אומר "כן", אבל רוצה "לא": אישיות מרצה - מאמר ראשון בסדרה

בספרי חסידות מדובר רבות על "ביטול היש". זוהי מדרגה של אדם שהוא עצמו כביכול אינו קיים והוא מסור כולו לעבודת ה'. אבל יש להפריד בין אדם כזה שזו דרכו בעבודת ה', לבין אדם בעל אישיות מרצה, המוכן להקריב את כל כולו למען אחרים, מבלי להביא כלל בחשבון את הצרכים שלו. זה אדם שאינו יודע להציב גבולות ולהגביל את הנתינה לאחרים, אלא מציב רק את צרכיהם של הסובבים אותו במרכז – תוך שאיפה להגיע למצב שבו הם יהיו מרוצים ממנו, כשהוא גם חרד - שמא אנשים לא יהיו מרוצים ממנו.

הוא עשוי למצוא את עצמו מקריב את זמנו למען אחרים מבלי להשאיר לעצמו זמן כלל. הוא עשוי למצוא את עצמו ממלא כל בקשה שמופנית אליו, גם על חשבון העבודה או המשפחה, ועשוי למצוא את עצמו משיב "כן" על בקשות שונות, בו בזמן שבתוך תוכו הוא היה רוצה לצעוק: "לא!". כל הדוגמאות הללו, משקפות מציאות שבה האדם מציב כערך ראשון במעלה את ריצוי הסביבה, גם על חשבון צרכיו הבסיסיים, וזאת מבלי שהוא משאיר לעצמו את שיקול הדעת האם להיענות או לסרב.

במקרים קיצוניים יותר, הוא מדכא את הרצונות כדי שהם לא יפריעו לו להתמסר באופן מוחלט לסובבים אותו ולרצות אותם. הוא חושש, שאם יכיר ברגשותיו או ברצונותיו – הוא לא יוכל למחוק אותם ולבטל אותם אל מול רצונותיהם של אחרים, שמאחר והוא חושש להתנגד לבקשותיהם או לצרכיהם של הסובבים אותו – הוא מעדיף למחוק את רצונותיו, כדי שלא יעמדו בסתירה לתפקיד אותו נטל על שכמו מבלי משים: לרצות את הסביבה תמיד, בכל מצב ובכל מחיר.

האדם הזה הינו לרוב אדם מבין מאד, אכפתי ביחס לסובבים אותו. הוא מבין אותם עד כדי כך, שהוא מסוגל להבין אותם גם כאשר הם פוגעים בו ומנצלים אותו, והוא גם יעניק להם הזדמנות שניה, שלישית, ואפילו יותר מכך להמשיך ולעשות זאת.

אין ספק כי היכולת לוותר, למחול ולסלוח הינה חשובה ונחוצה ביחסים בין אישיים. היכולת לסלוח היא מאבני היסוד בקשרים בין אדם לחברו. ובכל זאת, "כבדהו וחשדהו" - גם אם מחלנו וסלחנו, זה לא אומר שעלינו לעצום עיניים, ולהתעלם מהסיכונים הנשקפים מצדו של פלוני או אלמוני. זה לא אומר שאנו אמורים להכניס את עצמנו בעיניים פקוחות למצבים שעלולים לסכן אותנו, או במקרה הגרוע יותר - לפגוע בנו. אם פלוני פגע בנו, יהיה זה אצילי ומכובד לסלוח לו. אולם אם לא נהיה ערניים יותר ביחסים שלנו עם אותו אדם מכאן ואילך, אם לא נשמור את עצמנו מפני פגיעה אפשרית מצדו של אדם זה – תהיה זו רשלנות.

 לדוגמה: אם פלוני גילה סוד שביקשנו ממנו שלא לגלותו, בהחלט יש מקום לסלוח לו. אולם מכאן ואילך, יש לצפות שנחשוב פעמיים לפני שנגלה לו סודות נוספים. אם לא נעשה זאת, אנו חושפים את עצמנו במודע לסיכון בפגיעה נוספת, ולכך – אין כל הצדקה.

נקודת המוצא צריכה להיות, כי חרף כוחה הגדול של הסליחה – אין בה כדי למחוק את העבר כלא-היה. ניתן לטשטש את משקעי העבר, ניתן להמשיך הלאה למרות הפגיעה, אולם יש לתת את הדעת מכאן ואילך לנקודות התורפה שבאו לידי ביטוי במהלך הפגיעה שנגרמה לנו על ידי הזולת, כדי לא להיפגע שוב ולשמור על קשר עם אותו אדם.

הערכה שגויה

האדם המרצה אינו יודע לעשות זאת. הוא מפקיר את עצמו לפגיעה שוב ושוב, משום שהוא עסוק בהבנת המניעים שגרמו לאנשים לפגוע בו בעבר, ואינו מתפנה גם להגן על עצמו. הוא אינו מסוגל לזהות את הזולת כ"פוגע" – גם כאשר זו היא תמונת המצב הברורה, ומשום כך לא יזהה דפוס פוגעני מצדו של חבר או עמית.

במקרים רבים, דפוס אישיות מרצה נובע מחוסר ערך עצמי. אדם מסוים מרגיש כי הוא אינו בעל ערך כשלעצמו, ולכן הוא חושש כי אם הוא יציב דרישות ובקשות מהסביבה – ימצא את עצמו מבודד. הוא חושש, שאם הוא יגביל את הנכונות שלו לתת, להתמסר ולהקריב – פלוני או אלמוני יעזבו אותו. לעומת זאת, הוא סבור כי אם הסביבה או אדם מסוים, ייווכחו לדעת עד כמה הוא מוכן לוותר ולהקריב – הם יבינו את ערכו, ויתחברו אליו.

אלא שלמרבה הצער, המציאות מוכיחה דווקא את ההיפך. לא זו בלבד שדפוס אישיות מרצה אינו גורם לסביבה להעריך את האדם, אלא שהוא דווקא גורם לה לבוז לו ולהשפילו, וזאת משתי סיבות: ראשית – הנכונות לוותר על עצמו באופן מוחלט למען הסביבה, מהווה הכרזה שלו על עצמו כ"בלתי ראוי". האדם הזה בעצם אומר במעשיו: "אני מרגיש ראוי פחות מאחרים, ולכן אני מעדיף את הצרכים של האחרים – על פני הצרכים שלי". משום כך, הסביבה בהחלט עלולה לאמץ את התפיסה שלו ביחס לעצמו, ולראות בו נחות או פחות ערך.

מעבר לכך, אנשים רבים עשויים להרשות לעצמם להשפיל או לפגוע באדם בעל דפוס אישיות מרצה, באופן שבו הם לא היו מעזים לפגוע או להשפיל אנשים אחרים. מנגנון ההגנה הבסיסי, הגורם לכך שאנשים לא יעזו לפגוע בזולת בשל החשש מתגובתו – אינו מתקיים ביחס לאדם בעל האישיות המרצה, שכן ברור כי הוא יספוג בשתיקה את הפגיעה ולא יגיב בכל דרך שהיא.

כך האדם המרצה מאמין, כי על ידי דפוס החשיבה שלו, ובזכות היכולת שלו לסלוח לאחרים ולהבין אותם גם כאשר הם פגעו בו במעשיהם – הוא יזכה להערכה, להכרה, לחברות ולאהבה. במידה מסוימת, זה גם נכון. הבעיה מתחילה, כאשר האדם המרצה אינו יודע להציב את הגבולות במקומות הנכונים.

אנשים עשויים אמנם להעריך במידה רבה את האדם המרצה, לחבב אותו, להכביר בשבחו, אולם במקביל – הם גם עשויים לנצל אותו, ולעיתים אף לזלזל בו. מבחינה מסוימת, האדם המרצה, בדפוס ההתנהגות שלו – מעביר מסר על פי ניתן לנצל אותו, והוא יישאר שם בכל מצב ובכל תנאי...

במקרים אחרים, דפוס זה נובע מהצורך להיות בקשר עם אנשים אחרים. הקשרים החברתיים, מהווים בדרך כלל אמצעי לסיפוק צרכים הדדיים, אולם אצל האישיות המרצה, פעמים רבות הקשר עם אחרים אינו אמצעי - אלא מטרה בפני עצמה. לכן הוא חותר ליצור ולשמר מערכות יחסים, גם אם הן אינן מיטיבות עמו ואף פוגעות בו. אדם מסוג זה, מרגיש שהוא אינו מספיק "שווה", הוא בוחן את הערך העצמי שלו במשקפיה של החברה, ולשם כך מוכן לעשות הכל כדי להיות מקובל חברתית – כמטרה העומדת בפני עצמה. לתחושתו, רק אם יש לו חברים ולא משנה מי הם, הוא "שווה" ועל זה הוא לא מוותר.

עוד על דפוסי האישיות המרצה – במאמר הבא, בעז"ה.