איך מכירים את הבורא? ומה עלינו לעשות כאן בעולם? כל התשובות

במה ברא ה‘ את העולם? בפרקי אבות מוצאים אנו משנה שבדרך כלל נלמדת באופן שטחי ביותר, אך היא טומנת בחובה את אחד היסודות החשובים ביותר בעבודת ה'. בואו נקרא יחד את המשנה ואת הגמרא שמבארת אותה, וננסה להבינם. אומרת המשנה (אבות ה א): "בעשרה מאמרות נברא העולם". המשנה מלמדת אותנו שהפעולה שבאמצעותה ברא ה' את כל הבריאה היתה 'מאמר' - דיבור ה'. אותם עשרה פעמים שכתוב במשך ששת ימי בראשית 'ויאמר', הם אלו שפעלו והוציאו, כל אחד כפי הפרטים שנתפרשו בו, את כל עניני הבריאה שנבראו בששת ימי המעשה.

כשנעיין בפסוקים נראה שבבריאה הראשונה, בריאת השמים והארץ, למרות שהיא היתה המאמר הראשון לא הוזכר בה 'ויאמר', רק בהמשך ימי הבריאה כתוב בתורה תשעה פעמים 'ויאמר', ולכן שואלת הגמ' (ר"ה לב.) "הי נינהו ויאמר דבראשית - תשעה הוו", והגמ' מפרשת: "בראשית" נמי מאמר הוא, דכתיב "בּדְבַר ה' שׁמַים נַעֲשׂוּ ". כלומר, אמנם השלב הראשון של הבריאה, ההתחדשות של השמים והארץ, נעשה גם הוא ע"י מאמר מה', אבל המאמר הזה אף שהיה ראוי ליהכתב בלשון "ויאמר אלוקים יהי שמים וארץ", מאיזו סיבה הוא נכתב בלשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"?

וכמובן שהדבר צריך ביאור, הרי מאמר זה 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' מעיד במיוחד על העיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה: "שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ועשה לכל המעשים". כי התשע המאמרות שבאו אחריו, כבר היו מאמר על 'חומר קיים' ואינם אלא מאמר שמביא לשינוי בצורה. במאמר הראשון לימדה התורה את הרעיון היסודי שה' במחשבתו בלבד "המציא" את כל מה שנמצא – יש מאין, לפני "בראשית" לא היה כלום. אפילו לא היסודות הבסיסיים, אפילו לא אנרגיה או חלקיקים. כל החלקיקים הקטנים יותר ויותר שהמדע מגלה כל הזמן, אינם אלא "אבני הבנין" שברא ה' באותו רגע גדול של בריאת יש-מאין. ואעפ"כ, משום מה, דוקא המאמר הנשגב והנפלא הזה, מושמט באופן בולט מהכתוב, ומופיע רק ברמז. עד שנזקקים אנו לגמ' בראש השנה שתגלה לנו ש"בראשית נמי מאמר הוא", ושאכן גם בריאת העולם עצמו נעשתה ע"י מאמר ה'.

ובאמת על מה ולמה לא הזכירה התורה גם את המאמר הזה בפירוש, "ויאמר אלוקים יהיו השמים והארץ"?

הבה נתחיל בהתבוננות במאמר השני, שהוא המאמר הראשון שמופיע בפירוש בתורה, "וַיּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". יש לנו להתייחס אליו כמאמר שיש בו איזה 'ראשוניות', הלא לולא ידענו את דברי הגמ' ש"בראשית" הוא ג"כ מאמר, מפשטות הכתובים משמע שבריאת האור היא היתה המאמר הראשון, ועצם העמדת הדברים במשמעות זו, מלמדת שיש במאמר זה איזו שהיא 'ראשית' שלא היתה עד אז, והעיון בזה מביא אותנו לנושא שלנו היום.

התשובה המתבקשת היא, בוודאי הקב"ה רצה שהמאמר הראשון שיופיע במפורש בתורה יהיה "יהי אור", כי הוא רצה ללמד אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו: בריאת השמים והארץ, אינה נחשבת לכלום לולא בריאת האור. נכון שבסדר ההתהוות, האור היה רק הדבר השני, אבל בסדר החשיבות האור הוא לפני הכל. לכן המאמר הראשון שכתוב במפורש הוא האור, ולצורך זה המאמר הראשון שהיה במציאות – מוצנע.

אבל כל זה רק מעמיק את הקושי: במה ולמה חשיבות האור היא גדולה כ"כ, עד שהיא 'מצניעה' את המאמר המופלא והיחיד במינו של בריאת שמים וארץ?

הרב ראטה בסרטון מיוחד על הזכות להרגיש את בורא עולם:

להכיר את מציאות ה' על ידי השמים, העננים, הירח והכוכבים

מה היא התכלית העיקרית של בריאת השמים והארץ? "וְהָאֱלִֹקים עָשָׂה - שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" אומר הפסוק בקהלת (ג יד), שלמה המלך מלמדנו בפסוק זה, שכל מה ש'האלוקים עשה'; כל בריאת ה'בראשית', הפלא הגדול של בריאת "הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּמַיִם, וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ, וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים, וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם" (נחמיה ט ו), היה לתכלית אחת, שמתוך הבריאה הזו, יוכלו הבני אדם לירא מלפניו.

מה היא אותה 'יראה מלפניו' שלמענה נבראה הבריאה?

'יראה מלפניו' משמע, יראת ה' שאינה רק 'יראת העונש', אלא יראה הבאה כתוצאה מהכרה מאוד עמוקה במציאות ה'. ה' עשה את כל הבריאה השמים והעננים, העצים והעשבים, הירח והכוכבים, הסדר והתכנון של כל תופעות וחוקי הטבע, ורבי רבבות הפרטים מגדול ועד קטן – לתכלית ומטרה אחת ויחידה: לגלות ולהעיד לבני אדם על הבורא. מתוך התבוננות בחכמה העליונה והחסד שבה ברא ה' את העולם, יכירו אותו הנבראים יותר ויותר. ומאותה הכרה הם יבואו ל'יראה מלפניו'. וזו ה'ראשוניות' של האור. השמים והארץ למרות שבריאתם הושלמה ראשונה, את הכח להעיד על מציאות הבורא שזו עיקר תכלית בריאתם, הם קיבלו רק לאחר בריאת האור - כידוע האור אינו גורם לעינינו שיראו את החפץ, אלא האור גורם לחפץ שייראה את עצמו אלינו, השמים והארץ התחילו להראות את עצמם כנבראים שה' ברא, רק לאחר שנברא האור. הפלא העליון של בריאת 'יש מאין' הוא דבר המכוסה ומוצנע מהאדם, רק האור הוא הדבר שהופך את הבריאה ל"תורה" שמלמדת אתנו ללא הרף את גדלות ה'.

זהו התפקיד החיוני ביותר לכל אדם ואדם

אתם מקשיבים לדברים, ובטח אתם חושבים, "האור הוא בריאה חשובה מאד. אבל לומר שהאור הוא הבריאה החשובה ביותר מכל הברואים - זה קצת מוגזם". אבל זה רק בגלל שעדיין לא הפנמתם מה התפקיד שלכם בעולם. אינכם מבינים עדיין שהושמתם פה בעולם הזה, עולם מלא באינסוף חכמה ותכנון, כדי לראות בו ולהכיר בו את ה' מתוך בריותיו.

אין זו "מידת חסידות", זה לא עניין לצדיקים בלבד. אלא זהו התפקיד החיוני והחשוב ביותר של כל אחד מהיושבים כאן.

ה'חובות הלבבות' פותח את ספרו "ברוך ה' אלקי ישראל ... אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו, ויצר יצירות לעד על גבורתו, והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו, כדכתיב "דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרתֶיךָ יַגִּידוּ", וכתיב "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה","כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ", "לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרתָיו".

החובות הלבבות מלמד אותנו: האזינו היטב למילותיו של דוד המלך, כולנו אומרים את זה כמה פעמים ביום, אבל כנראה שאיננו מקשיבים לעצמנו, ה' ברא את העולם כדי שהדורות יבחינו בבריאה את כבוד מלכותו ויכירו וישבחו ויודו ויגידו את זה. בשביל הכרה זו, היה צריך את בריאת האור.

מאמר ה' "יהי אור" הוא המאפשר לנו לקיים את תפקידנו החשוב ביותר בעולם – לראות את מעשיו, חכמתו וחסדו של ה', ולכן המאמר 'יהי אור' הוא המאמר הראשון שכתוב בתורה בפירוש.

מהי הברכה הארוכה ביותר בסידור?

אפילו סקירה פשוטה של הברכות שאנו אומרים יום יום, תבהיר לנו היטב את החשיבות העצומה של המתנה ששמה "אור" ושל השימוש בה לתכליתה הרצויה. חשבתם פעם מהי הברכה הארוכה ביותר בסידור? לא ברכת אשר יצר, כניסה לבית הכסא ויציאה ממנה בשלום כשהכל פועל כשורה היא אמנם שמחה גדולה, שראוי לתקן עליה ברכה חשובה; אבל היא לא הארוכה ביותר. ואפילו לא ברכת המזון, למרות שאכילת לחם היא לא רק תענוג של ממש, אלא – אם עושים אותה באופן הנכון – יכולה להביא את האדם לדרגות גבוהות של הכרת ה'. אבל היא לא הארוכה ביותר, ואפילו לא ברכת אהבה רבה, שבה אנו מודים לה' על נתינת התורה הנפלאה לעמו ישראל.

הברכה הארוכה ביותר בסידור, הברכה הארוכה ביותר שנתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה היא – ברכת "יוצר המאורות", שבה אנו מודים על יצירת האור. תבדקו בעצמכם!

ואכן כך ראוי שהיא תהיה הארוכה ביותר, כי הטוב האמיתי בעולם הוא ראיית והכרת הסדר והתכנון, החכמה והחסד של ה' בעולם, ורק ע"י האור אפשר להגיע לזה. לכן אנו קוראים אל ה' בשמחה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת"!

מה עלינו ללמוד מהמלאכים?

חלק נכבד מהברכה הארוכה הזו עוסק בקדושת המלאכים, והשבחים שלהם לה'. מה הטעם בכל זה? למה מעניין אותנו – בשר ודם, מה האופנים וחיות הקודש אומרים במרומים? הרשו לי לגלות לכם סוד שהרבה אנשים, גם אנשים טובים, לא שמים לב אליו.

קודם כל, עלינו להבהיר מה התפקיד של אותם המלאכים. בתחילת הברכה אנו מתארים את אותם מלאכים ואומרים "פִּינוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים" – כל חלקי צבאו, שלמים בשלמות שהיא למעלה מהשגתנו. ושלמים אלו, הם הם "רוֹמְמֵי שַׁ- דַּ-י" - המרוממים את שם ה', והם "תָּמִיד" עוסקים בזה - בריות מושלמות אלו עוסקים כל העת בהכרזה, ו"מְסַפְּרִים" על "כְּבוֹד אֵ-ל" - שהקב"ה מרומם ונישא מעל הכל. ועוד יותר מזה על "וּקְדוּשָתוֹ" – קדושתו אפילו מעבר להשגתם העצומה, השגות כאלו שאפילו לשכל הנשגב שלהם אין כל תפיסה בו. והמלאכים עוסקים בכל זה "תָּמִיד" – לא רק בזמנים מיוחדים כשבתות ומועדים, אלא תמיד היינו תמיד! ומהללים ומקדישים את הודו ורוממותו של ה' המתגלה בעולם, בבריאה שלו - זהו תפקידם של המלאכים, ואינם חדלים ממנו לרגע. ולמה דווקא "תָּמִיד", ללא הפסק וסוף? כי שבחו של ה' המתגלה הוא אינסופי, ומכיוון שאין סוף לגדולתו, אין סוף גם לשבחי המלאכים. הם לעולם לא יסיימו לספר את שבחו, הם "תָּמִיד מְסַפְּרִים" ולא גומרים. וכל זה חשוב לנו, כדי להוות דוגמא לבני האדם, דוגמא לעם ה' בעולם הגשמי שיעשו גם הם כמותם, מהשבח האדיר והנשגב שהמלאכים משבחים את ה' כפי השגתם העליונה, אנו עם קרובו צריכים ללמוד איך לשבח את ה' כפי יכולת השגתנו מהבריאה שברא ה'.

המלאכים מודים לה' על האור בכל רגע ורגע

עכשיו נתבונן מה הם דבריהם של המלאכים: כשאנו אומרים את המילים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ " ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ", אם איננו ממהרים מידי כדי לשמור על הקצב של החזן – אולי נוכל לחשוב עליהם מעט. בטח אתם חושבים שמדובר כאן בקדושה עמוקה ונסתרת של הקב"ה, שאין לנו התחלה של מושג בה. אולי איזו השגה עליונה של קדושה שרק גדולי הדורות זכו לחזות בה, ואולי נזכה לראות אותה בעולם הבא – אם נהיה ראויים.

אבל אנשי כנסת הגדולה, אלו שתיקנו לנו את נוסח התפילה לא סברו כן. למרות שבנוסח המקורי של פסוקי ה"קדושה" בספרי ישעיה (ד ג) ויחזקאל (ג יב) אין שום רמז מה היא אותו גילוי קדושה שהמלאכים מזדעזעים ממנה, באו אנשי כנסת הגדולה וגילו לנו בנוסח הברכה שלהם, ש"האור" הוא הוא הקדושה הגדולה של הקב"ה שממלאת את העולם. אנשי כנסת הגדולה הבינו ששירת המלאכים מתייחסת בראש ובראשונה לתופעה שאנו קוראים לה "אור". וכפי מה שאנו אומרים בנוסח הברכה: "רוֹמְמֵי שַׁ-דַּ-י, תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּקְדוּשָתוֹ ... וְעַל מְאוֹרֵי אוֹר שֶׁיָּצַרְתָּ הֵמָּה יְפָאֲרוּךָ סֶלָה" המלאכים 'רוממי ש-ד-י" מתרגשים מהתגלות קדושת ה' אליהם והם מכריזים "קדוש קדוש קדוש"!

ומהו הדבר שהם מפארים עליו את ה' הוא התגלות "מאורי אור" שברא הקב"ה בעולם, אלא שכמובן רואים באור זה, הרבה מעבר למה שאנו, בעולם הזה, נוכל אי פעם לראות. ובאותה שעה שהם מהללים ומפארים על ה"אור", הם משלבים בזה שבח לא רק לעצם התופעה הנפלאה של אור עד כמה שהיא אכן מיוחדת בהשגתם העליונה, אלא גם על טובת ההנאה שמעניק האור לברואי העולם, מה השבח הנוסף של האור? "עַל כָּל שֶׁבַח מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ", האור מאפשר לנבראים לראות את 'שבח' הבריאה שהיא 'מעשה ידיך'. וכעת תדעו מהי גדלות האור: הוא מגביר את יכולתו של האדם להכיר את בוראו, כיון שבעיניו הוא יכול לראות את ההוכחות שהעולם מסביבו מציג, על התבונה, הכח והטוב של ה'. ולכן המלאכים מתלהבים ואומרים "קדוש" ושוב "קדוש" ושוב "קדוש".

והם מכריזים כך לא רק 3 פעמים בלבד, הכוזרי אומר שהם אומרים זאת לעד בלי הרף, אף פעם אינם מפסיקים לומר זאת, כיון שמתחדשים לפניהם בכל רגע ורגע גילויים נוראים, והם אינם נרגעים מההתרגשות האוחזת אותם מכל מה שהם רואים. והמאמץ להשיג מידע מגדלותו של הקב"ה הוא עיסוק כה משמח, הוא נותן כל כך הרבה גיל ואושר למשתתפים בו, שזה הוא האושר של הצדיקים בני העולם הבא! לעולמי עד, צדיקים יושבים בעולם הבא, ואומרים שירה לקב"ה אודות קדושתו, כיון שכעת הם רואים הרבה יותר מאשר אי פעם. בעולם הבא הם מסוגלים להביט בכל סודות השכינה, ולהבין דברים שבעולם הזה לא היו ניתנים להבנה. והם מגיעים לכזו דרגה נעלה של אושר שאין שום שמחה בעולם הזה שיכולה להידמות אפילו לרגע אחד של אושר זה.

ההכנה לעולם הבא: להתבונן במעשי ידיו של הבורא ולהכיר אותו

ובאמת הכרת הבורא בהכרה בהירה, זהו עיקר השכר בעולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם (תשובה ח, כ) על פי הגמרא )ברכות יז). "העולם הבא וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה וכו' שיודעין ומשיגים מאמתת הקב״ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל".

הרי שעיקר התענוג בעולם הבא הוא מה שיכירו יותר ויותר, ו"נהנין" פירושו על דרך התענוג של ראייה חושית בעולם הזה. אמנם ההכנה לזה הוא אך ורק על ידי הדעה שקנה בעולם הזה כשהיה לו בחירה, כמבואר ברמב"ם (שם) שעטרותיהם בראשיהן זהו ״הדעה שידעו שבגללה זכו לחיי עולם הבא". ורק כפי השיעור אשר יגע וטרח להתבונן ולהבחין ולהכיר בעולם הזה, וקנה בזה "דעה", כך יזכה בשכרו לעולם הבא. ולכן צורת ההכנה שלנו לחיי העולם הבא, שהיא תכלית בריאת העולם הזה, היא על ידי השגת דעת ה' על ידי התבוננות במעשיו בעולם הזה. וכפי שאומר המסילת ישרים בתחילת ספרו, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו... שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא", זו תכלית שאסור לשכוח אף פעם. ועבור תכלית נשגבה זו השקיע הקב"ה השקעה כבירה של "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" - כל העולם מלא מגלויי כבוד ה'.

בסיום ששת ימי הבריאה כתוב בתורה שה' שבת "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב ג), כל מלאכת הבריאה שברא ה' היתה כדי "לעשות" איזו שהיא עשייה בעתיד, ואיזו עשייה תהא מכל הבריאה? "רַבִּי יַעֲקב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, הַתְקֵן עַצְמָךְ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (אבות ד טז), העשייה שתהא בעתיד מכל הבריאה היא, הכניסה ל'טרקלין' של העולם הבא שהיא תכלית כל הבריאה. וזה יהיה ע"י שהאדם עוד בהיותו ב'פרוזדור', יתבונן במעשי ידיו של ה' ויגיע מזה לידי הכרת הבורא כפי האפשר בעוה"ז, ומזה הוא יגיע להתכלית של הכניסה לעולם הבא ל'טרקלין' בו יוכל לשבת ועטרתו לראשו, ולהנות מזיו השכינה.

שאיפת הנשמה: לראות, להכיר ולהרגיש בחוש את טובת הבורא

וצריך לדעת שההכרה בחוש, שאנו מדברים עליה, זהו עיקר שאיפת וסיפוק הנשמה. שכן מצינו בתורה שמשה רבינו ביקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶֽךָ" (שמות לג, יח), לכאורה תמוה, שלאחר שכבר ראה כל כך הרבה נסים, וכבר עמד על הר סיני 40 יום לקבל התורה, מה זאת שעדיין מבקש לראות יותר. אלא מבואר שאין סוף להביקוש של הכרה, ורצה לראות עוד ועוד עד כמה שרק יכול לראות בחיים היותו. ולכן גם הפציר וביקש גם "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" )דברים ג כה), שהיה רוצה לראות בעיניו הגשמיים את טובת הארץ, כדי להרגיש בחוש בחייו את חסד הבורא יתברך. וכן אנו רואים כי כלל ישראל אמרו (עיין רש"י שמות יט, ט) "רצוננו לראות את מלכנו", והיו צריכים לזירוז ואזהרה יתירה "רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" (שם יט, כא), שלא להתקרב להר סיני, וכי בפשוטי עם אנו מדברים שמשום סקרנות יעברו על הציווי, אלא שזהו עיקר שאיפת הנשמה, לראות ולהכיר, וכל מה שרואה יותר, נתגדל תשוקתה. ומי שמסתפק במועט ואינו מרגיש תשוקה זו הוא רק משום שנתגשם ונתטמטם לבו מתוך ההרגל.

כך נלמד עוד ועוד את שבחי ה' מתוך עולמו

במה הדברים נוגעים אלינו? הסוד הזה התגלה לנו כדי שנלמד מזה להשתמש באור, ללמוד עוד ועוד את שבחי ה' מתוך עולמו. כי הכרת ה' והיראה מלפניו היא השלמות הגדולה שאין למעלה ממנה, כדברי הגמ' בברכות (לג) "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים". הקב"ה התכוין שבריאת האור, הגורם המרכזי להכרתו בעולם, יהיה המאמר הראשון שמפורש בתורה, וכיוון שהכרתו היא הטוב הגדול ביותר במציאות – יוצא שהאור הוא ה"טוב" הראשון שמוזכר בתורה, "וירא אלוקים את האור כי טוב".

בברכות קריאת שמע אנו מוצאים כי ברכת "יוצר אור" קודמת לברכת "אהבה רבה". כיון שברכת "אהבה רבה" עניינה על ה"תורה", אך ברכת "יוצר אור" ענינה על ה"דרך ארץ" הקודמת לתורה. בכדי שנזכה ל"אהבה רבה" ול"חמלה גדולה ויתירה", תחילה עלינו להשתלם ב"דרך ארץ" שהיא יראת שמים.

ספר בראשית העוסק בלימודים שיוצאים ממעשה שמים וארץ, ומקדים את ספר שמות וקבלת התורה הכתובה בו, ספר בראשית הינו 'ספר דרך ארץ' ומבוארים בו עיקרי הנהגת האדם עם בוראו, כפי שמחייב השכל הישר, כדברי חז"ל "א"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה" (ויק"ר ט). האבות הקדושים למדו מתוך מעשה הבריאה ולימדו בהנהגתם כיצד לעבוד את ה' בטרם ניתנה תורה.

רבינו ניסים גאון בהקדמתו שואל כיצד יתכן שנענשו קדמונים על עבירות מסוימות, והרי לא נצטוו עליהם עדיין? והוא עונה "המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא הכל מתחייבים בהם" האדם מצווה על כל מה שתלוי בהבנת הלב. כשה"חובות הלבבות" מביא ראיותיו, הוא מביאן מג' תחומים: מן המושכל, מן המקובל, ומן הכתוב, מן המקובל אלו דברי חז"ל הנמסרים בקבלה, מן הכתוב אלו דברי הפסוקים הכתובים בתנ"ך, ומן המושכל אלו ראיות המובנות בשכל. הרי לנו שדבר המובן בשכל נחשב כהוכחה. כל אותן הנהגות שלימדונו אבות העולם בחומש בראשית נלמדו מן המושכל, שיש להבינן אף בלא תורה.

שלמה המלך אומר "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו ו) אמנם יש לנו תורה המכוונת דרכינו, אך גם מן הבריאה ניתן ללמוד וצריך ללמוד. הסבא מסלבודקה זצוק"ל היה אומר: 'אוי לו לאדם ששולחים אותו לרבי כזה, ואוי לו לאדם שלא לומד מרבי כזה'. מה ניתן ללמוד מנמלה את תורת החריצות והיגיעה, שעמלה ללא לאות בימות החום כדי לאגור מזון לימות החורף. בעבר למדו ללא הרף וללא חופשות לא הכירו המושג "בין הזמנים" אלא למדו ללא הפוגה בידיעה שיש לאגור עוד ועוד בימות הקיץ - היינו בעוה"ז למלא מחסני "מזון" לעולם הבא שהוא כחורף בו לא ניתן לאסוף עוד. זה שאמר שלמה המלך ע"ה "ראה וחכם" התבונן בדרכי הנמלה ובדרכי הבריאה כולה ולמד לקח וחכמה לדרכי עבודת ה'.

בקשת הגאולה - השתוקקות לימים ללא חושך ומסכות

לכן על בריאת האור כתוב "וַיַּרְא אֱלִֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" כי האור מאפשר הכרת ה' לעומקה ע"י התבוננות בחסד ותכמת ה' בבריאה, "הֶחָכָם עֵינָיו בְּראשׁוֹ" ורק "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קהלת ב יד) ללא הבנה.

לכן ברכת "יוצר אור" היא החשובה מכולם, שבה אנו מודים על האפשרות לעבוד את ה' בהכרה נשגבה ובדעה מלאה. ומעניינה של ברכה זו אנו מוסיפים ומבקשים "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר", ע"י ה"אור חדש" שיאיר ה' בעולם, יאיר "אור ציון" בעולם, והתועלת מכך תהיה "וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ", נכיר את השראת שכינת ה' במקדש ה'.

שואל הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ט ה"ב) מדוע מבקשים הצדיקים על ימות המשיח, וכי לאכול מפריה הם צריכים? ותשובתו היא כי בקשת הצדיקים לגאולה אינה לתועלת גשמית אלא רצונם להפטר משעבוד מלכויות כדי שיוכלו לעסוק בתורה ביתר שלמות. הבקשה על ימות המשיח על "אור חדש" נאמרת בברכת ההודאה על האור הפוקח עינינו להכרת ה' באופן המושלם, כיון שרצוננו להגיע לימים בהם "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט) משתוקקים אנו לימים ללא חושך ומסכות כזב המפריעים ליהודי בהתעלותו. רוצים אנו "אור חדש" אמיתי המביא לידיעת ה' מושלמת, אור ימי בראשית שנאמר עליו "וירא אלוקים כי טוב".

בעיצומה של ברכת האור אנו מבקשים "אֱלֹקַי עוֹלָם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ" על מה באה בקשת הרחמים? ראשית בקשתינו מהבורא שירחמנו ויגאלנו מצרותינו, שלא יהוו קשיי החיים מחסום לראיית האמת באור בהיר, ולא יהיו מחסומים בדרך לתכלית.

עוד מבקשים אנו בברכת האור, שיהיו רחמי ה' עלינו ולא יסגור מסך החושך את עינינו, שנזכה באמת לראות ע"י אותו אור את החסד והחכמה של ה' בבריאה. בעל ה"מסילת ישרים" (פ"ב) אומר שהרבה אנשים דומים לאדם ההולך על שפת הנהר ועיניו עצומות, ואין כל חילוק אם עצימת עיניו נובעת מעיוורון או מרצון עצמי, בכל מקרה סכנתו קרובה מהצלתו, שעלול בכל רגע ליפול אל מי הנהר. כך אנו מצהירים שאנו הולכים בחושך, ולכן מתחננים "ברחמיך הרבים רחם עלינו" לפקוח עינינו ולהנות ממתנת האור הנפלאה המאירה בדעת ברורה את האמת והתכלית.

איך ירקות טעימים ויפים יכולים לצמוח מתוך אדמה חסרת טעם וצבע?

אנו מתחילים להפנים שהמטרה העיקרית להימצאותנו בעולם היא להכיר ולחיות את מציאות ה' ואת גדלותו. וה' עשה שזה יהיה קל כל כך! בכל מקום שנביט בעולם הפלאי הזה נראה את ה' דרך בריותיו, ונבחין יותר ויותר במציאותו. ולא צריך בשביל זה כלים מדעיים או יכולות מיוחדות. כל מה שנדרש הוא הסקרנות הטבעית שלנו, והנכונות להתבונן ולחשוב. הסתכלו מסביב על כל מה שה' יצר, כל התהליכים והתופעות שנמצאים מול עינינו, והתחילו לחשוב.

שאלו את עצמכם שאלות: איך ירקות טעימים ויפים יכולים לצמוח מתוך אדמה חסרת טעם וצבע? איך העננים נודדים מרחקים עצומים מלב האוקיינוס כדי להביא לנו מים? איך גרעין קטן חסר כל חן וטעם, הופך לאילן אדיר ורב ענפים ושרשים, עם אלפי עלים ופירות מתוקים? איך פרחי הבר מפיצים את זרעיהם? חשבתם על זה פעם? הרי זה מדהים! רואים את יד ה' ממש מול העיניים.

יש לפרח כשלושים "מצנחים" שבתוכם יש זרעים, שממתינים במנוחה על עלי הפרח למשב רוח שתנשוף בהם בדיוק רב, ואז יתפזרו הזרעים היקרים למקומות רחוקים יותר. אני אומר "זרעים" כאילו שזה דבר של מה בכך. כל זרע מתוחכם הרבה יותר מהמחשב המתקדם ביותר! איך אפשר לראות את כל הדברים האלה ולא לקלוט את התכנית והמטרה בבריאה של הקב"ה? אפשר להפוך ל"מאמין" הגדול ביותר רק מהליכה ברחוב בעיניים פקוחות.

וכל זה לא אמור להיות חדש לכם, זוהי התכלית היחידה של הבריאה! אז למה אנחנו מחכים? בבית הקברות כבר מאוחר מידי להשיג דרגות באמונה. עכשיו ההזדמנות שלנו! אבל צריך לפקוח את העיניים ולהוסיף הכרה בה' בכל הנד עפעף, אם רוצים להצליח.

בלי בריאת האור כל הבריאות האחרות היו חסרי תכלית ומטרה, בזבוז אחד גדול. הרגע שבו אמר הקב"ה "יהי אור" היה הרגע המכונן של הבריאה כולה, כי האור הוא הנותן לנו את האפשרות להיות כמו המלאכים ש"תמיד מספרים כבוד א-ל וקדושתו", ולמלאות את ייעודנו בעולם, לחיות את מציאות ה' ולשים את הקב"ה ב"קדמת הבמה" במחשבתנו.