נבוכדנאצר: עובדות מרתקות על מלך בבל שהחריב לפני 2,450 שנה את בית המקדש, ועל מיתתו הבזויה

1. נבוכדנאצר השני היה מלך האימפריה הבבלית החדשה. הוא היה המלך שהחריב את בית המקדש הראשון. בתנ"ך נופיע שמו במספר צורות איות: נבוכדנצר, נבוכדנאצר ונבוכדראצר.

2. נבוכדנאצר הגלה את עם ישראל ב-3 גלויות: הגלות הראשונה – גלות יהויקים – גלות הילדים. כאשר יהויקים מלך יהודה מרד בבבל, הגיע נבוכדנצר מלך בבל ליהודה וכבש את ירושלים. נבוכדנאצר הגלה את ירושלים ואת כל השרים, ומבנימין ומשאר שבטים הגלה 7,000 איש, כולם גיבורים עושי מלחמה.

3. הגלות השניה – גלות יהויכין – גלות החרש והמסגר. לאחר מותו של יהויקים, מלך אחריו בנו יהויכין. הוא מלך שלושה חודשים בלבד, ובהם עשה הרע ביני ה'. (מלכים ב', כ"ד) בשנת 597 לפני הספירה, הגלה נבוכדנאצר את יהויכין מלך יהודה לבבל, ועמו גלו 3,000 איש מיהודה ו-7,000 גולים משאר שבטי ישראל. בין הגולים היו: יחזקאל הנביא, מרדכי היהודי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

4. נבוכדנאצר לקח עמו אוצרות בית המלך ואוצרות בית ה' וכלי המקדש, השאיר את דלת העם והמליך עליהם את צדקיהו. נבוכדנאצר לקח את כסאו של שלמה המלך וישב עליו (אסתר רבה פ"א). כיון שראה עצמו בגדולה התחיל להתגאות (שמ"ר פי"ב).
הגלות השלישית – כעבור 9 שנים, מורד צדקיהו בבלים, כיוון שסמך על עזרתה של מצרים. (עליה הזהיר הנביא ישעיהו (פרק ל"ו) באמרו: "משענת קנה הרצוץ"). כיוון ששמע צדקיהו לעצת עבדיו למרוד בנבוכדנאצר,  בניגוד לעצת ירמיהו הנביא – הוא נענש על כך. נבוכדנאצר עלה עליו, החריב את ירושלים ולקחו בשבי. שני בניו של צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, עיניו נוקרו והוא הושם בכלא עד ליום פטירת נבוכדנאצר.

5. נבוכדנצר שולח את שר הטבחים נבוזראדן להחריב את בית המקדש וארץ יהודה. נבוזראדן מטיל מצור על ירושלים. בי' בטבת החל המצור, וכך נאמר בספר מלכים ב' פרק כ"ה: ''...ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב... בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה הלילה דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך, וכשדים על העיר סביב וילך דרך הערבה... וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. ואת חומות ירושלים סביב נתצו... ואת יתר ההמון הגלה...'. לאחר שלוש וחצי שנות מצור, שהחל בי' בטבת, נהרסה העיר, נחרב בית המקדש, והחלה בגלות בבל.

6. על היהודים הנשארים מונה גדליה בן אחיקם אשר נרצח בג' תשרי, ועל שמו ''צום גדליה".

7. למרות שכיבושי נבוכדנאצר השני הגדילו את כוחה של בבל ואת השפעתה, הממלכה קרסה פחות מרבע מאה לאחר מותו.

הפתרון הסופי של נבוכדנאצר - צפו בדברי הרב ברוך רוזנבלום:

על נהרות בבל

8. בפסיקתא רבתי פסקא ל"א: "בשעה שבא נבוכדנצר ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל ושבה אותם, לא עשה אסטטיא [חנייה לשבויים] בכל ארץ ישראל אלא היו רודפים אותם... שהיו חוששים לנפשם לומר... שמא יעשו [ישראל] תשובה עד שהם נתונים בתוך ארצם והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב [שהרג את חילו]... כיון שבאו על נהרות בבל, וראו עצמם שהם נתונים בידם על אדמתם [בחוץ לארץ] מיד עשה אסטטיא. אלו [החיילים] ניפנו לאכילה ושתייה, ואלו [השבויים] נפנו לבכי ולמספד. אמר להם נבוכדנצר: מה אתם יושבים ובוכים! והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם... עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש!... אמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה?! מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם, ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני [בוהן] ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם... [ככתוב]: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו... על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו... כי שם שאלונו שובינו... שירו לנו משיר ציון... אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעותיכם, חייכם... אני משיב אתכם [לציון]".

מוסר מנבוכדנאצר

9. רבי חיים מוולוזין בספרו "נפש החיים" כותב כך: "ובאמת כי האיש החכם ויבן זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים חס ושלום, עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים, שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם, רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו, כביכול, המקדש העליון, ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי), קמחא טחינא טחינת, הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה, עולמות העליונים הקדושים, והמה החריבו רק נוה מטה..." (שער א פרק ד)

10. בגמרא בסנהדרין (דף צו עמוד א) מבואר, שנבוכדנאצר פסע שלוש פסיעות לכבוד הקב"ה וזה נתן לו את הכח להחריב את בית המקדש, יעויין שם כל המעשה. והמהרש"א (שם, וכן ביומא דף נג עמוד ב) מביא, שלכן אחר ג' פסיעות שבסוף שמונה עשרה אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש וכו', לפי שעל ידי ג' פסיעות של נבוכדנאצר נחרב הבית.

הצלם בבקעת דורא

11. כאשר עלה נבוכדנצר על ירושלים בפעם הראשונה לקח עמו ילדים טובי מראה ומשכילים לעמוד בהיכלו, ובניהם דניאל, חנניה מישאל ועזריה, וגם את מרדכי לקח עמו (אסתר ב' ו'). בשנת שתים למלכותו חלם חלום ורק דניאל מצא פתרונו, ועל כן הפקיד אותו לשליט בכל מדינות בבל (שם א' וב')

נבוכדנאצר ציווה לעשות צלם זהב בבקעת דורא בבבל, וציווה את עבדיו להשתחוות לפניו, אבל חנניה מישאל ועזריה לא שמעו לו. הוא השליכם באש לשרפם, אבל שלשתם ניצולו בדרך נס (שם ג')

עונשו של נבוכדנאצר

12. לאחר שהחריב את בית המקדש, אמר בגאווה כי הוא רוצה לעלות לשמי מרום ולהחריב עולמות עליונים, למעלה ממקום מושבם של המלאכים אגיע, ולא יהיה כמוני בכל העולמות. הוא חש את עצמו לאלוק, ואמר את מילות השחץ הבאות: "אמרתי אעלה על במתי עב אדמה לעליון". 

ענתה לו רוח הקודש: "רשע בן רשע, בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד עלי את כל העולם. מה גבורתך? במה גדול כוחך? כמה שנים אתה חי בעולם הזה? ומה יהיה סופך, את יודע? איף העזת להגיד שברצנך להגיע לשמים? ולהילחם עם קדושי עליון? לכן, בגלל גאוותך וחוצפתך אוריד אותך מטה מטה. לאחרון שבשבעת מדורי הגינום תגיע ותתענה.

13. עוד בעולם הזה, בעודו בחיים, נענש נבוכדנאצר הרשע, מפני שעשה עצמו אלוקים.

הקב"ה שינה את דמותו ועשאו כחיה- מראשו עד בטנו היתה לו דמות שור, ומבטנו ומטה – דמות אריה. שבע שנים הסתובב נבוכדנאצר בשדות, כאל עשב וחי כאחת החיות אשר בשדה. בעוד עבדיו ונתיניו חשבוהו למת, במשך שנים אלו הוא בילה ביער נידח בערבוביה בין חיות השדה. במסכת שבת דף קמ"א נאמר: "הגלהו למדבר עד שהוא במלכותו, והאכילו עשב כבהמה (שמות רבה פ"ח), שרכב על ארי וקשר תנין בראשו".

באותן שנים מינו את בנו אויל מרודך לרשת את כסאו, אך לאחר שבע שנים חזר נבוכדנצר והכניס את בנו לבית הסוהר שם שהה עד למות אביו ובנוסף הטמין נבוכדנצר את אוצרות המלוכה שמנו אלף ושמונים אוצרות באדמה סמוך לנהר פרת כדי שבנו לא יהנה מהם. כשמת נבוכדנצר קברוהו בכבוד ושחררו את אויל מרודך מהכלא כדי שישוב למלכותו, אולם הוא סירב לצאת מפחדו שמא שוב אביו נעלם והוא ישוב כבעבר. בלית ברירה הוציאו את גופת אביו מקברו והציגוה לפניו, אויל יצא מכלאו והורה לגרור את גופת אביו ברחובות העיר. לאחר מות אויל מרודך (בידי נריגליסר גיסו) מלך אחריו בנו בלשצאר. 

אחרי שבע שנים הפכה דמותו להיות שוב דמות אדם, והוא שב אל ארמונו. כאשר ראה את בנו אויל מרודך מולך, כעס עליו מאוד וציווה לאסור אותו בבית האסורים.

גם מותו היה מות נבלים. כאשר מת, באו לבשר לבנו הכלוא שאביו מת, והוציאו אותו מבית האסורים. אויל מרודך לא האמין לדברי העבדים, וסירב לצאת, וחשש באמרו: "אבי לא מת, ואתם רוצים שאצא ויצווה להרנני". בשל כך הלכו והוציאו את גופת המלך מקברו, וגררו אותו בכל רחובות העיר עד בית האסורים, כמו נבלת כלב בזוי".