איה קרמרמן פוחדת מהגבול שחצו חגיגות הכריסמס השנה

כמה קשה היה לי להכניס השבוע את חנוכה בחזרה לארון. את החנוכייה אני מחזירה למשכנה עם המון צער של פרידה, כי לא רק את החנוכייה אני מכניסה לקופסה. איתה נכנסים הנרות שנותרו, ציורי הילדים, החוויות, התפילות והתקוות שהיו לי לפני החג. בכל שנה יש לי פנטזיה, אולי הוליוודית מדי, של ערב משפחתי, עם שירים וסופגניות מלאות בשוקולד שנוזל בכל ביס. לצערי אני לא מצליחה להגשים אותה.

בין העולמות

לקח לי הרבה זמן להתאהב בחג הזה, מלא האור. גדלתי על "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", לא השם ולא נס. מה נשאר? רק מכבים, שנראים כמו מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי. היה לי חוסר הבנה בסיסי לגבי העושר הרוחני שבהדלקת הנרות הפשוטים. מה שנשאר זו התפאורה - חנוכייה, נרות שעווה וסופגניות עם ריבה דוחה. לכן היה נדמה לי שחנוכה הוא קצת לעג לרש, פרס תנחומים. כי אם משווים תפאורות, מה הם שמונה נרות וסופגנייה שומנית ומאכזבת מול אלפי נורות קטנות שתלויות על הבתים ועל עצי האשוח הריחניים של הכריסמס?

בפנימיית האומניות בארצות הברית, שבה ביליתי את שנות נעורי, נובמבר ודצמבר היו החודשים האהובים עלי. הטבע היה במלוא הדרו. עלי העצים שמשנים את צבעם לאדום בוהק הפכו את הנוף לציור, יחד עם פתיתי השלג היפים שנתקעים בשולי החלון. תוסיפו לזה את ההכנות הראוותניות לחגים הנוצריים, אשר סוחפות את המרחבים הציבוריים, ותקבלו סצנה מסרט אמריקאי. השירים השמחים שמתנגנים בכל מקום, קישוטי החג המאירים שמקשטים את הקניונים והופכים את הקניות לחוויה, הופעות בלט שמתאימות לאווירת החג. הראשונה שהייתה מתנדבת לתלות קישוטים על עץ האשוח הענקי מחוץ לחדרי המעונות בפנימייה הייתה אני, לדאבוני. בשמחה התמסרתי, גם אם זה לא החג שלי. לקראת חנוכה אמא שלי הייתה שולחת מהארץ חבילת נרות, והייתי מאלתרת חנוכייה. בכל ערב הייתי קוראת לחברות הפחות יהודיות לחגוג איתי. "זהו? סיימנו? חמוד החג שלכם...", הן אמרו, לפני שהמשכנו בקישוט עץ האשוח הקטן שהן קיבלו במשלוח מההורים. ואני - נהניתי משני העולמות. בעצם למה לא, אם אפשר? ככה זה כשנס לא קרה לנו.

חג פוליטיקלי קורקט

השנה קמה צעקה תקשורתית על חגיגות הכריסמס שהחלו לצוץ בארצנו כמו פטריות רקובות אחרי הגשם. אם פעם חיפה הייתה העיר היחידה שחרתה על דגלה את חגיגת שלושת החגים, היום תחת כל קיוסק רענן שרוצה להרוויח עוד כמה שקלים אפשר לרכוש סנטה קלאוס מתנפח בזיל הזול. בכל זאת אנחנו בעונת הסיילים הקדושה. הכי צורמים היו בתי הספר שהחליטו לחגוג את החג הנוצרי תחת מעטפת הטולרנטיות לתלמידים - הלא קיימים - מדתות אחרות. כן, אותם בתי ספר שמתלהמים בכל פעם שאיזה פרויקט בעל ערכים יהודיים מנסה לעבור את הש"ג שלהם. נחצה פה גבול, קראה הצעקה, וכולנו יודעים כמה רגישה המדינה שלנו לנושא גבולות. אם נחצה גבול, משמע שאנחנו בבעיית חילופי שבויים עתידית.

האמת, בהתחלה לא הבנתי את ההתלהמות. עיוות החגיגות כל כך ילדותי וחסר עומק בעיני, כמו שהוא היה חסר עומק והבנה אמיתית בנערותי. עלוב כמו לחגוג את הוולנטיין דיי. אבל בואו נודה על האמת, כריסמס הפך גם לחג שיווקי. פסלי ישו הצלוב על קרש עץ הוחלפו בעצי אשוח חיים ומוארים. את הניגונים הדתיים הקודרים החליפו שירי שלג קצביים. את התפילה בכנסייה החליפה התכרבלות על הספה וצפיית בינג' בסרטי חג ישנים. אפילו כריסמס הפך לפוליטיקלי קורקט, אשר ממאן להדיר אנשים פחות נוצריים מלחגוג אותו.

אז על מה הצעקה? בעיני היא על שורש הבעיה, על מה שיצר את העיוות. הוא מוכר לי. הניתוק שלי מהמשמעות האמיתית של חנוכה הלך יד ביד עם אידיאולוגיית "כריסמס זה לא אור אדום והסילבסטר זו הזדמנות פז למסיבה". הם משלימים זה את זה. גדלתי בידיעה שאין שום הבדל ביני ובין הגויים. חוץ מהשואה, שעברה מהעולם בזכות העובדה שאני כבר לא יהודייה גלותית וחלשה. גדלתי בלי הבנה או רצון מיוחד להיות יהודייה. ולכן אני מוטרדת. לא רק מהחוגגים חסרי ההבנה הבסיסית, אלא גם מחציית גבולות אחרים. הידור באכילת טריפות במסעדות "הטובות ביותר", כולל האפשרות לקנות חזיר בריש גלי. חוסר חיבור לחגי ישראל, אלא אם כן יש דיון למה יש יותר מדי ימי חופש בשנת הלימודים. אנשים שמוותרים על ברית מילה בטענה שזה מטיל מום. מריבות על שבת עם אנשים שאור השבת גנוז בפניהם והם מרגישים שמכרסמים בזכויות האדם שלהם.

אותי מפחיד הגבול שנחצה בלעג ובשנאה. אותי מפחיד שיש פה דור שכל כך מפחד מהדתה, אבל מעולם לא פתח סידור. אותי מפחיד הדור הבא, שלא יידע לשאול וההורים שלו ממילא לא יידעו להסביר. אותי מפחיד שיהיו עוד אנשים כמוני, הדור שלא ידע את יוסף וגם לא אכפת לו ממנו. הגבול נפרץ מזמן. וכן, יש לנו אלפי שבויים בצידו השני של המתרס.

רוטב ויניגרט אסיאתי

המצרכים הדרושים:

שורש ג’ינג’ר טרי קלוף בגודל כחצי אצבע / 2 כפות רוטב סויה איכותי / 2 כפות רוטב מירין / חצי כף שמן שומשום בכבישה קרה / כף שמן זית / חצי חבילת כוסברה / 3 כפות חומץ אורז

אופן ההכנה:

מכניסים הכול לבלנדר או לשייקר וטוחנים עד ששורש הג׳ינג׳ר נטחן היטב / אם רוצים שהרוטב יהיה עם חתיכות דומיננטיות של ג’ינג’ר וכוסברה, מפסיקים לטחון. אם רוצים רוטב אחיד וחלק ממשיכים לטחון עוד כ-20 שניות / מתאים לסלט שורשים טריים או לסלט עם אטריות אורז / מאחסנים בכלי סגור במקרר עד חמישה ימים / מנערים את צנצנת הרוטב לפני ששופכים על הירקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".