האם העולם הבא מוזכר בספר התורה?

קובי שואל: "שלום. אבי ניפטר לפני כשבועיים, ושאלתי, היכן מוזכרים בתורה הנשמה והעולם הבא, ומדוע עניין זה אינו מודגש יותר בתורה שבכתב? תודה".

שלום קובי. צר לשמוע על פטירת אביך, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. עם זאת אני מברך אותך על הרצון לברר נושאים חשובים ביהדות, חז"ל לימדונו שבן המתחזק באמונה - מרומם בכך גם את נשמות הוריו בעולם הבא.

יש ברשותנו ידע פנימי חזק מאוד על קיום הנשמה שבתוכנו, ידע זה חוצה תרבויות וזמנים, כי הוא טמון עמוק בתוכנו. אנו אומרים "היד שלי", "הגוף שלי", "המוח שלי", בידיעה שאנו לא היד ולא הגוף ולא המוח, אלא הם נתונים ברשותנו. אנו מביטים על העולם דרך גלגלי עינינו כנהג בתוך רכב, וחשים עמוק בתוך לבנו שאנו רוח בתוך גוף. הגוף מזדקן וכלה, אך יש בנו תקווה נצחית אל תכלית נעלה וחשובה יותר מהבלי הזמן החולף.

חכמים מכל הדורות והזמנים הבינו, כי נפש האדם שונה במהותה מכל בעלי החיים, קיים בנו טבע רוחני המבקש רוחניות ומבקש את הנצח; מהות רוחנית זו, "האני הפנימי" שלנו, ימשיך להתקיים גם בכליון הגוף.

אם נביט בטבע, נראה שכל בעלי החיים פועלים על פי איסטינקטים, ללא בחירה חופשית. האדם הנו היצור היחיד שקיבל את היכולת לבחור בין טוב לרע. הבחירה החופשית מוכיחה שבאדם קיימת מציאות בלתי טבעית, שאינה מצייתת לחוקי החומר. כוח הבחירה בין טוב לרע, מלחמת היצר, מוכיחה שהבורא בוחן אותנו בעולם הזה על מעשינו, במטרה לקבוע את מקומנו בעולם הבא.

וכעת לשאלתך. בתנ"ך מתוארת במפורש יצירת נשמה רוחנית בתוך גוף, וכן שכר ועונש על כל מעשינו.

בספר בראשית מסופר כי בשונה מכל בעלי החיים, באדם לבדו נופחה נשמה אלוקית: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (פרק ב, ז), לאברהם אבינו נאמר: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (פרק טו, טו), ועל רחל מסופר בתורה: "ויהי בצאת נפשה כי מתה" (פרק לה, יח). כל אלה מעידים על הרוח שבאדם, אשר בפטירתו חוזרת אל ה'.

לכן בתנ"ך מופיע לעתים רבות הביטויים 'נאסף אל אבותיו', 'שכב עם אבותיו', 'נאסף אל עמיו', גם במקרים שבהם לא נקברו בחלקת קבר משותפת. כי אלה מבטאים את קבלת הנשמה אל גן עדן, יחד עם אבותיה הצדיקים.

מנגד זאת מוצאים אנו את הביטוי ההפוך: ישנן עבירות חמורות בתורה עליהן נאמר: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (לדוגמה: שמות פרק יב, יט; ויקרא פרק ז, כז). מפסוקים רבים כגון זה אנו למדים שנשמות ישראל מאוחדות בעולם הבא, לעומת החוטא שנכרת ונאבד מהן; אך התורה נתנה פתח לכל אדם לשוב בתשובה מחטאיו ולזכות לגן-עדן, כפי שנאמר גם בספר שמואל א': "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול, ויעל" (פרק ב, ו), פסוק שמבטא גם את תחיית המתים ("ממית ומחייה") וגם את הירידה והעלייה מן השאול בעולם הבא.

כמו כן, התורה אוסרת בפירוש לתקשר עם המתים: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם, לא ימצא בך... וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים" (דברים פרק יח, יא).

בתנ"ך מסופר כיצד שאול, לאחר שנכנסה בו רוח-רעה, ביקש להעלות את שמואל הנביא מן המתים ודיבר עם נשמתו מן העולם הבא (שמואל א', פרק כח).

שלמה המלך מלמד אותנו בספרו "קהלת" שיעור חשוב באמונה (פרק יב, א): "וזכור את בוראך בימי בחורותיך... כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים, עד אשר לא ירחק [ירתק] חבל הכסף... ונרוץ הגלגל אל הבור - וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקוהלת, הכול הבל... סוף דבר הכול נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע"!

פסוקים אלו מלמדים אותנו שאלוקים שופט כל אדם לאחר מותו לפי למעשיו הטובים והרעים.

הנביאים גילו לנו נבואות על אחרית הימים ותחיית המתים: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל, פרק יב, ב) - כלומר, לאחר הגאולה השלמה, הנשמות בגן-עדן יזכו לשוב ולחיות בגוף גשמי בעולם הזה.

שאלת מדוע התורה לא הדגישה יותר את העולם הבא. עלינו להבין שמטרת התורה היא, שבני ישראל יעבדו את ה' מתוך אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר, ולא בשביל לבקש תמורה, כך ציוותה התורה: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים פרק ו, ד), וביאר רבי עקיבא - אפילו אם נוטל את נפשך! היהודי הצדיק מוסר את נפשו על קידוש השם מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. זו משמעות החיים האמיתית: אהבה טהורה שלא תלויה בדבר. הקב"ה אוהב אותנו ואינו מקבל כל תמורה מאיתנו, ולכן הדרגה האלוקית הגבוהה ביותר של הצדיק היא לאהוב את ה' שלא על מנת לבקש פרס.

כך אומרת התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים פרק יח, פסוק יג), ומבאר רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו".

בני ישראל קיבלו במסורת שבעל-פה פרטים וסודות רבים על העולם הבא, אך התורה בכוונת-תחילה מנעה את העיסוק בנסתרות כעיקר, כיוון שהעיקר האמיתי הוא לעבוד את ה' ללא חשבונות, וזאת למרות שהשכר הנצחי הוא אדיר, ורצונו של ה' הוא להטיב לנו לנצח בגן-עדן, וזו כל תכלית האדם - אלא שתכלית זו לא תוכל להיות מושגת בשלמות אם האדם לא עובד את ה' לשם שמים.

עם זאת, ודאי שצריכים אנו לשמוח ולצפות לטובה הגדולה הזו, כדברי הנביאים: "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים" (תהילים מב, ג), "עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד, ג).

הטיב לבאר זאת הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י'): "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה - לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל".

בשל ירידת הדורות, גילו חז"ל מסודות העולם הבא גם להמון העם, וכך קרבו את הלבבות לעבוד את ה' אף שלא לשמה - כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה (סנהדרין, דף קה).

* * *

איפה כתוב שהעולם הבא רוחני ולא חומרי? ומדוע לא ייתכנו בעולם הנשמות מושגים כמו אכילה ושתייה?

רינה שואלת: "שלום. אני יודעת שהערבים מצפים לעושר חומרי בעולם הבא, רעיון מופרך בלי ספק, אבל אז שאלתי את עצמי, איפה כתוב בעצם ביהדות שהעולם הבא הוא רוחני? האם ייתכנו אכילה ושתייה בעולם הנשמות?".

שלום רינה, ותודה על שאלתך.

בני העם היהודי קוראים בכל בוקר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא". ניסוח תפילה עתיקה זו נפסק לפני אלפיים שנה (ברכות דף ס, ב). בכך אנו מגלים את אמונתנו בנשמה הרוחנית שבקרבנו, אותה הבורא לוקח ומשיב לאדם כרצונו.

את המקור הראשון לקיום הנשמה אנו מוצאים בספר בראשית, התורה מלמדת אותנו שאלוקים נפח בגופו החומרי של האדם נשמה רוחנית מן העליונים (בראשית ב, ז), והיא זו שמקנה לו את שכלו. על כן, במות הגוף תשוב הנשמה אל יוצרה. הנשמה בגן-עדן לא תתאווה אל תאוות גופניות לאחר שהשאירה את גופה מאחור.

כך לדוגמה, את מערכת העיכול אנו משאירים מאחורינו, אז כיצד ייתכן שבעולם הבא ימצאו מאכלים ומשקאות? בעולם הבא לא מולידים ילדים, ולפיכך לא ייתכנו רצונות הקשורים בכך. הרי כל רצונותינו הפיזיים אינם אלא אמצעים חיצוניים שנועדו לשהותנו הקצרה בעולם הזה, וכל אדם שמזדקן מגלה כיצד הם מאבדים מערכם עוד בחייו. מאחר שהנם אמצעים - אינם יכולים להיות המטרה.

זאת ועוד, כל מי שזכה להרגיש בחייו הרגשים רוחניים נעלים, בלימוד או בתפילה וגמילות חסדים, יודע שכל תאוות העולם הזה הם הבל וריק לעומתם, ואינם יכולים להיות התכלית הנעלה לשמה נבראנו.

פסוקים רבים מספור מחנכים אותנו זאת: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד), "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג, כח), "מתי אבוא ואראה פני אלוקים" (תהילים מב, ג), "מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ), "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה... את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). החומר והחומריות טפלים לקירבה הרוחנית לה', שהיא העונג האמתי ביותר שיש לנשמה:

"והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה... על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה" (מסילת ישרים, פרק א').

לגבי היכן זה כתוב, חז"ל אמרו זאת במפורש: "אין למעלה [-בעולם הבא] לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף [-פירוד] ולא עיפוי [-עייפות]" (חגיגה דף טו, א).

חז"ל קיבלו שבעולם הבא אין מושג של ישיבה או עמידה, אין פירוד ואין חיבור, כי העולם הבא איננו חומרי, כך שהנשמות אינן מטיילות בו כשם שאנו מטיילים בעולם הזה. עוד אמרו: "העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות דף יז, א‏).

מכאן ניתן להוכיח שכל מאמרי חז"ל על יופיו והנאותיו של העולם הבא נאמרו בדרך משל, כאשר השתמשו בתיאורים ציוריים שיובנו בשכל אנוש, ולא דיברו בהם כפשוטם.

החיים שלאחר המוות מתוארים בתנ"ך בלשון כללית על שכר ועונש. נאמר שהקב"ה שופט את כל בני האדם על מעשיהם, אפילו הנסתרים ביותר, ויודע את לבם ואת מחשבותיהם. הצדיקים זוכים לשכר, והרשעים לעונש: "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע" (קהלת פרק יב, ז), "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו" (ירמיהו יז, י).

אחד מעיקרי האמונה ביהדות הוא להאמין שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים. אך כיצד נראה גן העדן או הגהנום, נבצר מבינתנו; אפשר לומר שהנסיון להבין את העולם הבא, דומה לנסיון של דג להבין את החיים מחוץ למים.

מרבית התיאורים על העולם הבא בגמרא, נאמרו בלשון ציורית כדי שנוכל להמחיש את השכר והעונש בשכלנו. הבה נאמר, שאם נשמות חסרות-גוף היו מנסות לתאר לאדם בעל-גוף את עולמן הרוחני, היו נאלצות להשתמש במושגים מוחשיים מן העולם הזה, למרות שהאמת הרוחנית גבוהה ושונה מהם לאין שיעור.

הרמב"ם הטיב לבאר זאת במשנה תורה (הלכות תשובה, פרק ח):

"העולם הבא - אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת.  הואיל ואין בו גוויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה... אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה.

הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה. וזה שאמרו 'צדיקים יושבין', על דרך החידה - כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם, בלא עמל ולא יגע...

ומה הוא זה שאמרו, 'ונהנין מזיו השכינה' - שיודעין ומשיגין מאמיתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל...

חיים אלו, לפי שאין עימהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א', פרק כה, כט).  וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו כל הנביאים.

שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות... כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה.

אבל החכמים ובעלי דעה יידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהן תוחלת.  ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה. וכל הדברים האלו, צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בורייו.  ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטילים.

הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שם דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווין; אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של עולם הזה אלא דרך משל.  אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אינו כן; אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר, ואין ערך ואין דמיון.  הוא שאמר דויד: "מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך:  פעלת, לחוסים בך" (תהילים לא, כ). וכמה תמה דויד והתאווה לחיי העולם הבא, שנאמר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" (תהילים כז, יג).

כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כוח באדם להשיגה על בורייה, ואין יודע גודלה ויופייה ועוצמה, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו; ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא, אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה הנביאים, כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אומר "עין לא ראתה, אלוהים זולתך - יעשה, למחכה לו" (ישעיהו סד, ג): כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, אלא עשה אותה האלוקים לאדם שמחכה לו.  אמרו חכמים, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך".

זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבוא אותו העולם.  אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר "מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא,כ).  ולא קראוהו העולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה, שאנו קיימין בו בגוף ונפש, וזה הוא הנמצא לכל אדם בראשונה.