איה קרמרמן חוגגת את סיום המסכת של בעלה

אף על פי שכבר כמה שנים בעלי מצליח להתמיד בלימוד הדף היומי, בלי עין הרע, עד השבוע לא הבנתי את החשיבות והעוצמה שבדבר. ברחבי העולם נאספו לומדי הגמרא בשמחה גדולה לחגוג את ניצחון העם היהודי על היצר הרע העומד עלינו בכל יום לכלותנו, המכרסם בליבנו, המחליש אותנו מבפנים, עושה בנו שמות, המרחיק אותנו מכור אמונתנו. באצטדיון המט לייף הפתוח בניו יורק ישבו מרוגשים כמאה אלף יהודים במינימום מעלות. גלות הזהב? התבוללות? חלושס רוחני? לא היום. היום תורתך שעשועי. בארץ, כתשובת המשקל לחגיגות תחילת השנה, עשרות אלפים חגגו מסע של שבע, תשעים ושבע ואלפי שנות תורה. חיבור נדיר של מיני כיפות ישבו יחד, נטולי מחלוקת, כאגודה אחת, עושים רצונו בלבב שלם. אור לגויים? אור לעצמנו.

הרעיון שלימוד תורה לשמה הוא ערך עליון לא פשוט לבעלי תשובה, שמגיעים עם סטיגמות רעילות מבית היוצר של מדורת השבט החילונית. אותנו לימדו שלימוד גמרא זה המקצוע של המשתמטים, אלו שלא רק שלא תורמים למשק, גם עצם לימודם מפריע לצמיחת הכלכלה. כן, כאן היה טמון מעוזה האחרון של הרעלת. כשבחדשות רוצים לעשות כתבה אנטי חרדית, כדי להעצים את חוסר ההשתלבות של החברה החרדית בעולם הנאור, מראים את המולת בית המדרש של ישיבת פוניבז' כמראה זר מעולמות רחוקים, שעדיף שהיו נשארים רחוק. אלפי בחורי הישיבה, לבושי שחורים, כמו בגלות, לומדים ברעש כל היום את התורה לשמה שלהם. כל כך חסר תועלת, חסר פרנסה, נטל על החברה. כל כך הרבה פעמים שודר המסר הזה, עד שהוא חלחל פנימה. עמוק. נדרש מאיתנו הרבה מאמץ כדי לגרד את הסלידה החוצה.

גמרא? לא בשבילנו

כבעלי תשובה טריים הבנו שבלי לימוד נמשיך להמציא מנהגי שבת הזויים ולא נוכל להתקדם מילימטר. הספר הראשון שנכנס הביתה היה ל"ט מלאכות שבת של הרב ברוך צ'ייט, ספר צבעוני ומנוילן שבין השאר מיועד לגנון בעלי התשובה. אחריו התחלנו ללמוד פרשת שבוע (וזו הייתה גם הפעם הראשונה ששמעתי שיש מושג כזה, פרשת השבוע). אני, בעלי והינוקא למדנו חברותא מתוך ספרים מנוילנים עם חרוזים. בצעדי תינוקות שנשבו התקדמנו. הלכה, חסידות, אמונה. עם הכול הסתדרנו, מכולם שאבנו כוחות וידע, חוץ מהגמרא. עד כאן. "פה אין רוחניות, יש שיטה והיא לא מתאימה לנו", סברנו.

יום אחד בעלי חזר הביתה והודיע שהוא מתחיל ללמוד חברותא עם רב בית הכנסת. רק חב"דניק כמו הרב בוטמן, עם הנועם שלו, מסוגל לשכנע את בעלי שהגמרא מרגשת לא פחות מבעל התניא. "אני צריך שתקני לי מסכת ברכות". "מה זה?", שאלתי. "גמרא, נו, לא יודע, אבל בחנות בבני ברק יידעו על מה את מדברת". את שאריות ההתנגדות השילה הארת הפנים של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. אם בכזאת הכלה, צניעות, רוחניות ואהבת ישראל מתנהג מי ששקוע בגמרא, כנראה שיש שם משהו נסתר מעינינו.

מהתבוננות על בעלי מהצד, זה היה נראה כאילו הוא מטפס על האוורסט. ללמוד גמרא זה ללמוד שפה אחרת. שנינו כבר ניסינו ללמוד שפה אחרת - ספרדית. אחרי שני שיעורים נשברנו. אף על פי שהיא דומה לצרפתית, שאותה למדתי ביסודי, ואף על פי שאני אחרי מאות שעות צפייה בטלנובלות, בשביל ללמוד שפה חדשה בגיל שלושים צריך כוח רצון של סוס. היו ימים שבעלי היה סוגר את הגמרא אחרי שתי שורות, מלא תסכול. לא מבין, לא מתחבר. יש משהו לא סלחני בלימוד הגמרא, סתום לעין בלתי מלומדת. אבל הבא להיטהר מסייעין לו. בהרבה סבלנות ונחישות, אט אט הגמרא החלה להיפתח לפניו. משפטים שהיו עד עתה חסרי פשר קיבלו משמעות. מושגים בארמית החלו להתנגן בפיו. עליו נאמר "יגעת ומצאת תאמין".

היום לומדים

לפני יותר מארבע שנים חבר, הפעם לא חב"דניק, עודד אותו להתחיל את הדף היומי. כמו הרבה החלטות חכמות בחיים, גם ההחלטה לאמץ לחיינו את הדף היומי התקבלה ברגע של חוסר דעת, וטוב שכך. ולמה אני אומרת לחיינו? מה אני קשורה? כי הלימוד הזה, הסיזיפי, שינה את הבית. בלי רעש וצלצולים, בלי כותרות במרקרים זרחניים. היום לומדים, כי מחר יש דף חדש. היום לומדים, גם אם לא מבינים הכול. היום לומדים, גם כשמתחשק לעשות משהו אחר. היום לומדים, גם אם יש קטע מרומם אחר שבא לנו לצלול לתוכו לשבוע. היום לומדים, גם אם יש הר של עבודה. היום לומדים. קודם כול לומדים. והבית התיישר בהתאם. כולנו התמסרנו למסירות הנפש של אבא. הילדים יודעים שכשאבא לומד לא מפריעים (למרות שבין לדעת ובין לעשות יש איזשהו פער). זה ממש לא פשוט הסיפור הזה. היו ימים שעול הדף הרגיש כמשא כבד מדי על כתפיו, והוקמו קבוצות תמיכה ווטסאפיות. היו מסכתות שבהן היה ידוע מראש שביום מן הימים הוא יבין מה כתוב שם. כל סיום דף הרגיש כפלא ואושר צרוף. ניצחון קטן, שלא מעיד כלום על יום המחר. אבל עם הנצח לא מפחד ממסכת זבחים. אולי קצת.

בשישי האחרון הילדים חזרו מרוגשים מסיפורי סיום הש"ס ששמעו בבית הספר. הבכור דיווח שהמשגיח בישיבה קבע סיום למוצ"ש, 21 שנים אחרי שיצא למסע. הקטנה חזרה מהגן וסיפרה בהתלהבות שהסבא של הגננת נחמי מסיים את הש"ס. כשבעלי סיפר לה שגם הוא מסיים מסכת, העיניים שלה נצצו. הקטנה ידעה שהוא חלק ממשהו גדול, גם אם היא לא ממש מבינה מה הוא. במוצ"ש ישבנו כל המשפחה, ובפעם הראשונה בעלי עשה סיום מסכת לילדים. בגובה שלהם, במילים שלהם. באור בעיניים שלהם. אכלנו קרפים עם הר של שוקולד מומס והרבה קצפת, והם הלכו לישון כשהם מתוקים מסוכרים ומתורה. "שחיתות", סינן בעלי כשהוא אוכל קרפ אחד יותר מדי. זו לא שחיתות, זו מצווה של והגדת לבנך. מהיום ולתמיד יישאר להם הטעם המתוק של סיום המסכת.

קומפוט

בתקופה האחרונה הפירות בסופר נראים קצת חולים בשפעת, לא חינניים ולא מגרים. אם בכל זאת אתם רוצים לאכול פירות בחורף, קומפוט זו הדרך. הוא מאוד שונה מקומפוט של קיץ, העשיר בפירות. זו הגרסה החורפית והצנועה. הדובדבן מחיה את הטעמים ונותן צבע יפה, והקוזו או הקורנפלור מעבים ומסמיכים את מי הקומפוט.

את הקומפוט הזה לוקח שתי דקות להכין, ואפשר להכין אותו פשוט או מלא בתבלינים מחממים. בשביל לא לסבך לעצמי את החיים, אני בוחרת בדרך הפשוטה שאותה הילדים אוהבים.

המצרכים הדרושים:

4 תפוחי עץ צהובים או סמית / 4 אגסים, לא רכים / 1 חבילת דובדבן חמוץ מגולען קפוא / 2 מקלות קינמון / 1 כף תמצית וניל איכותית / 6-7 כוסות מים / 1 כף אבקת קוזו או קורנפלור - לא חובה

אופן ההכנה:

מקלפים, מגלענים וחותכים את התפוחים והאגסים לשמיניות לאורך / מכניסים לסיר את הפירות החתוכים, הווניל, המים ומקלות הקינמון / מביאים לרתיחה ומבשלים כ-15 דקות עד שהפירות מתרככים / מוסיפים את הדובדבנים לעוד כ-5 דקות בישול / בכוס עם מעט מים ממיסים לחלוטין את הקוזו או הקורנפלור / מוסיפים את מי הקורנפלור לסיר, מערבבים כדקה ומכבים את האש / שומרים בכלי סגור במקרר כמה ימים.

לא שכחתי סוכר. מי שחייב להמתיק יכול להוסיף כף סוכר.

מי שרוצה את הקומפוט מתובל יכול להוסיף כל אחד מהתבלינים הבאים: 2 מסמרי ציפורן, 3 מקלות קינמון נוספים, חתיכת ג’ינג’ר טרי באורך של כ-2 סנטימטרים, 2 גרגירי פלפל שחור שלמים או כוכב אניס.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".