למה הוא לא מפסיק לנדנד לכם?

אתם בוודאי מכירים את זה, שאתם רוצים לדבר מילה עם בן או בת הזוג, והילדים לא נותנים.

שאתם רוצים לדבר עם האורח והילדים לא מאפשרים.

שאתם מבקשים לשבת בשקט, אבל לילדים יש מה לומר.

אתם בוודאי מכירים את זה, שאתם משתיקים אותם ברוגע, והם פשוט לא משתתקים.

שאתם מבקשים מהם לא להפריע לכם, אבל הם ממשיכים.

שאתם מתחננים להפוגה, אבל הם לא מתחשבים.

לאחר שניסיתם את כל מה שאתם יכולים: גערתם, כעסתם, צעקתם, ביקשתם, התחננתם, הזהרתם, חיבקתם, נשקתם ו.... עניתם, ושום דבר לא הצליח לכם, לאחר כל זאת, אנסה ללמד אתכם גישה שונה.

ילדים שלא נותנים להורים מנוח, אלו ילדים שההורים אפשרו להם לעשות מה שהם עושים.

אלו ילדים שניסו והצליחו, לגרום לכם להיות רק יחד אתם, להסתכל רק עליהם, להתייחס בכל עת לבכייתם, למריבותיהם, לנדנודיהם ולדיבוריהם.

עכשיו תשאלו בוודאי: איך לא? איך יכולנו שלא להתייחס, אם הם באו, נדנדו ללא הפסקה, התיישבו עלינו כשהיינו עסוקים בשיחה, משכו בבגדנו כששוחחנו עם הרעייה, עם סבתא או עם אורח שבא.

איך לא נתייחס, הלא צריך באיזה אופן לשלוח אותם מאתנו והלאה, אז או שעונים ונפטרים (לשנייה) או שמנסים להפטר מה"מטרד" (אני מצטטת כינויים שהורים מכנים, לא מסכימה עם המילה, כמובן)  בצורות אחרות.

אם אתם באמת רוצים להיפרד מההתנהגות הזו, טלו את השיטה הזו: דברו עם הילד, עם זה שממש מפריע. הבהירו לו שכאשר אתם מדברים עם אחרים, לא תוכלו להשיב ולענות. הסבירו לו, שזה שהוא כל הזמן מתערב, זה לא יפה, מפריע, מעליב את השני, גורם לכם לכעס מיותר.

אמרו לו שאם לא יפסיק בעצמו, אתם לא תענו. אמרו לו: "אני לא אכעס, לא אתווכח, לא אבקש, אלא פשוט לא אענה, אפילו שזה לא נעים לי".

עכשיו הוסיפו משפט אחד, אל תשכחו לומר אותו, הוא זה שנותן לילד את הכבוד המגיע לו: "לאחר שאסיים לדבר, אפנה אליך ואבקש שתחזור על הדברים שלך, או על הבקשה שלך, כי אני כמובן, מעוניין / מעוניינת לשמוע".

מאותו רגע קיימו את כל אשר אמרתם. אל תשכחו לקיים. אל תתפתו שלא לקיים!

עשו זאת כך: אל תענו לילד כשמנדנד. זה לא אומר שאסור לכם לקחת אותו על ברככם, אם זה לא מפריע לכם, ואם הוא בגיל המתאים. זה לא אומר שאסור לכם ללטף, תוך כדי דברים את לחיו, אם זה לא מסיח את דעתכם, אבל לדבריו המיותרים והמפריעים, אינכם עונים!

העיקר בשיטה זו, הוא הסוף: ברגע שסיימתם לדבר עם מי שאתם מדברים אתו, עם סבתא, בן הזוג, אורח, חבר– פנו אל הילד, גם אם נדנד ולא פסק לכל אורך הזמן הזה.

ואמרו לו: "כן, חמודי, סיימתי לדבר, עכשיו תורך, מה רצית לומר לי?".

תתפלאו לראות שפתאום לא ידע מה רצה. כי על פי רוב הם לא רוצים לומר, הם רוצים אותנו כל הזמן.

אחר כך חיזרו לדבר עם מי שדברתם, כשמדי פעם אתם שבים אל הילד ואל בקשתו.

כשיראה ילדכם שאתם החלטיים - לא עונים, לא משיבים, לא מפסיקים שיחה, לא מתפתים להתפנות אליו - הוא פשוט ילמד לחכות בסבלנות, ואפילו לא להגיע אליכם בכלל, כשאתם מדברים עם  מישהו אחר.

חשוב מאוד: כשאתם מתחילים לחנך בדרך זו, הקפידו ששיחתכם עם האחר תהיה קצרה, כדי שהילד ילמד ש"השד לא נורא כל כך" - אחר כך תוכלו להרחיב את היריעה.

דאגו שלא לבצע את השיטה בכעס, אלא בהבנה לכך שהוא התרגל לבקש את קרבתכם, וילמד לאט לאט  להתנהג אחרת...

כשתראו שכך הדבר, אל תשכחו לעודד את הילד, לומר לו כמה אתם מעריכים זאת, ולהסביר לו שוב כמה נעים לכם שאתם יכולים לדבר עם מישהו אחר בניחותא, וגם אתו, כמובן, בעתו ובזמנו.

הורים רבים שלמדו אצלי את התורה החשובה הזו, וקלטו איך מבצעים את הדבר, גרמו לכך שהילדים שלהם נהיו הרבה יותר קשובים, הרבה יותר מתחשבים והרבה פחות - כפי שקוראים לזה הורים - "נודניקים" או "דביקים".  (כינויים שכמובן חובה להיפרד מהם).