את יוצאת מהבית, והילד לא מפסיק להתקשר? זו הסיבה

12 שיחות שלא נענו!

היא ישבה לידי בשיעור השבועי שלנו, והטלפון שלה לא הפסיק לרטוט.

אני כבר הייתי בלחץ, יותר ממנה. "תעני!", אני אומרת לה, "אולי זה דחוף? אולי קרה משהו?".

היא לא נראתה מוטרדת, אפילו בכלל לא. היא הרגיעה אותי שזה בסדר. היה תמוה בעיני, אבל בסדר, אם היא רגועה, מה יש לי לדאוג יותר ממנה?

בסוף השיעור הייתי סקרנית יותר ממנה, ושאלתי אותה: "חוי, מי מצלצל אליך כל כך הרבה ואת רגועה כל כך?". והיא אמרה: "זה הבן שלי, הוא לא יכול בלעדי, הוא רק מחכה שאני אחזור".

"מה יש לו, הוא לא מרגיש טוב או משהו?", אני שואלת אותה.

"לא, הכל מצוין, למה לא מרגיש טוב?".

"אולי הוא צריך אותך, לכן הוא מתקשר כל כך הרבה" (האמת שזה ממש הפריע לי להתרכז בשיעור, הרטט הזה בלי הפסקה - לא אמרתי לה את זה, אבל זה היה ממש בלי הפסקה).

"לא, לא", היא אומרת ככה הוא, הוא לא יכול שאני יוצאת מהבית, הוא רק מחכה שאני אחזור ואם יצאתי אז הטלפונים לא מפסיקים, אני לא יוצאת הרבה".

"זה נוח לך?", אני שואלת אותה.

"זה לא מפריע לי, התרגלתי".

היא נראתה אפילו די מרוצה מזה, אז כבר חשבתי עליו יותר מאשר עליה...

איך ילד מרגיש כאשר אמא שלו הולכת? נוסעת? יוצאת מהבית? לא לידו?

הבנתי שזה מגביל אותה מאד, אבל היא התרגלה, לא כועסת, אפילו מוחמאת מזה קצת...

זה הזכיר לי שהייתי בנופש נשים, והייתה איתנו אישה בחדר, שלא הבנתי למה היא יצאה לנופש בכלל, כאשר כל היום הילדים מתקשרים, והיא מטלפון אחד לשני. מהילד הקטן לילדה הגדולה וכך הלאה, "אמא, הוא עשה לי", "אמא, אז מה את עושה עכשיו?", "אמא, תקני לי משהו", "אמא, מתי את חוזרת?".

אבל היא התעצבנה בסוף! ביום השני כבר היא כבר כעסה, עדיין המשיכה לענות לטלפונים, אבל עצבנית ומבטיחה עונשים ואיומים. ריחמתי עליה.

אז מה עושים במצב כזה?

איך גורמים לילדים לא להתקשר ולנדנד בלי הפסקה כאשר אמא יוצאת מהבית?

איך גורמים לילדים להיות רגועים ומאושרים ושמחים גם כשאמא לא נמצאת?

את מכירה את זה?

את המנגינות על המצפון שקשה להם כשאת לא בבית?

אז לפני שנדבר עלייך, נדבר עליהם.

הם באמת סובלים כרגע, אבל לא מזה שאת לא בבית לידם. הם סובלים מזה שאין להם השקט הנפשי והרוגע הפנימי שטוב לי והכל בסדר, כי יש לי גבול!

כאשר ילד יודע ומרגיש שהגבול הוא ברור ואי אפשר לחצות אותו, הוא נרגע.

כאשר הוא יודע שאפשר לחצות את הגבול, הוא לא רגוע, הוא לא שמח, משהו בו לא שקט ואפילו מתוסכל, הוא מרגיש בודד ולא מוגן.

אז אם יוסי היה יודע שכשאמא יוצאת מהבית, לא מפריעים לאמא (אלא אם כן זה רק משהו ממש דחוף ואין ברירה), לא מתקשרים והעולם ממשיך כמנהגו וכהרגלו, כי זה הכלל בבית וכך החלטת, אז יוסי לא ינדנד, יוסי לא יתקשר, יוסי ישחק בבית בשמחה, יעסיק את עצמו וירגיש מוגן, שמח ובטוח גם כשאמא לא כאן. זה בכלל לא אמור לשנות לו שום דבר, אולי קצת יתגעגעו...

אמא זה לא בייבי סיטר ולא שירות התעסוקה. אמא זו אמא, והיא נמצאת כשהיא נמצאת והיא אוהבת גם כשהיא לא כאן.

איזה מרגיע זה? נכון?

כמה טוב ורגוע יהיה לילד שלך שהוא יודע שגם כשאמא לא בבית, העולם לא מתמוטט ולא נחרב?

ומה אתך?

איך תרגישי? נכון שמשוחררת? שמחה? נכון שיהיה לך שקט נפשי? תטעיני קצת את עצמך ויהיה לך עוד הרבה כוח?

אז למה את לא עושה את זה? בטוח שהיית רוצה, נכון?

אז קודם תבדקי עם עצמך, מה את מרגישה כאשר את צריכה להציב גבול לילדים שלך? זה רע? זה טוב? הכי חשוב הוא איך את מרגישה עם זה. כאשר את תהיי שלימה עם עצמך, את תוכלי להעביר להם את השדר הבטוח שלך, ואם לא - אז תדעי לפחות שאי אפשר לעקוף את זה, כי את מה שאת מרגישה - הם מרגישים, ואם גבול זה עוול בשבילך, גם אצלם זה יהיה...

דבר נוסף, ספציפי לסיפורים למעלה: מה זה עושה לך כשאת יוצאת מהבית והילדים שלך רוצים כל כך לדבר אתך? שתחזרי כבר? שאת חסרה להם? זו מחמאה בשבילך? אם תהיי כנה ואמתית עם עצמך, תוכלי לדעת למה קשה לך להגיד להם "לא" וזהו, ופשוט לא לענות לטלפונים. ואם הרטט מפריע, אז גם את זה שלא יעשו...

תדעי לך שהילדים שלך זקוקים לגבול יציב וברור ממך. זה מה שיגרום להם להיות רגועים, שמחים ומאושרים, הרבה יותר מאשר העובדה שהם רואים את אמא בד' אמותיהם.

בהצלחה!