נקודת חן על המצח, דה-ז'ה-וו וגדר חיה, מצטרפים לסיפור אחד

אותה נקודת חן.

אני מכירה שני אחים למשפחת פופובסקי שיש להם במצח, לקראת צד שמאל, נקודת חן.

שתי הנקודות אינן בדיוק-בדיוק באותו הגודל, אבל שתיהן על המצח, שתיהן נקודות ושתיהן, חן.

פלאי הבריאה נכנסים אל הגנים שלנו במשפחה.

כשמישהו דומה מאוד למישהו אחר, ויש לנו אליו קשר, זה עושה משהו.

זה דמיון בין אנשים

דמיון בין מקומות.

דמיון בין תחושות.

רגש שחוזר על עצמו וכבר הכרנו בעבר.

הנקודה הזו שאת תמיד נפגעת בה, כמה שתכננת שכבר לא.

אני רוצה לכתוב בהקשר הזה על גדר חיה שהקיפה את ביתנו בשכונת אפקה בתל אביב.

גדר חיה. מתנצלת, ילדים, זה ממש מילים קצת מפעם.

אבל אני חייבת אותם עכשיו.

זה בערך כמו המילה אצטבה.

מתנצלת, ילדים. גשו לסבתא רגע.

איך רגש שחוזר על עצמו, מצח וגדר חיה מצטרפים להם לאותה נקודה?

אני מסבירה.

הגדר החיה הקיפה את הבית הישן והקסום בו גרנו, מכל צדדיו.

לצערי, אני לא יודעת מה שם השיח שיצר אותה, וגם אין לי את מי לשאול עכשיו.

חורף אחד, ממש דומה לזה שיש לנו כעת - רוחות מנשבות, עלים עפים באוויר - נשמע "בום" חזק מכוון הרחוב אל הבית שלנו.

יצאתי רועדת לבדוק.

מתוך גומחה שהיתה חפורה במדרכה גדל כבר שנים, לדעתי ארבעים, עץ אזדרכת מרשים.

הוא היה יפה כל השנה, אף על פי שמראהו הלך והשתנה.

באותו הערב הרוחות היו חזקות כל כך, שהן הפילו את העץ מהמדרכה אל תוך החצר שלנו, דרך הגדר החיה, אל ארגז הרוח. המשקל של הגזע הענק יצר בה בקע נוראי, פגע בה באופן רציני, ונחת על הבית.

הגיעו כוחות המוקד, וכל השכנים, לא רק בבני ברק מתאספים כדי לראות שוטרים.

מטעם העירייה הביאו טרקטור כתום וגדול,

שמשך את העץ, עם חבלים והכל, אל הכף הענקית שלו מקדימה.

שבועיים דיברנו על הפרשה בשכונה.

הידיעה הגיע עד יוסף מהמכולת, שמזמן בכלל סגר.

ריחמתי על הבקע בגדר החיה.

היא היתה יפה כל כך, ופתאום הפצע הזה בתוכה.

חודשים חלפו.

אני מרגישה שאני ממש פיוטית היום, אגב, אבל החודשים חלפו, והחיים נמשכו.

הייתי מציבה את שלושת הילדים הבוגרים שלי, שהיו אז תינוקות, בעגלול אחד מעץ, שממש לא היה אופנתי באזור, אבל הרגשתי מיליונרית של ילדים כאילו אני דוחפת כרכרה של מלכים.

הם היו מחזיקים את הדופן של הלול הנוסע הזה ומביטים במבט התמים ההוא של מגלי עולם, מבט שאני אוהבת כל כך.

יום אחד חזרנו מגינת השעשועים, זו שיושבת על הגבול בין אפקה לרמת אביב ג'.

כשרצינו להיכנס עם העגלול ועם עצמנו בחזרה לשביל ביתנו, נבהלו עיני ממחזה שלא ראיתי בחיי.

בתוך הבקע שנפער בחורף בגדר החיה, התיישב נחיל דבורים. גוש ענק ומזמזם, זז, נע ומאיים.

הכנסתי מהר את הילדים הביתה.

המשכתי להציץ מהחלון על זום זום זום עולה הזמר, וצלצלתי מהר לתמי פרנק, חברתי.

תמי מבינה בטבע.

בטח יותר ממני.

ועובדה, היא התקשרה לבחור ממושב אחד, אז קראו למקצוע שלו כוורן, היום קוראים למקצוע שלו, דבוראי, שיבוא ויציל את חברתה, אותי.

והוא בא.

הצצתי על כל מה שהוא עשה.

הוא לקח עלה גדול במיוחד מפלומריה מקסימה שצמחה ליד.

פלומריה, אתם מכירים? זה העץ הזה שגדלים עליו פרחים קלאסים תמימים בצהוב ולבן, משפחת ההרדופיים. יש גם ורסיה נדירה בוורוד. בחתונה של הורי בתשל"א, באולם בני ברית בתל אביב, אולם שכבר לא קיים, לאמא שלי היו כאלה שתולים בתוך התסרוקת, ואני חולמת לשבור את מסורת הוצאת הכספים האדירים בחתונות של זוגות צעירים ולמלא היכל שמחות שלם בפרחים כאלה, בחינם מהטבע של השם.

הוא לקח עלה כזה, והציב אותו כגשר בין הדבורים, האדמה והכוורת הלבנה שהביא איתו למשימה.

הוא הדליק מעין מצת, קטורת, עשן מריח, שהדבורים כנראה אוהבות הרבה. מה זה, מה הוא עושה, הבטנו מהחלון, לאט לאט זחלה הנחשונית הראשונה, הדבורה שהתפתתה תחילה וצעדה על הגשר בעקבות הריח, אל תוך ביתה החדש.

אחריה, כמו מצעד, צעדו כל השאר יחדיו. עד אחרונות הדבורים, זהו. כולן היו בפנים.

הוא ביקש מבעלי שיסע עם הכוורת בבגאז' של המכונית שלנו אל המושב ממנו בא.

"מה זאת אומרת, לנסוע, ואם הן יצאו בדרך מהכוורת?".

את מה שקרה שם, אספר אולי בהזדמנות אחרת.

אבל ניגשתי אל הדבוראי, דקה לפני שעזב, הצבעתי על השקע בגדר החיה, אחרי שכבר הסתיימה כל הפרשיה, ואמרתי, "איזה מקום נוראי, זו כבר פעם שניה, מקום בלי מזל. אתה יודע, לפני כמה חודשים נפל עץ בדיוק כאן".

"אני לא מסכים איתך", הוא אמר, "זה מקום עם ברכה גדולה. יש לו כוח משלו, הן לא סתם באו לפה, זה מקום נפלא, מקום מאפשר, אל תפספסי את המשמעות שלו".

והם נסעו.

עם הדבורים.

ואני נשארתי לחשוב עם עצמי, כמו תמיד, על איך דווקא המקומות הפגיעים, אלה שאנחנו כבר מזהים, הבקעים, הכאבים, הפחדים המגרעות, והשקעים,

יש בהם כזו ברכה עם כוח משלה, לעבודה יהודית פנימית שקטה וטהורה.