"איך לא ידעתי", ל"א - לגעת בשמים של אושוויץ

אבא הביא את השמיכה לפולני שהבטיח להביא להם קרן בהמה. שמיכה!!! לוותר על שמיכה באושוויץ ולסחור בה, למרות עונש המוות הכרוך בזה.

אבא נתן את השמיכה בידיים רועדות, וקיבל קרן בהמה, בלתי מעובדת ולא חלולה.

לאבא היו כלי עבודה מתפקידו כמנעולן, ובכל לילה הוא היה מתיישב על דרגש העץ שלו ומרוקן מעט מן הקרן, ורק אז שב לישון את השינה הקצרה והחטופה שהתקצרה עוד יותר.

 כמה שבועות ארך הטיפול בקרן ובליל ראש השנה הייתה הקרן מוכנה. היה להם שופר.

התקיעות של ניסן לייזר חתכו את האוויר של אושוויץ באותו בוקר של ראש השנה. האם יכלו להיות תקיעות יותר חזקות מאלה?! האם בכוחו של משהו לבקוע רקיעים יותר מן הקולות הללו? האם היה שופר יקר יותר מזה שנקנה תמורת לילות רבים כל כך ושמיכה?! היו אלה תקיעות הלב הרותחות של השניים. תקיעות שופר באושוויץ.

עשרה ימים אחר כך חל יום הכיפורים. הנאצים השהו בכוונה תחילה את שעת ארוחת הערב. מענים עד כלות את האנשים בכיכר הגדולה. ממתינים שירד הלילה ורק אז יחולק הלחם. אבא הספיק לבלוע כמה פירורים לסעודה מפסקת וזהו. ליל יום כיפור ירד על מחנה המוות, ואבא ידע שלא חשוב מה יהיה, הוא יצום ויהי מה. אף נאצי לא יוכל לקחת ממנו את חרות האמונה והמצוות.

בבוקר היה המסדר הרגיל עם הקור הרגיל. הצרחות, המכות, הפרגולים, מנת המים המעופשים ופרוסת הלחם הקטנה שנדחקת בתוך הרעב הנורא ולעולם איננה יכולה למלאותו, אפילו מעט. אבא קמץ את הלחם בידו, ולא הגיש אותו לפיו. "יום כיפור!" הוא אמר לעצמו חרש, "יום כיפור!"

החבר שעמד לצדו הבחין במשהו שונה, "מה קורה לך?" הוא ביקש לדעת בקוצר רוח, "תזדרז עם הלחם, אנחנו עומדים לצאת". אבא התרחק מעט לעבר צריף הלינה, מתכוון להניח שם את הלחם עד שישוב אליו, אבל החבר חשב שנטרפה עליו דעתו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא משך בשרוול הכותנת הדקה, "אם לא תתייצב בשורה עכשיו, אתה צפוי לצרות צרורות..."

אבל אבא המשיך אל החדר, מחביא את פרוסת הלחם שלו ומסלקה ממוחו הרעב. הוא לא יוכל לעמוד מולה יום שלם ברעב הנורא. היא תישאר כאן ודי... הוא רוצה לצום היום...

"לצום?! יום כיפור?!" החבר הביט בו כהלום רעם. "אסור לך לצום!" הוא קרא בזעם ובכאב עצום. "אתה צריך לאכול כדי לחיות. מי שצם עלול למות. ואנחנו נשבענו לחיות!!!" הוא מביט בגוף השדוף שמולו, בלחיים השקועות ובעור המתוח על העצמות, אבל העיניים, הן מבריקות בביטחון החלטי. אבא יצום ויהי מה!

החבר רועד בכל גופו. מושך את אבא במהירות מהצריף וגורר אותו חזרה אל מקום המסדר. "האם אתה רואה את השמים?" הוא שואל ולא מצפה לתשובה. "השמים באושוויץ אפורים תמיד. ענני עשן מתפזרים ומכסים על האנשים כל הימים ללא הפסקה. עשן האדם והנשמות.

האם אתה מריח את ריח הגופות הנשרפות?! האם אתה רואה את הקרמטוריום הבוער גם עכשיו?! עכשיו הבט עוד פעם בשמים הללו, ותמצא מישהו שם שאכפת לו מן הצום הזה שלך היום. תמצא לי אותו!!!" זעם החבר בקול נורא, "תמצא לי אותו כאן באושוויץ!"

היום התמשך בשתיקה. הרעב היה קשה עד לבלי נשוא, שתים עשרה שעות של עבודה בלי פרוסת לחם או כף מרק, שתים עשרה שעות בחוץ בלי טיפת מים אחת. רק בערב שב אבא אל דרגשו. הלילה היה שחור והכוכבים היו רחוקים מאוד. עשן הקמרטוריום המשיך להתגנב לתוך הצריף בקלות רבה. אבא הוציא בידיים רועדות את פיסת הלחם היבשה מן הבוקר, תמצית ההתגברות האנושית, ברך ואכל ממנה ופנה לשוחח עם האלוקים.

 לא היו לו מילים לשיחה זאת.

אני מכירה את המילים שאבא שלי אמר לאלוקים באותו הלילה, מוצאי יום הכיפורים, ואני רוצה לשיר את המילים לבנות - נערות תל אביב ורעננה שחיות את החיים תחת השמים הכחולים וקמות בכל בוקר אל השפע והשובע. דמעות ממלאות את המילים שלי, מצטופפות בהן ואחר זולגות להן בלי הפסקה. אני כאן בדיוק במקום בו אבא שלי אמר זאת - בצריף השביעי, בשורה הראשונה. ועדיין המילים חצובות בקירות העץ שכאן.

בתחילה אני אומרת את המילים לאט לאט, כמו מוציאה אותן מתוך קופסת יהלומים קטנה ומציגה אותן בשלל צבעיהם המסנוורים, אחר כך אני שרה אותן ולבסוף אני בוכה את הכל.

"הבט משמים. משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגויים. נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה...

הבט משמיים. משמיים וראה. כי היינו לעג וקלס בגויים..."

 "ובכל זאת שמך לא שכחנו..."

 ששה אנשים דחוקים על דרגש עץ קפוא, ללא שמיכה או מזרון, הכינים רוחשות בלי הפרעה והעצמות דומות לצרור מפורק. יותר מארבע שנים כבר חלפו עליו בגיהנום הזה. כשהוא רואה כל יום את המוות מול העיניים, ועדיין מחזיק את הלחם במוצאי יום כיפור ומבטיח "ובכל זאת שמך לא שכחנו..." בכל הסתר הפנים הנורא שמסביב, לא שכחנו אותך. בכל העשן המיתמר, וההורים שאינם, בכי הילדים הקטנים וההשפלות הנוראות... ואני ממשיכה לשיר בעיניים עצומות.

"ובכל זאת שמך לא שכחנו! ובכל זאת שמך לא שכחנו!!! נא אל תשכחנו!!!"

לא שכחנו אותך...

נא, אל תשכח אותנו...

דממה משתררת סביבי. אני ממאנת להתנתק מן הרגע ובאיטיות פוקחת עיניים, אני מביטה בבנות, כולן דומעות. כולן בוכות.

אני אומרת:

"הקב"ה לא שכח אותנו, בנות, עם ישראל כאן, חי וקיים!

אבא שלי לא ידע שזה יהיה סוף הסיפור. אז היה רקיע שחור, צריף עץ ופרוסה קטנה של לחם שנשמרה לסופו של יום הכיפורים. אבל הוא האמין..."

וכולן בוכות אפילו יותר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.