"הייתי מוטלת על מסילת הרכבת ללא הכרה"

במבט ראשוני, הדר חזן נראית כמו כל אישה. אך חיי האמונה העיוורת שלה אינם רגילים, במיוחד לא לאישה בגילה (26). כשהיא מספרת מהיכן זה נובע, כל התמונה מתבהרת.

קבענו לשוקו חם (שבסוף הפך לוופל בלגי מושחת), כדי שאוכל לשמוע את כל הסיפור וליהנות מחברתה.

"נולדתי וגדלתי באנטוורפן בבלגיה", מתחילה הדר בסיפורה. (למען האמת, אין שמץ למבטא הבלגי, עד שהיא מבטאת את שמות הערים בבלגיה). "הקהילה החרדית באנטוורפן מתאפיינת בכך שכולם שם מכירים את כולם, מתפללים באותם בתי הכנסת, מבקרים אצל אותם שני רופאים, ממש כמו משפחה. אני הבת השנייה מתוך חמישה אחים. הייתה לי ילדות מאושרת, התגוררנו בקהילה מדהימה, יש לי אחים מקסימים. חייתי חיי שלווה בבלגיה. הייתי ילדה מלאת שמחת חיים, אוהבת, אהובה ואנרגטית. בגיל 14 עשו בדיקה שגרתית בבית הספר וגילו לי רשרוש בלב, ואז התחלתי להבין שאולי אני לא ממש כמו כולם".

(צילום: shutterstock)

ללא הכרה, על המסילה

הדר מציינת כי בתחילה הוריה לא נבהלו. היא נשלחה לרופא והרופא הפנה אותה לקרדיולוג מומחה. "הקרדיולוג טען שנולדתי עם מום בלב, רק שלא גילו את זה כשנולדתי כי המום היה קטן, ועם השנים הוא גדל. יש לי מחלה שקוראים לה 'קרדיומיפטיה רסטריקטיבית', המשמעות של המחלה היא שהשריר של הלב עבה יותר. זה גורם לזרימת דם שאינה סדירה, ולקוצר נשימה. במילים אחרות, ללב שלי לוקח זמן להיפתח (פיזית). רק אז הבנתי בדיעבד, למה כל השנים הייתי מתנשפת מאוד כשהייתי רצה. אחים שלי קראו לי 'קובבה', אז בגיל 14 הוכחתי להם שיש לי קלף מנצח. לא דאגנו בכלל, הרופא אמר שאנשים חיים עם זה ובעזרת טיפול תרופתי נכון אין מה לחשוש".

איך המשכת לתפקד אחרי כזו בשורה?

"רגיל, כמו כולם. אחרי תיכון, בגיל 18, רוב הבנות בבלגיה הולכות ללמוד במדרשה בארה"ב או בלונדון והרוב נוסעות לישראל. יש מיעוט של בנות שהולכות יחד לאוניברסיטה בבלגיה, כדי לא להיות לבד בין הגויים. אני בחרתי ללמוד בישראל. בתקופה ההיא הרגשתי שמדרשה היא כביכול 'בזבוז זמן'. היום אני כל כך מתחרטת על זה, אני מבינה שמדרשה בגיל כזה זה נותנת כלים לכל החיים. בינתיים אחותי הגדולה התארסה, והחתונה שלה התקיימה בארץ ישראל. אז על-פי התכנון שלי, חשבתי להגיע לחתונה של אחותי בארץ ולהישאר ללימודים. אדם מתכנן והקב"ה צוחק".

מה זאת אומרת "הקב"ה צוחק"? זה לא היה ככה?

"ממש לא. שבוע וחצי לפני שהיינו אמורים לטוס לארץ לחתונה, ולפני שהייתי אמורה להתחיל את חיי המרגשים, החלטתי שמגיע לי חופש. תכננתי לנסוע עם חברות לבית הנופש השייך למשפחה של אחת החברות ונמצא בעיר שנקראת 'קנוקה', כשעתיים נסיעה מאנטוורפן. לפני הנסיעה הלכתי לקרדיולוג, והוא אמר לי שהלב שלי תקין ושאני יכולה לטוס לארץ. בעיקרון היינו אמורות לנסוע כמה חברות יחד, אבל בגלל שהיה חם מאוד, כולן ביטלו ואני נסעתי לבד, כאשר החברה שבית הנופש שייך למשפחתה מחכה לי שם. כדי לנסוע לקנוקה הייתי צריכה לקחת שתי רכבות. הרכבת הראשונה מאנטוורפן לברוז', והרכבת השניה מברוז' לקנוקה. הגעתי לתחנת הרכבת, והדברים האחרונים שאני זוכרת זה שאני קונה כרטיס, ממתינה לרכבת ומתחילה להתפלל שחרית. זהו".

הדבר הבא שהדר זוכרת הוא שהיא מתעוררת מחוברת להמון מכשירים ולא מצליחה לנשום. "כאב לי מאוד בצלעות, בריאות ובחזה. לא זיהיתי את עצמי, רזיתי בצורה קיצונית והייתי בצבע צהוב-ירוק. ראיתי את אמא שלי, אבא שלי ואחותי הכלה. הם היו נראים...", הדר נעצרת לחפש את המילה המדויקת ביותר, וממשיכה: "הם היו נראים עצובים.

"את הדברים הבאים שאני מספרת לך, אני לא זוכרת בכלל - סיפרו לי אותם. מסתבר שנסעתי ברכבת הראשונה, וכשעליתי לרכבת השנייה עברתי דום לב. לפעמים אנשים מתבלבלים בין 'דום לב' להתקף לב, כשהם אינם מבינים שדום לב חמור בהרבה, שכן התקף לב הוא כשהלב מחסיר פעימה, אך דום לב מתרחש כשהלב מפסיק לפעול".

איך מצאו אותך? מי גילה את זה?

"הנוסעים הורידו אותי מהרכבת, הם חשבו שהתעלפתי. הייתה התקהלות סביבי, אף-אחד לא הבין מה קרה לי. הקב"ה זימן למקום את מנהל התחנה של המשטרה בברוז', שהוא גוי. שמו  ארווין, גבר כבן 60. ארווין נזכר שב-1994 הוא עבר קורס החייאה, אך עד אותו רגע לא היה לו כל שימוש בידע שרכש בקורס. במקביל הזעיקו את כוחות ההצלה". הדר נעצרת, מחייכת לרגע ומשלימה פרטים, "ארווין יצר איתנו קשר אחרי המאורע וסיפר לי בדיוק מה היה. הוא אמר שראה אותי שוכבת לבנה עם שפתיים כחולות, וחשב שהוא לא מוכן לוותר עליי. בגלל שהייתי קרובה למסילה, ואמרו לכוחות ההצלה שצריך שוק חשמלי, לקח להם זמן להגיע".

כמה זמן?

"20 דקות. במצבים כאלו כל דקה קריטית".

(צילום: shutterstock)

"אני פה למטרה מסוימת"

הדר מציינת כי עד שהם הגיעו ביצע ארווין פעולות החייאה, כאשר ידוע שאי אפשר לעשות פעולות כאלו זמן רב, שכן זה מעייף ודורש המון כוח.

"כשכוחות ההצלה הגיעו הם החלו את פעולות ההחייאה שלהם, אך ללא הצלחה. הם פנו לארווין ואמרו לו 'אל תפתח תקוות'. הוא לא ויתר. כך ביצעו עלי החייאה לסירוגין, כוחות ההצלה עם המכשירים, וארווין בעצמו. אחרי 40 דקות העלו אותי על אלונקה. ארווין אמר שהוא ניסה למצוא לי דופק ביד. כשאדם נמצא בדום לב אין לו דופק, ובאופן כללי בגלל המום בלב קשה למצוא לי דופק ביד. הוא אמר שהוא הרגיש דופק מזערי, וצעק: 'יש לה דופק, יש לה דופק, אל תוותרו עליה'".

הדר נעצרת. אני מסתכלת עליה ומתאימה את נשימותיי לנשימותיה. "הפרמדיקים ענו לו: 'תמשיך לקוות, אין הרבה תקווה', ולקחו אותי לבית החולים הקרוב באזור".

מה היה בינתיים? חברה שלך הרי ציפתה לך...

"בינתיים חברה שלי דאגה לי מאוד, היא ראתה איך שעוברות רכבות ואני לא יורדת מאף-אחת מהן. היא התחילה להתקשר אליי שוב ושוב. באמבולנס, הפרמדיק התקשר למספר האחרון, שזאת היא, ועדכן אותה במצב שלי".

ומה עם המשפחה שלך? מי הודיע להם?

"אמא שלי במקצועה תופרת, והיא הייתה באמצע לתפור את שמלת הכלה של אחותי. אבא שלי היה עם אחים שלי בבריכה, אחות אחת כבר הייתה בארץ והכלה הייתה בחדר כושר. למזלנו, גיסי גר במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלנו. הפרמדיקים שטיפלו בי אמרו למשטרה באזור שבו אני גרה, שצריך לעדכן את ההורים. אמא שלי ישבה באותה שעה ותפרה, כאשר שמעה מישהו שמצלצל בפעמון הדלת. אמא שלי טוענת שהיא חשה שמשהו לא כשורה לגבי עוד לפני שהיא פתחה את הדלת וראתה שוטרים. היא שמעה אותם אומרים: 'את אמא של הדר?' באותו רגע היא התקשרה לאחותי - שלא ענתה, לאבא שלי, שרץ מהבריכה ודאג שמישהו יהיה עם אחים שלי, ולגיסי, שמיהר אלינו הביתה להסביר לאמא המודאגת שלי מה קורה, כי האדמה נשמטה מתחת רגליה, במיוחד אחרי שהיא שמעה שהשוטרים אומרים: 'הבת שלך נפלה ברכבת, המצב קריטי. בואו להיפרד ממנה'".

ומה היה איתך בינתיים?

"אני עדיין הייתי חסרת הכרה. חברה שלי, זאת שקיבלה את השיחה מהפרמדיק, הגיעה לבית החולים בזמן שאני הגעתי. היא ראתה אותי על האלונקה וחשבה שזה נגמר. הכניסו אותי לטיפול נמרץ, כדי לנסות להציל אותי. כשההורים שלי הגיעו, לא נתנו להם להיכנס. הקרדיולוג שלי מאנטוורפן הגיע גם הוא. הוא התעקש להעביר אותי לבית חולים גדול יותר, עם יותר משאבים, אך, מצבי לא היה יציב מספיק בשביל לעבור לבית-חולים אחר".

(צילום: shutterstock)

"אמא החזיקה את ידי וקרעה את השמיים"

הדר עוצרת ומציינת פרט נוסף: "כל הסיפור הזה קרה בראש חודש אלול. אמא שלי התקשרה לאבא שלה ז"ל. הוא גייס עשרה רבנים גדולים, והם עשו תיקון בכותל לרפואתי. בני דודים שלי הפיצו את שמי בישיבות שהתפללו לרפואתי. כל אחד ואחת מהמשפחה לקח על עצמו משהו בשבילי. אני כל-כך מעריכה ומודה על זה".

מי נשאר איתך בבית החולים?

"אמא. אבא הלך לסליחות, ואמא הייתה לבד כל הלילה בטיפול נמרץ. מקום לא נעים להיות בו, במיוחד לא לבד. בלילה הזה היא סיימה פעמיים את כל ספר התהילים. באותו שבוע הייתי צריכה לטפל בילדה שהייתה במצב צמח, היום היא לא בין החיים. אז אמא שלי ביקשה מה': 'היא הייתה צריכה לטפל בילדה צמח, בבקשה אל תעשה אותה כזאת'. באיזשהו שלב העבירו אותי לבית חולים אחר. אמא הייתה איתי כל הזמן, תוך כדי שהיא מסיימת לתפור את שמלת הכלה של אחותי".

מה היה מצבך? ראו שיפור?

"הייתי במצב של 'קומה' כ-14 שעות. לא ידעו מה קורה איתי, ועוד שלושה ימים הייתי מונשמת ומורדמת. לא הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. עשו לי בדיקת MRI והרופאים אמרו: 'נניח שהמצב יתייצב, הבת שלכם תישאר צמח'".

איך ההורים שלך הגיבו?

"ביום האחרון בו הייתי בקומה אמא החזיקה לי את היד, וקרעה את השמים כמו שרק אימהות יודעות. לחצתי לה את היד בחזרה. אמא שלי קראה מיד לרופא וסיפרה לו מה קרה. הוא אמר לה שזה דמיון, שלא תפתח צפיות. אחרי שהיא התעקשה, הוא אמר שהוא יאמין רק אם הוא ירגיש את הלחיצה. הוא החזיק לי את היד, ולא לחצתי. הרופא הסתכל על אמא שלי, ספק ברחמים ספק באכזבה. אמא שלי התעקשה. היא התחילה לצרוח לי: 'תלחצי, תלחצי'. אז לחצתי. הרופא ההמום אמר: 'אני אדע אם מצבה משתפר רק אם היא תגיד מילה'.

"אז אמרתי: 'אמא'".

הדר נעצרת. אני עמוק בתוך סערת רגשות, מרימה מבט, חושבת שלדבר איתה זה נס. ואכן כך. היא מחייכת, מחכה שאעכל וגם אני מחכה. בהנהון המסמל אישור היא ממשיכה.

"יומיים לאחר מכן התעוררתי וסיפרו לי כל מה שעברתי".

איך הרופאים הגיבו?

"הרופא נכנס לחדר ואמר: '9 מתוך 10 אנשים שחוטפים דום לב, מתים במקום. מתוך העשירית שיוצאים חיים, 99% מהם יוצאים עם פיגור. אני לא מאמין בניסים, אבל את הוכחה שיש ניסים בעולם הזה".

כשקמת, תפקדת?

"התחלתי לתפקד כבר מהיום הראשון. המשפט הראשון שרשמתי היה: 'קוראים לי הדר ואני רוצה לצאת מכאן'. בשבוע הראשון התאפסתי לאט-לאט. הייתי שואלת את אותה השאלה כל כמה דקות, כי שכחתי את התשובה. לקח לי שלושה חודשים ללכת רגיל. הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו. את מורידה את הרגל בבוקר? יש אנשים שלא יכולים לעשות את זה. את עולה חצי קומה? יש אנשים שלא מסוגלים".

(צילום: shutterstock)

"אני בן אדם שונה"

מהן התובנות שלך מהמקרה הזה?

"יש לי שתי תובנות חזקות. הראשונה, הרגשתי אותה מיד: כשהקב"ה רוצה שתהיי בעולם הזה, את תהיי בעולם הזה. אם אני כאן, העולם לא יכול בלעדיי. אם אני פה, אני חד משמעית פה למטרה מסוימת.

"לתובנה השנייה הגעתי אחרי כמה ימים. כל מה שעברתי, לא היה ניסיון בשבילי. זה היה ניסיון למשפחה שלי, לחברות שלי, לכל הסובבים אותי. הניסיון שלי הגיע אחר-כך. בשלבי ההחלמה החליטו לשים לי קוצב. משמעות של קוצב, זה שאם חלילה אגיע למצב שהלב שלי לא יכול לעמוד בקצב, אז אקבל מכת חשמל. בעקבות הקוצב, הרופא אמר לי שאני לא יכולה לטוס לחתונה של אחותי. אני יודעת שזה נשמע קטנוני, אני צריכה להודות על זה שאני חיה, אך מבחינתי זה היה קשה. פתאום אני לא יכולה ללמוד בארץ ולא יכולה לטוס לחתונה של אחותי, והכי גרוע - שמים לי קוצב בלב. זה מונע ממני לעשות דברים שעשיתי בעבר, או שאני מייחלת לעשות. אז הגעתי לתובנה השנייה: לכל אדם יש סיפור. בכל מצב יש שתי אופציות, או 'ובחרת בחיים', או לא. באותו רגע, עדיף לבחור בחיים, כי זו אופציה שמחה יותר. זה לא פשוט, אבל זה מה שנכון לך".

אז לא היית בחותנה של אחותך?

"לא. היה לי קשה מאוד. הקרינו לי את החתונה במעגל סגור, עשו לי 'מיני חתונה' בבלגיה, לבשתי את השמלה וחגגתי עם חברות שלי. אבל מה שכן - לאחר כשלושה חודשים כבר הגעתי ללמוד בארץ, כמו שרציתי".

מה עזר לך להמשיך הלאה ולהאמין?

"אמא שלי, היא הייתה ההשראה שלי. למרות הכל היא המשכה להאמין. להאמין שאחיה ולהאמין בה' שהכל לטובה".

ומה מצבך כיום?

"כיום, שבע שנים אחרי האירוע, אני נשואה באושר, ברוך ה', עם בעל מקסים. נושמת רגיל, הולכת רגיל".

בחיוך מלא שמחת חיים, כאשר אור קורן ממנה, הדר מסכמת: "אני לא בן- אדם שונה כי שרדתי דום לב. אני בן-אדם שונה כי אני באמת משתדלת לעבוד על זה. הקב"ה החליט שאני צריכה לחיות. מאז ועד היום, כאשר דברים לא הולכים בדיוק כמו שרציתי, אז אני מהרהרת לעצמי: 'זה רצון ה''. מה שבאמת בנה אותי, זה שלמדתי להמשיך הלאה. יש כמה דברים שאי-אפשר לעשות עם קוצב, אבל אני חיה ושמחה. צריך לקבל גם את הניסיונות הקטנים לטובה. אלו הדברים שבסופו של דברים משנים אותך. החיים בידיים שלנו, רק צריך לבחור בהם".