אם כבר ההורים אשמים, נודה שהם "אשמים" גם בדברים טובים

בביקורה של סבתא בבית הנכדים, קרה שכוס התפצה.
קראה הסבתא: "ברוך ה'".
הנכד, ברוך, הזדעק למשמע קריאת הסבתא וקרא לעומתה: "מה פתאום! למה ברוך אשם? שרה אשמה!"...

הנטיה הזו למצוא אשמים, חיה ונמצאת אצל רובנו.
יש מחדל, קיים קושי, משהו צריך לשאת באחריות וזה ודאי לא את ולא אני, אנחנו אף פעם לא אשמות.
לא הצלחתי לא הסתדרתי, נכשלתי, יש בלגן, מישהו חייב להיות אשם בזה, ואנחנו נמצא אותו.
 

בדורנו "ידוע" שהרבה ממקרי חוסר ההצלחה, רגשות הדחיה מישקעים וכדומה, הם בגלל חוסרים מהבית.
נוצר מצב "מקובל" לתרץ מצבים באמצעות מציאת הקשר ממאורע בעבר, שבעקבותיו המציאות כיום היא כזו ולא אחרת.
ולא אחת אמא או אבא מואשמים...

אז אם כבר אשמים, נודה שההורים גם "אשמים" בהרבה דברים הטובים שקיימים בנו.
 

לא פעם אני חושבת, במה הילדים שלי יאשימו אותי כאמא בעתיד...
אולי אני אשמה בזה שהבת שלי לא מסודרת, ולכו תדעו איזו עקרת בית מפוזרת היא תהיה, בגללי.
אולי הבן שלי שבוכה עכשיו בגלל שמנעתי ממנו טופי מטעמי בריאות, יפתח ריאקציה בעתיד, ומי יודע לאן זה יוביל.
אולי לא הגבתי נכון כשהילדה סיפרה על מה שקרה בבית הספר, והיא לא תרצה לשתף אותי שוב בעתיד, אולי זה יפגע בקשרים ביננו, ויגרום לחסימה תקשורתית כללית.
ההתפרצויות של הילד יכולות להעיד על תפקודי הלקוי כאמא, ומי יודע לאן זה ילך בטווח הארוך, ועוד כהנה וכהנה.

שמעתי מטפלת רגשית בילדים אומרת, כי הוויכוח בין הפסיכולוגים על נטיותינו הטבעיות הוא ויכוח ישן, האם התכונות הן מולדות או נוצרות במהלך החיים... היא מנסה לעזור לילדים ומדריכה גם את ההורים, אבל אף פעם לא מפנה אצבע מאשימה כלפי ההורים!

מה שחשוב לנו כאימהות הוא לדעת שאנחנו כמובן צריכות לעשות ככל יכולתנו למען שלומם וביטחונם של הילדים.
אבל ---לא לאבד אמון בכוחות והיכולות שה' נתן לנו.
לא להיכנס ל"לופ" של "אני לא בסדר, בגללי, אני אשמה, למה אמרתי, למה לא אמרתי, למה נתתי, לא נתתי, למה שתקתי, למה לא שתקתי, הייתי צריכה לנסות יותר, הייתי צריכה להתעלם, הייתי צריכה להתייחס וכו'.

ברור שלכל ילד מהלך חייו ונסיונותיו שלו, וגם לך, אמא, יש הדרך שלך ונסונותיך שלך. את שליחה טובה לגדל את הילד שניתן דווקא לך.
עם כל הרצון הטוב יתכן שאת עושה שגיאות, יתכן בהחלט. אבל מכאן עד לעמידה על דוכן הנאשמים רחוקה הדרך, ואולי נכון יותר, זו בכלל לא הדרך.
כאמא, את ודאי אחראית להרבה דברים טובים שאת נותנת, את ודאי עומדת מאחורי אינסוף מהלכים רצויים וללא ספק מעבירה מסרים נכונים ומקסימים לילדייך.
כאמא, את מרעיפה אהבה ותמיכה. את שם בשבילם, ומשתדלת להיות אמא טובה בדרכים שלך.
תמיד בתפילה ותמיד בהודיה נזכור: "ברוך ה'!".

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com