התורה עברה מדור לדור – ורק נעשתה מדויקת יותר

במטרה לסתור, חלילה, את מקורה השמימי של התורה ואת העובדה שהיא ניתנה במעמד הר סיני, יש המנסים להסביר שהתורה היא המצאה אנושית, ושהיא חיקתה פולחנים זרים של עמי הסביבה שחיו באותה שעה בעולם העתיק. המחוקק האנושי, על פי הנחתם, נטל רעיונות זרים מאחד העמים ושייכתב אותם בחוקתו.

ראשית, הדבר אבסורדי מצד עצמו. התורה מצווה בחומרה הגדולה ביותר לשבר את כל הפסילים, לנתץ את כל המזבחות ולעקור כל עבודה זרה (שמות ל"ד, י"ג ועוד ועוד). אסור ליהנות הנאה כלשהי אפילו מחילופיה של עבודה זרה. ריחוק ותיעוב קיימים בתורה כלפי כל שמץ של עבודה זרה. האם יתכן שתורה זו היא תוצאה של התפתחות פולחנים זרים? והרי הללו מורחקים על ידה באופן מוחלט? אם התורה, חלילה, נלקחה ממקורות זרים אלו, מנין נובע הריחוק והתיעוב של כל סוגי העבודה זרה ללא יוצא מן הכלל? והרי ודאי שב"מקור" שממנו נלקחו, לדעת אותו טוען, דיני התורה, לא נאמר כל איסור שלא לעבוד עבודה זרה ולא ניתן כל ציווי להתרחק ממנו באופן כה מוחלט?

זאת ועוד, מנין נובע הדקדוק העמוק והמפורט של ההלכה. אם אמנם השפעות חיצוניות אלו הן המקור לתורת ישראל, חלילה, התוצאה היתה צריכה להיות הפוכה. בכל תהליך מוכר של השפעות תרבותיות אחת על רעותה וזרימתן מחברה לחברה – התוצאה היא תמיד לא דקדוק גדול יותר מאשר במקור, אלא להיפך, מיתון, טשטוש והתרככות של החומר המועבר ביחס למקור.

בנוסף, אין שום דת לא בעבר וגם לא כיום, שיש בה אפילו קורטוב של פירוט כה מדויק והגדרות הלכתיות כה דווקאיות על כל פרט ופרט כמו במצוות התורה. תלמידי חכמים רבים לומדים בעמקות במשך עשרות שנות חייהם את התורה, כדי להקיף את ההלכה העמוקה מיני ים, כה רב הוא החומר העוסק בהלכה. מנין נלקח פירוט זה? עומק זה? מרחב עצום זה של דברי התורה? האם הוא נלקח מפולחן פרימיטיבי כלשהו שנהג בו אחד העמים בסביבה העתיקה...?

לומדי התורה לדורותיהם חשים בעת לימודם שהם לומדים תורת אמת. הכל קשור יחד, כל הפרטים מתמזגים למנגינה אחת, הכל נע אל המקור, אל התורה שבכתב ואל התורה שבע"פ, ששתיהן ניתנו בסיני. הסברות העדינות והדיוקים במשנה, בגמרא ובספרים נוספים, שהינם רבים מספור – מורים על מטען ענק שסופו קשור לראשו, וכולו מסר שמימי אחד, ברור ויציב. הם חשים שמתוככי התורה עצמה, מדיוק באותיותיה עצמן, נובע המעיין הגדול של תורתנו. הם חשים שהם עוסקים בתורת האלוקים.

אחד התחומים התורניים בהם הצטיין הגר"א, הגאון רבינו אליהו מוילנא, היה מציאת מקור לכל סעיף בהלכה, לכל פרט ובכל נושא הלכתי. את הכל הוא מצא בתורה שבכתב. הוא הסביר את הדיוקים, את דרך הלימוד מהפסוקים ואת ההעמקה האין סופית בתורה שניתנה ממרום. הוא הצביע וביאר כיצד ההלכות השתלשלו מהפסוקים, וכיצד במעמקי הפסוקים עצמם מצוי עושר הידיעות העצום על כל פרטיו.

כל לומד בעיון וכל מי שלומד את הסוגיות החל ממקורן חש בחוויית הלימוד הגדולה, כיצד הכל קשור וכיצד הכל מאיר באורה של תורת אמת.

נשוב לטיעון המרכזי: לא היו ולא יהיו פולחן או דת כלשהם שיריעת הלכותיהם מתקרבת ואפילו במקצת לפירוט התורה, לדקדוקיה ולעומקה. מי "המציא" את דיני טומאה וטהרה על אלפי פרטיהם, את עניני כשרות וטריפות, חגים ומועדים, דיני נזיקין, דיני קידושין, מערכות של איסורי עריות, הלכות הקשורות לארץ, הפרשת תרומות ומעשרות, דיני שביעית, ערלה, כלאיים ועוד ועוד, יקצר המצע מלפרט אפילו חלק קטן מנושאי ההלכה עצמם. וכל זאת, כולל רק את פירוט שטחי ההלכה, כאשר בכל שטח ובכל תחום מצויות הלכות רבות, מפורטות ועמוקות.

מניין נלקח כל המטען הגדול הזה? האם היתה אומה כלשהי שהיה לה אפס קצהו של יבול מבורך זה?

זאת ועוד, מלבד ההלכות, התורה מתרחבת לתחומים רבים נוספים: דברי אגדה ומוסר, דרש ורמז, תורת הסוד המסועפת והעמוקה ועוד ועוד. מנין נלקחו כל אלו, אם לא משמי מרומים?

ארון ספרים היהודי הוא הגדול בארונות הספרים בעולם. מעולם לא נמצאו כה הרבה ספרים על נושא כלשהו מלבד התורה. ביניהם ספרים עתיקים בני מאות ואלפי שנים, וביניהם ספרים רבים, כמעט לאין ספור, של בני דורנו. כל דור מוסיף נדבך, העמקה ובירור לתורת האלוקים, והכל קשור בסופו של דבר אל המקור, נלמד ממנו ומואר על ידו. אין אפשרות לנתק את דברי התורה ממקורם העתיק. הכל קשור, הכל מגובה והכל מעיד על קשר וזיקה הדדיים.

מנין נוצרו עומק ומרחב אלו? היכן היה בעולם אוצר כה בלתי נדלה של דברי חכמה, מלבד בשמים שירדו על הר סיני ומהם הוענקה לנו תורת אמת?

מתוך הספר "למרגלות הר סיני", שטרם ראה אור בדפוס.