, ובאישורם".

במצב קשה כזה הצלחת למסור שיעור? נשמע חסר הגיון לחלוטין...

"זה באמת היה נס אמתי. ואילו שיעורים מסרתי שם! שיעורים שלא היו כמותם מעולם. הנשים כולן בכו והתרגשו לראות אותי חיה, ואני מסרתי את השיעור כאילו הכול כרגיל, ובעצם, לא כרגיל אלא יותר מן הרגיל. שכבתי, מרותקת למיטתי וחבושה, מסוחררת, מדי פעם מתערפלת, אבל לא עוצרת וממשיכה. הקב"ה שלח את המילים לנבוע מתוכי עוד ועוד, ולא נתן לי להיכנע. זה היה פלא. היינו בטוחים שהכול נגמר, שאין לי סיכוי לחזור לעולם הישן שלי, אבל הקב"ה ריחם עליי והפתיע את כולנו בחסדיו הגדולים. השיעורים האלו היוו נקודת אור מופלאה בעיניי. אני עוד אחזור לחיים, ידעתי. לא אוותר על הזכות הזו, והקב"ה ייתן לי את הכוח.

"לאחר חודש שוחררתי הביתה, עם נספחים מטרידים כמו הליכון, סחרחורות ורגעי בלבול מלחיצים – אבל חיה ומתפקדת. במשך תקופה ארוכה עוד סבלתי מקשיי תפקוד באים והולכים. פתאום לא זכרתי כלום, לרגע אחד התיישבתי, ובמשנהו לא יכולתי לקום בחזרה, ההליכה הייתה קשה מאד והסחרחורות חזרו וביקרו ללא התרעה. בני משפחתי דאגו לי מאד, הילדים התקשרו אלי שוב ושוב, ובאו לשהות איתי רבות במסירות ובדאגה".

(צילום: shutterstock)

דמעות של שמחה ותפילה

יום חתונת בתה של הרבנית ביבי הגיע, והלבבות כולם הלמו בפחד ובחשש: האם הרבנית תוכל ללוות אותה לחופה? "ברחמי ה' הגדולים, זכיתי לרגעים המרגשים הללו", היא מספרת בהתרגשות, "נתתי יד לבתי, ומצדי השני תמכה בי גיסתי, ויחד הובלתי אותה לחופה. את שבעת הסיבובים המסורתיים סביב לחתן לא יכולתי לעשות על הבמה הצפופה, ולכן פינו לי בתחתית הבמה שטח רחב ללא אנשים, כך שיכולתי להסתובב בקצב האיטי שלי ועם תמיכה, עד שספרנו והגענו לשבע הקפות. במעמד המרטיט הזה, כל האורחים הזילו דמעות כמים. אף אחד לא האמין שאני חיה. גם בתי הכלה בכתה כל אותו היום ללא הפוגה. בצילומי החתונה רואים אותה כל הזמן בוכה ומתפללת עליה ועל חיי.

"הימים עברו, וחסדי ה' ליוו אותי מיום ליום. אי אפשר לתאר במילים את הליווי של הקב"ה, בכל רגע נתון. היו ימים שלא האמנתי שאצליח לעמוד על הרגליים, אולם ברצונו יתברך ההתאוששות נמשכה כל העת, ולקראת סוף השנה, הגיע הרגע ובקשתי לחזור למסירת השיעורים".

למסירת השיעורים ברחבי הארץ? איך היית מסוגלת?

"זה לא היה קל. הנסיעות מתישות מאד, הסחרחורות עוד הגיעו והלכו, לעתים נתקפתי בשכחה או בלבול, ההליכה שלי לא הייתה יציבה ונאלצתי להיתמך בהליכון. נזקקתי לעזרה ולליווי צמודים, אך לא רציתי להיכנע. ידעתי שמחכים לי. כלות ביקשו לחזור וללמוד, נשים חיכו להדרכה, ודברים התפתחו והשתנו כל העת. הידיעה כי זקוקים לי ומחכים לשיעורים – הפיחה בי כוח, והקב"ה סייע לי לחזור וללמד, לחזור ולחיות. בני משפחתי עזרו לי בכך מאד: הם דאגו לליווי בנסיעות, בדקו שבכל מקום יהיה מי שיחכה לי ומי שיעלה איתי, הנשים היקרות בעצמן דאגו לי ופחדו עליי. הן בקשו שאשב ולא אתאמץ, הבינו אותי ברגעי קושי ותמכו בי מאד. בזכותן חזרתי לחיים.

"בנקודה הזו יש לי מסר חשוב - יש אנשים שקרה להם מה שקרה לי, והם נשארו אחרי בבית החולים עוד כמה חודשים. אצלי זה היה אחרת. הסיבה לכך היא, לתחושתי, עשייה, עשייה ועוד עשייה. מי שיוצאת לעשייה ולמשימות לוחצות ומחייבות, בעזרת ה' תגיע מהר מאד לחזרה לשגרה. ולעומת זאת, מי שתשב ותחשוב ותרגיש מסכנה וחולה, הסיכויים שלה להבריא במהירות נמוכים הרבה יותר.

"ברחמי ה' העצומים, התחזקתי והתאוששתי משיעור לשיעור, עד שיכולתי לחזור למתכונת השיעורים הקבועה כמעט כרגיל. התזכורות הכואבות לתאונה הקשה הולכות ופוחתות, ואני נותרתי כמעט רק עם המתנות העצומות שהקב"ה העניק לי באותם ימים: לא תמיד אנו יודעים כיצד הקשיים היו טובים עבורנו, אך אצלי אמרו לי במפורש כי השיעורים כולם השתדרגו פלאים. אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק, אבל הנשים טוענות שוב ושוב שההדרכה של עכשיו אינה דומה כלל וכלל לשיעורים הקודמים לפני התאונה. נראה שאחרי שעוברים חוויה מטלטלת כזו, כל החיים נראים אחרת. הכל פנימי יותר, רך יותר, מחובר ואמתי יותר, קשור לקב"ה. מסתבר שגם המאזינות מרגישות זאת. התקופה הכאובה הזו לימדה אותי לבטוח בה' עוד יותר, ולחוש בכל ליבי כי 'ממנו לא תצא הרעות והטוב', הכל חסדים ורחמים גלויים עלינו. והבוטח בה' חסד יסובבנו".