"אני מרגיש שהתפילות שלי נתקעות ברקיע", בכיתי, ונדהמתי לתשובתו של הרב

"יש לי 4 בנים. טובים, נחמדים, מוכשרים. קלטו את הקריאה מצוין. בשנים הראשונות בתלמוד תורה הבינו הכל. לאט לאט הציונים במבחנים התחילו לרדת", במילים אלו פותח ראובן את סיפורו האישי, שפורסם בגיליון 'השגחה פרטית'.

"הקליטה וההבנה נעלמו ברגע שהם פתחו דף גמרא. הכל נעשה קשה וכבד. הילד לא מבין את הנלמד! שכרתי מורה פרטי מיוחד, שילמתי לו סכום גבוה לכל שיעור, והמורה היה מסופק מאוד. הוא משתדל, באמת משתדל, אבל הוא לא יכול לשנות את המוח של התלמיד מבפנים. וזה לא בן אחד, ולא שניים. ארבעה! בארבעה בנים דיברה תורה, ואצלי כולם כמו התם ושאינו יודע לשאול.

"מה לא עשינו. כמה תפילות וכמה תחנונים, כמה צדקות וסגולות, דמעות ובכיות. הצער שהיה מנת חלקנו אינו ניתן לשיעור כלל", ממשיך ראובן בדבריו. "והלא עמלנו אלו הבנים. כל כך השקענו, התאמצנו, התפללנו. על מה חשבנו בלילות הלבנים? על מה התפללנו בדמעות בעת הדלקת נרות ובשעת פתיחת ספר תורה?

"אפשר להשלים עם זה שהבן שלך לא השפיץ של הישיבה, אבל אי אפשר להשלים עם זה שהוא בינוני עד חלש, כשאתה יודע שפעם היה אחרת, והמלמדים בגיל הצעיר צפו לו עתיד מזהיר… וזה לא בן אחד. אלו ארבעה!

"התחושה שלנו היתה שחומה של ברזל מפסיק בין תפילותינו לבין כיסא הכבוד. הן לא מגיעות לשם. המשכנו עם המורים הפרטיים לארבעת הבנים, המשכנו להתפלל, אך לא חשנו כל שיפור.

למה התפילה שלי לא מתקבלת? הרב זמיר כהן משיב: 

"היה זה בי"ג באדר תשע"ט. החלטתי לקיים מה שאמרו חז"ל, שמי שיש לו צרה, ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים. ניגשתי לרב בית הכנסת שלנו, סיפרתי לו על קשייהם של הילדים בלימודים, ועל ההשתדלות הרבה שאנחנו עושים. 'אני מרגיש שהתפילות שלי לא מתקבלות'", אמרתי בכאב.

"הרב השתתף בצערי, חשתי כי הוא מרגיש אותי לגמרי. הוא התבונן בספר שלפניו, ספר חסידים לרבי יהודה החסיד, ואמר לי: 'תראה איזו השגחה פרטית! אני לומד את הספר מדי יום. ובדיוק עכשיו אני עוסק בסעיף שעונה על שאלתך! תראה מה כתב רבי יהודה החסיד לפני 850 שנה בסעיף תקנג: 'יש מתפלל ונענה ויש מתפלל ואינו נענה, והטעם, לפי שצער חברו ועלבונו של חברו אינו מעלה על ליבו של מתפלל זה, כי היה לו לחשוב, אם הייתי מצטער בצער החבר, הייתי מתפלל עליו, וכתיב "ואהבת לרעך כמוך", ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק, לא יתכן שיהיה נענה, כי המרחם ירוחם. ואם אין מצטער בצער חברו, מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה'.

"שמעתי את הדברים יוצאים מפי הרב, ראיתי אותם כתובים בספר, וחשתי כי הם מדויקים בעבורי. לפתע נזכרתי כי אותו יום, י"ג באדר, הוא יום ההילולא של רבי יהודה החסיד, ודבריו הקדושים נגלו לי ביום הזיכרון שלו. חשתי כי זהו מסר ישיר משמים.

"נראה לי שאני יודעת למה הכוונה", אמרה אשתי

"התחלתי לחשוב: צערו של מי לא נגע ללבי? כאשר הגעתי הביתה, סיפרתי לאשתי את דברי הרב, והיא אמרה לי לאחר כמה דקות: 'נראה לי שאני יודעת למה הכוונה. לפני 8 שנים דפק אצלנו בדלת השכן, הוא ביקש לסגור את החצר שלו ולהוסיף חדר לדירה. יש לו 10 ילדים ודירת שניים וחצי חדרים.

"זוכר שלא הסכמנו לכך?", המשיכה אשתי ושחזרה את אשר אירע. "אמרנו שזה יפריע את הנוף, מצאנו עוד כמה תירוצים, ועד היום הוא ממשיך להצטופף בדירה קטנה. את הדירה שלנו אנחנו כן הרחבנו. הדירה שלנו מרווחת ונעימה. לא הרגשנו את הצער שלו, ולא חשבנו על ההתמודדות שלו.

"אני מרגישה שהעניין קשור לזה. תגיד לי אתה, מה יש לנו מכל הנוף והאור, אם הלב שלנו חשוך?', סיימה אשתי את דבריה.

"הסכמתי איתה. החלטנו להכין לשכנים משלוח מנות מפואר. בפורים הבאתי את המשלוח המרשים לביתו של השכן. הוא לא הבין 'מה נפל עלי'. הסברתי לו שעשינו חשבון נפש, ונזכרנו שלפני 8 שנים סירבנו לך לבנות. 'אנחנו כמובן נותנים את הסכמתנו, ואתה יכול לבנות כרצונך', אמרתי.

"אך השכן ענה ברוגע: הסתדרנו עד היום ונמשיך להסתדר. באותה תקופה היה לי סכום גדול ויכלתי להרחיב את הדירה, אבל מאז כבר 'אכלנו' את הכסף. אין לי אפשרות לבנות עכשיו". נפרדנו בידידות.

"החלטתי שאני מממן לשכנים את הבניה. אל תשאלו אותי מאיפה היה לי כסף, כמו שלא תשאלו מאיפה היה לי כסף לשלם ל-4 מורים פרטיים במשך שנים. תאמינו לי שהרבה יותר זול לבנות לשכן חדר, מאשר לפרנס ארבעה מורים.

"החלטתי שאני לוקח את העניין על עצמי. לשכן סיפרתי שמצאתי נדיב גדול, שמוכן לשלם את הרחבת החדר למשפחתו הברוכה, בלבד שהדבר יישאר בעילום שם. כן קראתי לקבלן שהכרתי, וכמה ימים אחרי פורים כבר התחילו עבודות הבניה אצל השכן.

"רק דבר אחד ביקשתי ממנו: הנדיב אמר, שהוא רוצה לתרום את החדר, בתנאי שתתפלל על צאצאיו  שיגדלו בתורה.

"הדירה המרווחת נתנה אור לשכנים, ואנחנו לא שיערנו איזו תועלת תגיע לנו. בזמן הקיץ שאחרי פסח ראינו אצל הבנים שיפור עצום משבוע לשבוע. תוך חודשיים שלחנו את המורים הפרטיים לדרכם, ועד סוף הזמן הפכו בניי לבחורים הטובים ביותר בכיתה.

"בעוד שבתשע"ט נעו הציונים של הילדים בין 50%-60%, ועכשיו, בתש"פ, הציונים שלהם הם כמעט תמיד עוברים את ה-90%, בתוספת הערות של התפעלות מצד הבוחנים. במקום שילמדו אותם, הם מלמדים אחרים. הבחורים שלי נעשו לחברותות המבוקשות ביותר.

"אנחנו מרגישים שנשברו המחיצות וכל התפילות והתחנונים והדמעות שהשקענו כל השנים, עולים סוף סוף בבת אחת למעלה. קיימנו בהידור את 'אשרי משכיל אל דל', וזכינו לערבותו של דוד המלך: 'ביום רעה ימלטהו ה'. האושר, השמחה, וההצלחה של הילדים שווים יותר מנוף, משמש, ומבניה של חדר, פי מאות ואלפים", מסיים ראובן את סיפורו המרגש.