"הילד שלי בסך הכל נפל מאופניים, והסיוט הנורא מכל התרחש"

את הרגע בו המכשיר הסלולארי שלה צלצל ועל הקו הייתה אישה שהודיעה ש"הבן שלך גיא נפל מהאופניים ונפצע", דווקא לא זוכרת טיליה מידן כמטלטל במיוחד. היא מכירה את גיא שלה, בן השמונה וחצי, ומכירה גם את נפילותיו מהאופניים מידי פעם. לרגע לא היה נראה לה שיש סיבה לדאגה.

"זה היה ביום שנראה היה לכאורה שגרתי למדי", היא מספרת, "חזרתי מהעבודה בשעה שש, ובבית חיכו לי ההורים שלי שמגיעים אליי פעם בשבוע כדי לשמור על הילדים ולאסוף את הקטנה מהגן. כשחלפתי עם הרכב ברחוב ראיתי את בני גיא רוכב על אופניים בסמוך לבית, נופפתי לו לשלום והמשכתי הביתה. הייתי רגועה, כי ידעתי שהוא ילד אחראי".

טיליה מציינת כי היא בקושי הספיקה להניח את התיק, כשלפתע צלצל המכשיר הסלולארי ועל הקו נשמעה השיחה שבאותם רגעים כלל לא גרמה לה לדאוג. "ניתקתי", היא מספרת, "והודעתי להורים שלי שאני הולכת להביא את גיא ולבדוק מה שלומו. עדיין הייתי רגועה, לא חשבתי לרגע שקרה משהו רציני, אבל אבא שלי התעקש: 'אני בא איתך'. ניסיתי להסביר לו שאין צורך, גיא קרוב לבית ואני עוד רגע חוזרת, אבל אבא לא ויתר. בסופו של דבר התברר שזו הייתה סייעתא דשמיא גדולה".

פגיעה חמורה

כשהגיעו טיליה ואביה לגיא, הם ראו הרבה מאוד אנשים מתגודדים סביבו. "גיא שכב על הרצפה", היא מתארת, "כולו היה כאוב, בקושי מסוגל לדבר. התקרבתי אליו ושאלתי: 'גיא, מה קרה?' הוא לחש בקושי רב: 'אמא, נפלתי מהאופניים, קיבלתי מכה ואני לא יכול לקום'. באותו רגע שהוא סיים להגיד את זה הוא התחיל להקיא ולהקיא... הסתכלתי על אבא שלי ושנינו הבנו שקורה כאן משהו חמור. התחלתי לרעוד בכל הגוף".

באותו שלב האמבולנס שהוזעק למקום טרם הגיע, וטיליה מציינת שבפועל לא היה להם מה לעשות. "התחלתי להתרוצץ סביב עצמי בחוסר אונים, בסופו של דבר נשאתי עיניים לשמיים ולחשתי לאלוקים: 'אני לא יודעת לאיזה מסע אני יוצאת, אבל ברור לי שקורה כאן משהו לא טוב, בבקשה תוציא אותנו מזה בשלום'. מאז אותו רגע לא הצלחתי עוד להתפלל, בקושי לחשתי 'שיר למעלות' כשהייתי באמבולנס שהגיע אחרי חצי שעה בה גיא לא הפסיק להקיא".

טיליה ממשיכה ונזכרת ברגעים בהם הם הגיעו לבית החולים והרופאים הסתערו על גיא ושידרו לה את התחושה שמדובר אכן במקרה חירום. "הם לקחו לו את כל המדדים וחיברו אותו לזונדה. בתחילה לא הבנתי מה קורה כאן, הרי הילד בסך הכל נפל מהאופניים, אבל הרופאים הסבירו לנו שהכידון ככל הנראה גרם לפגיעה רצינית בבטן ויש סכנה לאיברים הפנימיים. הם העלו אותו לטיפול נמרץ ושם הוא נשאר במשך כל הלילה".

גיא היה בהכרה?

"כן, הוא היה בהכרה ונדרשנו להמשיך לשמר אותו בהכרה, אבל הוא כמעט לא תקשר אתנו. הוא סבל מכאבים מאוד חזקים, ואנחנו בעיקר היינו חסרי אונים. לא הבנו מה המצב ומה אמורים לעשות".

ביום המחרת התבהרה מעט התמונה, אך לא לכיוון החיובי שלה. "לעולם לא אשכח את פרצופו של הרופא שניגש כדי להסביר לנו את האבחנה הרפואית. הוא היה מאוד קשוח ואמר לנו: 'תשמעו, אני לא רוצה לפרט את כל האפשרויות שעלולות לקרות כתוצאה מפגיעה בבטן, יש ספר שלם שמפרט אותן, אבל אנחנו לוקחים את גיא כעת לסי.טי ואחרי שהוא יעבור את הבדיקה נהיה חכמים יותר ונדע אם יש איברים פנימיים שנפגעו'".

במשך כל אותו יום עדיין לא הבינו טליה ובעלה מה מצבו המדויק של בנם, אך למחרת הגיע הרופא שוב והודיע: "המצב לא נראה טוב, ניקח אותו לניתוח".

המילה 'ניתוח' הפילה על טיליה פחד גדול. "ניתוח חירום זה דבר מפחיד מאוד עבור כל אחד, אבל אצלנו במשפחה יש מישהו קרוב שנפטר על שולחן הניתוחים, ומאז מבחינתנו כל ניתוח זה אסון".

אך הרופא הבהיר שאין שום ברירה, שכן אי אפשר לדעת מה המצב המדויק כל עוד הוא לא פותח את הבטן, לכן הוא צריך קודם כל לפתוח, ואם יראה שהכל בסדר – הוא יסגור.

באותה עת הגיעה הפעם השנייה בה הצליחה טיליה להתפלל. "ניגשתי לחלון של חדר הטיפול נמרץ, התבוננתי בשמיים ובכיתי לריבונו של עולם – 'אני לא יודעת מה להתפלל ומה לבקש ממך, אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אבל בבקשה תציל אותנו מזה, רק אתה יכול ואין מלבדך'.

"הרגשתי שהמילים שאני לוחשת ממש מחזקות אותי", היא נזכרת, "אני בעלת תשובה טרייה יחסית, התחלתי להתחזק לפני כחמש שנים, מאז אני שומרת שבת, אך בעלי לא וזה אתגר גדול. לפני הניתוח ביקשתי מגיא שינסה להתחזק במשהו, כדי שיהיו לו זכויות, והוא, כל כך מתוק ובוגר, הבטיח לי שהוא ינסה לשמור שבת. גם התקשרנו לרב זמיר כהן והוא ברך את גיא וחיזק מאוד את כולנו, זה נתן לנו הרבה מאוד כוחות".

במשך שלוש שעות היה גיא בחדר הניתוחים. "אלו היו שעות של סיוט", נזכרת טיליה, "של חוסר אונים, של פחד נוראי, בסיום שלוש השעות האלו יצא אלינו הרופא המנתח ואמר: 'תשמעו, זה לא היה פשוט בכלל, היה לגיא נמק במעי הדק, חתכנו לו חצי מטר וזה היה מאוד לא פשוט. אתם צריכים להבין שהוא היה בסכנת חיים, אם לא היינו מוציאים את הנמק, הילד היה הולך'".

טיליה מוחה דמעה כשהיא נזכרת בהתרחשות. "כמובן שלחשתי 'מזמור לתודה' והודיתי להקב"ה על חסדיו העצומים. המסר היה ברור ולא משתמע לשתי פנים – היה לנו נס גדול".

אלא שמספר רגעים לאחר מכן יצא מחדר הניתוחים מנתח נוסף, חמור סבר. "ניגשתי אליו והודיתי לו על כך שהם הצילו את חייו של גיא, אבל הוא היה פחות אופטימי מהרופא הראשון והציג בפנינו את המציאות: 'אתם צריכים להבין שניתוחי מעיים עלולים להוביל לסיבוכים, ובכלל, כל ניתוח בבטן עלול להביא להידבקויות ולחסימות'. הוא צייר לנו את התמונה באופן יותר שחור והזהיר אותנו שייתכן שכלל לא הגענו למנוחה ולנחלה".

מה הרגשתם?

"לא הרגשתי כלום, נשאתי עיניים לשמיים ואמרתי: 'ריבונו של עולם, אני יודעת שאלו לא הרופאים, זה רק אתה, אתה נמצא מעל כולם ומלבדך אין כלום. שמור לנו בבקשה על הילד'".

תפילה בהושענא רבה

מספר ימים לאחר הניתוח חזרו טיליה, בעלה וגיא הביתה. "גיא התחיל להתאושש ובמשך שלושה ימים היה נראה שמצבו משתפר, אבל אז, כשהגיע ליל שבת, הוא התלונן על כך שהבטן כואבת לו. בתחילה ביקשתי ממנו להמשיך לנוח, הרי הוא עבר ניתוח והגיוני שהבטן תכאב, אבל גיא אמר לי: 'זה לא כאב רגיל, זה ממש כואב לי'. ביקשתי ממנו לדרג את הכאב מ-1 עד 10 והוא אמר '8'. זה כבר הדליק נורה אדומה. נתנו לו נורופן, אך הוא לא השפיע, ובאותו שלב הודעתי לבעלי שאני מזמינה אמבולנס. מבחינתי ההחלטה לא הייתה קלה, כי אני מקפידה מאוד על שמירת שבת, אבל הבנתי שהפעם זה פיקוח נפש. התברר שצדקתי, כי ברגע בו הגיע האמבולנס התחיל גיא להקיא. הגענו לבית החולים, שוב חיברו לו זונדה ושוב הוא אושפז, יומיים לאחר מכן הוא הובהל לניתוח חירום נוסף, בו התברר שכל המעי הדק נדבק לגוש אחד. גם הפעם היה לנו נס גדול והרופאים הצליחו לטפל ולהציל את גיא. הפעם שוחררנו הביתה וזכינו להתאוששות מלאה", היא אומרת. "ברוך ה', בחודש האחרון חגגנו לגיא מסיבת הודיה, ומיד אחרי חג החנוכה חזר גיא לבית הספר, מאושר לפגוש את חבריו ולשוב לשגרה מלאה ובריאה".

טיליה מציינת כי רק עכשיו, אחרי שחלפו מספר שבועות מהאירוע, הם מצליחים להתחיל לעכל את מה שחוו. "אני מרגישה שהקב"ה היה אתנו לאורך כל הדרך, הוא ממש צעד אתנו יד ביד וליווה אותנו", היא מתארת. "אבל האמת היא שמבחינתי ההשגחה התחילה הרבה לפני הנפילה מהאופניים, עוד בהושענא רבה, בסוכות. באותו לילה צלצלה אליי חברה והציעה לי להצטרף אליה לערב מיוחד במינו של תפילות ודרשות. מעולם קודם לכן לא ציינתי את הושענא רבה, אבל כעת הרגשתי צורך מיוחד. אולי זה מכיוון שביום כיפור שחלף עליי הרגשתי שמשהו בתפילת הנעילה עובר עליי לא חלק, הרגשתי כאילו מרחף עליי ענן שחור והרגשתי פחד גדול מפני השנה החדשה. אחרי שהשתתפתי באירוע בהושענא רבה שבתי הביתה כל כך מחוזקת, הרגשתי שטוב שהשתתפתי שם ובוודאי זכיתי להמתיק לי ולמשפחתי את הדינים. רק אחרי מה שקרה לגיא התחלתי להבין את התחושות שלי. אני לא מנסה לחשב חשבונות שמיים, אבל אני לגמרי מרגישה שההתחזקות שלי בליל הושענא רבה פעלה את פעולתה".  

והיא מסיימת בנימה של הודיה עצומה: "מאז שגיא החלים ועד היום אנו לא מפסיקים להודות להקב"ה. ברור לי שגיא קיבל את החיים שלו לפנים משורת הדין וכל מה שנשאר לנו הוא להודות ולהתחזק, כי הכל מאתו יתברך, ורק ממנו".