הרב ראובן אלבז: "יש לי הכל, אבל עד שיעור הגמרא לא הרגשתי שאני חי"

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מ"ז, כ"ט).

הצדיקים מחיים את ימיהם

ה"אור החיים" הקדוש, מדייק בלשון הפסוק, שלא נאמר "ויקרב ישראל למות" אלא "ויקרבו ימי ישראל למות", ומבאר, כי יעקב אבינו לא קרב למות כלל, אלא ימיו - הם שהתקרבו לסיומם והם אלו שהצטערו על כך שישראל סבא מסתלק מן העולם. ככל שהתקרב מועד הסתלקותו, כך חשו הימים צער, אבל יעקב אבינו עצמו לא הצטער.

רבותינו אומרים, כי הרשעים ימיהם מחיים אותם, ואילו הצדיקים מחיים את ימיהם.

פירוש הדברים: לכל יום ויום יש "חיות" משלו. אנחנו הקטנים לא מרגישים בכך, לדידנו אין ממשות לימים, אבל צדיקים וקדושים רואים את היום עצמו, את הרגשותיו ותחושותיו.

יעקב אבינו ראה שימיו מצטערים ובוכים, כיון שהם חשו כי הצדיק, קדוש העולם, עומד ללכת מאיתם. כל עוד יעקב איתם, יש להם תוכן עילאי, אבל כאשר הוא יסתלק מאיתם, יהיו אלו ימים אחרים. על כך הם בכו והצטערו, וזהו שאומר הכתוב: "ויקרבו ימי ישראל למות", הימים עצמם חשו במיתתו הקרבה והולכת.

דוד המלך אומר בתהלים (קט"ז, ט"ו): "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו". אומר ה"ילקוט שמעוני": "קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים". כמה טוב לעולם כאשר הצדיקים שרויים בתוכו.

"צדיקים במיתתן נקראו חיים" (ברכות יח ע"א). הצדיקים, שעסקו כל ימיהם בתורה ובמצוות, כבר חיו חיי נצח כאן, בעולם הזה, לכן גם לאחר מותם נמשכים חייהם. הימים שלהם מתו, אבל הם עצמם עברו לימים אחרים, לזמנים אחרים. העולם הוא זה שנפרד מהאדם הקדוש, אבל הוא עצמו עובר למקום אחר, לזמן אחר.

הרוצה לחיות – ימית עצמו

אלכסנדר מוקדון, המצביא הגדול שכבש את כל העולם, חי בסך הכל שלושים ושלש שנה!

רבותינו במסכת תמיד (לב ע"ב) מספרים, כי הוא שאל את חכמי ישראל: "מה יעביד איניש ויחיה?" - מה יעשה האדם כדי שיחיה?

"אמרו ליה: ימית עצמו". כלומר, אם אתה רוצה לחיות חיים אמיתיים, הדרך האחת והיחידה היא: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט, י"ד). רק מי שממית עצמו באהלה של תורה, יכול לזכות לחיים אמיתיים. כך גם מי שתומך בתורה – "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג', י"ח).

סיפר לי יהודי שהחל לא מכבר ללמוד תורה. מדובר באדם שמסודר כלכלית ורק עתה החל להשתתף בשיעור תורה שמוסר אברך מהישיבה בתל אביב. והוא אמר: "האמן לי שיש לי הכל, אבל עד עתה לא הרגשתי שאני חי. רק לאחר שהתוודעתי לשיעור הגמרא של אותו אברך, התחלתי לחיות, הפכתי לאדם אחר. אני מוכן לוותר על הכל, ובלבד שלא להפסיד שיעור. הגמרא פשוט נתנה לי חיים!".

ה"אור החיים" הקדוש מביא משל נפלא למלך הנותן את כתרו כדי שישבצו לו בו יהלומים, כאשר גומרים לשבץ את היהלומים, מחזירים את הכתר למלך. כך נתן הקב"ה נשמה לאדם יחד עם יהלומים, אלו הם התורה והמצוות, והוא צריך בימי חייו לשבץ בכתרו של המלך – הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד – את היהלומים שנתן לו המלך, את המצוות שצווה אותו עליהן. בכל בוקר אומרים אנו: "אלוקי, נשמה שנתת בי...". האם מילאנו את חובתנו ושיבצנו בה את יהלומיו של בורא עולם? כמה מצוות קיימנו במשך היום? כמה תורה למדנו?

כאשר מגיע זמנו של האדם להחזיר את נשמתו לבוראו – "ואתה עתיד ליטלה ממני", בודקים כמה יהלומים הוא שיבץ בה. זה תפקידו של האדם בעולם הזה, כלשון ה"אור החיים" הקדוש: "כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה, יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה".

על הפסוק "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" כתב רש"י: "ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

הצדיק, כל עוד הוא בעולם הזה, הוא זיו העולם והדרו, כאשר הוא מסתלק מן העולם - הוא נוטל עמו את הזיו וההדר אל העולם הנצחי, והעולם נותר חסר. לכן הצדיקים כל ימיהם דואגים לנצחיותם, כי אלו הם החיים האמיתיים.

התורה שמרה על עם ישראל בגלות

יעקב אבינו כל חייו היו צרות ורדיפות, ועם זאת הוא היה דבוק בשכינה. חי חיי נצח. ומהיכן הוא לקח את הדבקות הזאת? מהתורה הקדושה.

חז"ל אומרים (יומא כח ע"ב) כי האבות הקדושים קיימו את התורה כולה אף שעדיין לא ניתנה.

ומהיכן למדו זאת? בבית מדרשו של שם בן נח. אמנם מצוות רבות לא ניתן היה לקיים בפועל, אבל הם למדו את ספר הבריאה, ספר בראשית, כתבו אותו במגילות ואותן העבירו לבניהם אחריהם.

גם בהיותם במצרים, למדו בני ישראל מאותן מגילות. כך מובא בחז"ל (שמות רבה ה, יח), שהיו בידם מגילות 'שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת'. במגילות הללו נכתב כי הם אמורים להיגאל, ומכח הלימוד בהן האמינו כלל ישראל לדברי משה רבנו כי הם עומדים להיגאל – "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', ל"א).

לימוד תורה הוא המחייה את האדם, ובכך הוא מתחבר אל הקב"ה. זה מה ששמר את כלל ישראל כל שנות הגלות, וזה מה ששומר אותו עד היום הזה.

מקושיה לא מתים...

הגמרא (תענית ה ע"ב) אומרת: "יעקב אבינו לא מת".

שואלת הגמרא: "וכי בחינם ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" - האם בחינם הוא נספד ונחנט ונקבר, הרי הכתוב אומר במפורש שספדו וחנטו אותו ולבסוף קברוהו?

מתרצת הגמרא: יש פסוק מפורש בנביא (ירמיהו ל', י') האומר שיעקב אבינו לא מת. נאמר שם: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ולכאורה, מה מתרצת הגמרא על הקושיא, הרי סוף כל סוף קשה, וכי לחינם ספדו וחנטו וקברו אותו?

התירוץ הוא – פסוק גובר על כל שאלה. אם הפסוק מלמד שיעקב אבינו לא מת, אזי נופלות כל הקושיות. כמו שאומרים למי שמקשה קושיות רבות ואינו מבין: "מקושיה לא מתים"...

אם זרעו בחיים אף הוא בחיים

אבל כדי למתק מעט את דברי חז"ל הקדושים, נבאר את כוונתם באומרם: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים":

האדם במהלך שנות חייו, צריך לדאוג לדבר אחד – להמשכיות החיים שלו. במוקדם או במאוחר חייו יסתיימו, ועליו לחשוב מה יהיה לאחר תום חייו כאן בעולם הזה. האדם נועד לחיות חיים נצחיים. ואיך יוכל לחיות חיי נצח? אם במהלך שנות חייו ידאג האדם שצאצאיו ימשיכו בדרכו, ילמדו תורה, יקיימו מצוות ויתחזקו ביראת שמים, הרי שיש לו המשכיות.

אומר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ב, ו'): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". גם אם יזקין האדם, לא יסור ה'נער' ממנו, אלא ימשיך בדרכו.

אם כך נוהג האדם בשנות חייו, הוא זוכה לחיים נצחיים. נשמתו פורחת ומשגשגת כל הזמן וחיה בעולם האמת. הנה בנו הלך להתפלל, נכדו הניח תפילין, נכדתו בירכה ברכת המזון, כל זה נחשב חיים. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד', ד'). כאשר זרעו של האדם בחיים - והכוונה לחיים אמיתיים של דבקות בקב"ה - גם הוא בחיים בעולם האמת. אם הוא משאיר בעולם זרע קודש, הוא זוכה לחיים נצחיים.

יעקב אבינו שהשאיר אחריו שנים עשר שבטים קדושים וטהורים – "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים קכ"ב, ד') – עדות שהם בקדושתם, אזי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ובאמת אומרים חז"ל (פסחים נו ע"א), כי לפני פטירתו של יעקב אבינו הוא כינס את בניו וביקש לומר להם "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מ"ט, א'). באותה שעה הסתלקה ממנו רוח הקודש.

אמר להם יעקב אבינו: שמא חס ושלום יש ביניכם אחד שאין דעתו עם השי"ת?

"אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

זכה יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלמה, כל בניו המשיכו בדרכו, דרך הדבקות בהשי"ת, לפיכך – "יעקב אבינו לא מת".

ראש וראשון לכל דבר שבקדושה

בתאריך י"ג טבת תשנ"ו, נפטר מר אבי, רבי דוד אלבז בין איזה זצ"ל. הוא היה דוגמא ומופת ליהודי שחי בעולם הזה חיי נצח. הוא נולד במרוקו ועבר שם תלאות רבות. בקושי רב היינו מצליחים לדלות ממנו פרטים על האירועים שעבר בצעירותו. תמיד היה אומר: "זה היה בעבר, עכשיו צריך להסתכל על ההווה".

במרוקו היה אבי זצ"ל עשיר. היו לו שטחי מרעה גדולים ופועלים ערביים היו עושים את כל העבודה. הם היו מביאים לו סחורה והוא היה מוכרה. היתה לו גם חנות גדולה של בדים, ורגיל היה ללבוש בגדים מכובדים, כמנהג העשירים שם.

אך בבוא העת, עזב הכל ועלה לארץ ישראל. הגויים שהיו צרי עין בהצלחתו, טמנו פצצה בחנותו והוא נפצע בהתפוצצות, ונקטעו כמה מאצבעותיו. כמה רסיסים חדרו לגבו ונותרו שם עד יום מותו.

הגיע לארץ חסר-כל, ועבד בעבודות קשות. בשום פנים ואופן לא הסכים לקבל תקציבים בשל אחוזי הנכות שהיו לו, באומרו תמיד: "הגענו לארץ הקדושה, וזה שווה הכל. מה שיתנו לי לעשות פה בארצנו הקדושה, אני מוכן לעשות". 

היה בז לכסף. כל מה שהרוויח היה מביא לאמי ע"ה ואומר לה: "קחי, זה כסף שלך ואם את רוצה שאקנה דבר-מה, תביאי לי קצת כסף...".

היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. אפילו שהגיע הביתה עייף ורצוץ מהעבודות הקשות שעבד, למחרת בבוקר היה הראשון בבית הכנסת. קודם התפילה היה אומר תהלים וזוהר הקדוש, ואחר כך מתחיל את התפילה מראשיתה. בתחילה לא היה לו מפתח לבית הכנסת, והוא היה עומד בחוץ וממתין לגבאי, בקיץ ובחורף, בחום ובקור, מקיים את הפסוק (תהלים נ"ה, ט"ו): "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" – "ברגש", ראשי תיבות – ברד, רוח, גשם, שלג. רק לאחר תקופה, נתן לו הגבאי מפתח, כדי שיפתח את בית הכנסת.

בשעה אחת בצהרים כבר היה מתכונן לתפילת מנחה. לא היה מוכן לוותר על תפילה במניין. התשוקה שהיתה לו לקיים מצוות וזריזותו בקיומן, היתה דבר מפליא.

הוא היה מאותם אנשים נדירים שחיו כאן בעולם חיי נצח, יהודים מדור קודם, עליהם אפשר לומר את דברי הכתוב בתהלים (ט"ז, ג'): "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה".