יעל אסור: "אחרי שבתי נפטרה היה ברור לי שלא אבטל את חגיגת בת המצווה שלה"

זה היה לפני כשמונה חודשים. יעל אסור, אמא של ציפורה, ילדה מתוקה וחייכנית בת 11 וחצי, עם שיתוק מוחין, העלתה רעיון יצירתי במיוחד. הרי בתה מתקרבת לגיל מצוות, ומה מתאים יותר מלארגן לה ולחברותיה הלומדות עימה במסגרת המיוחדת בבית ספר 'צהר הלב' באשדוד, מסיבת בת מצווה שלא תישכח?

יעל, פעילה ונמרצת, יצרה קשר עם רכזת התכניות בבית הספר, וזו התפעלה מאוד מהרעיון. יחד הן התחילו לקדמו לפסים מעשיים, כשהן חושבות על כל פרט ומתכננות מה לעשות כדי לשמח את הבנות ולגרום להן להיות מאושרות ביומן הגדול. "שיתפנו את ציפורה בתכניות והיא הייתה כל כך מאושרת", מציינת האם, "אמנם היא הייתה מונשמת ולא יכלה לדבר, אך ראינו שהיא מבינה ושמחה". באותו שלב לא העלתה יעל בדעתה שהמסיבה אמנם תתקיים, אך במתכונת שונה לגמרי מזו שהן תכננו.

המשפחה עם ציפורה ז"ל

"לא מבטלת את האירוע"

חודשיים לאחר שהחלו לרקום את התכניות, ארע הנורא מכל. ביום בהיר, ללא כל התרעה, ציפורה הלכה לעולמה. "זה היה פתאומי ממש", מספרת יעל, אמה. "היא הלכה באותו יום בבוקר לבית הספר ואפילו הרגישה טוב. לא העלינו בדעתנו שדבר כזה עלול לקרות".

את אותו יום שחור מתקשה יעל לשחזר, אך דבר אחד היא מציינת: "אני זוכרת שבלוויה, בתוך ההלם הגדול, שוחחתי עם הרכזת של בית הספר והיא אמרה לי: 'זהו, חגיגת הבת מצווה מבוטלת, היא כבר לא תתקיים', אבל אני התעקשתי ואמרתי לה: 'מה פתאום? המסיבה תתקיים בדיוק לפי התכנית, ואני אמשיך לעזור לכן בארגון'".

ציפורה ז"ל

מה גרם לך לחשוב על זה כבר בלוויה?

"ציפורה, הבת המתוקה שלנו, הייתה סיעודית לגמרי, היה לה קשה לתקשר ולהסביר את עצמה, אבל מהרגע בו התחלנו לדבר על מסיבת הבת מצווה ראינו את החיוך הענק מתנוסס על הפנים שלה, והוא פשוט לא ירד. היה ברור שזה משמח אותה. ידעתי שבדיוק כמו שהיא ציפתה למסיבה, כך מצפות לה גם הבנות האחרות. היה ברור לי שאסור בשום פנים לאכזב אותן. צריך להמשיך הלאה, בשבילן".

השבוע ביום שני התקיימה חגיגת בת המצווה המרגשת, בה נטלו חלק חמש בנות מצווה, כולן מרותקות לכיסא גלגלים, כל אחת עם נכות כזו או אחרת, אך שמחות ומאושרות באירוע הגדול שמתקיים במיוחד לכבודן.

רויטל מור יוסף, אמא של הודיה שרה, אחת מהבנות שחגגו בת מצווה, מספרת על כך בהתרגשות: "החלטנו לקיים את האירוע בדיוק בתאריך יום ההולדת של ציפורה ע"ה. האמת היא שהיה לנו מאוד קשה לקדם את הדברים, כשאנחנו יודעות כל הזמן שציפורה, זו שעבורה אורגן הכל מלכתחילה, לא תהיה אתנו. במהלך ההכנות מצאתי את עצמי שוב ושוב דומעת, כשאני נזכרת בציפורה. היא הייתה כמו הבת שלי, כי היא והודיה שרה למדו יחד במסגרת מגיל שנה ומעולם  לא נפרדו. החסר של ציפורה מלווה אותנו ממש מידי יום. בסופו של דבר הגעתי למסיבה כשאני חשה עירוב רגשות גדול מאוד - מצד אחד שמחתי שהצלחנו לארגן ערב כל כך מושקע, מפואר ומיוחד, שמחתי גם בכך שבתי חוגגת בת מצווה, אך השמחה לא הייתה מושלמת, כי ידעתי שהבת השנייה שלי אינה כאן כדי לחגוג".

יעל, אמא של ציפורה, מספרת שגם היא הגיעה כמובן לאירוע, יחד עם כל ילדיה, בעלה ובני משפחתה. "בדיוק בהרכב בו תכננו להגיע במידה והכל היה מתקיים כמתוכנן", היא אומרת בקול חנוק. "האמת היא שמרגע שנכנסתי לאולם נקלעתי לתוך מערבולת בלתי פשוטה של רגשות. ידעתי כל הזמן שהיום הוא יום בת המצווה האמתי של הבת שלי, והיא לא נמצאת כאן... הייתי צריכה לאסוף את עצמי כדי לחייך ולשמוח, לשמח את הילדות האחרות שהן בעצם החברות שלה, הדמויות שהיו קרובות אליה יותר מכל".

איך החברות הגיבו כששמעו על כך שציפורה נפטרה?

"לא הייתי בבית הספר כשסיפרו להן, אבל אמרו לי אחר כך שהן היו מאוד עצובות וחלקן בכו. בכלל, מי שלא מכיר את הבנות האלו מקרוב מתקשה להבין זאת, כי הן נראות כלפי חוץ כאילו הן לא מבינות. אבל בבית הספר עושים איתן עבודה מדהימה ומדברים אליהן רגיל, כשוות בין שוות. מקפידים תמיד לפני כל פעולה לשאול אותן ולהתייעץ איתן, כמו – 'באיזה צבע את רוצה לצבוע – אדום או צהוב?' ומבקשים: 'תראי לנו, תמצמצי בעיניים'. כך מצליחים לעשות כל דבר לפי הרצונות שלהן. לכן לא התפלאתי כלל כשסיפרו לי שחברותיה של ציפורה בכו כל כך כשהיא נפטרה. ברור שהן הרגישו זאת".

מחכים למשיח

על האירוע עצמו מספרת יעל: "היה אירוע מדהים ומרגש באופן מיוחד. הגיעו לאולם 90 בנות המרותקות לכיסאות גלגלים או הליכונים, חלקן עם מכשירי הנשמה או מכשירי הזנה. אלו כל הבנות שלומדות באגף של בנות המצווה שחוגגות, והן באו לשמוח איתן. חלק גדול מההורים הגיעו גם כן והזמרת חדוה לוי באה לערוך הפרשת חלה ולשמח בהתנדבות".

"החלטנו שנקיים את האירוע בדיוק כמו שיעל, אמה של ציפורה תכננה", מוסיפה רויטל, "עם הכל: אולם, מוזיקה, בלונים, בר מתוקים... במשך החודש וחצי האחרונים היינו ממש רק על זה. גייסנו תרומות מכל מקום אפשרי וניסינו לרתום אנשים טובים שיארגנו ערב שלא יישכח. בסופו של דבר היה כיבוד עשיר וכל אחת מהבנות שחגגו קיבלה ערכה של סידור לבת ישראל, מראה ומסרק מעוצבים, טבעת יוקרתית, ואמא של ציפורה קנתה לכל אחת שרשרת עם שמה חקוק עליה. היו גם שקיות הפתעות לכל הילדות מבית הספר וקופות צדקה שחולקו כמזכרת, הייתה די ג'יי שניהלה את האירוע, הרקידה את כולן ושימחה אותנו. ממש מסיבת בת מצווה לכל דבר. הדבר המדהים ביותר הוא שאמא של ציפורה עזרה לנו בכל ההתארגנויות, ממש כאילו שבתה עומדת גם כן לחגוג".

על בתה מספרת רויטל: "הודיה שרה ממש ציפתה למסיבה, היא הייתה ברמת התרגשות שקשה לתאר. יחד עם זאת, ראו שקשה לה עם זה שציפורה לא מגיעה למסיבה. היא הייתה קשורה אליה כל כך וזה הכאיב לה מאוד. הן תמיד היו נוסעות יחד בהסעות, נמצאות בכיתה ביחד ונפגשות גם בשעות הצהריים. ביום בו ציפורה נפטרה היא לא הייתה צריכה שנספר לה על כך, היא שמעה שדיברנו בינינו והבינה לבד. באותו לילה היה לה קשה להירדם ושמעתי אותה כל הזמן גונחת מבכי. באירוע היא אמנם התרגשה, אך גם בכתה הרבה. היה לה מאוד קשה עם חסרונה של ציפורה. אני יכולה להעיד גם על עצמי שהתרגשתי מהאירוע מאוד - הבת שלי חיה בנס, היא נולדה עם ציון אפגר אפס וכך היה במשך עשרים דקות. אמרו לנו שאין סיכוי שהיא תשרוד מעבר ל-72 שעות, והנה היא כבר חוגגת בת מצווה, אז איך לא נתרגש?"

במחשבה לאחור – אתן חושבות שהיה נכון לקיים את האירוע בכזו מתכונת?

רויטל: "אני חושבת שזה היה נכון ומדויק מאוד. חגגנו עם בנותינו שלנו, אבל הרגשנו כל הזמן שציפורה גם כן אתנו. כל מי שמכיר אותה אמר שהוא מרגיש שהיא גם חלק מהערב. באופן אישי הרגשתי שכל הזכויות הרבות והחסדים שנראו בערב הזה הם בזכותה ולזכותה. כי הדברים אורגנו באופן הטוב ביותר ובצורה כל כך על-טבעית. פתאום ברגע האחרון מישהו תרם בקבוקי שתייה, פתאום הגיעה מעצבת בהתנדבות, עוד ועוד אנשים התגייסו לעזור. התחושה הייתה שיש כאן סייעתא דשמיא מיוחדת, הרבה מעבר לגדר הטבע".

ואילו יעל מוסיפה: "ציפורה שלנו הותירה אחריה חלל כל כך גדול, וזה פוגש אותנו בכל דבר ביום-יום. דווקא כשאני רואה את חברותיה של ציפורה שמחות ומאושרות, זה נותן גם לנו את הכוח להמשיך. כשהילדים שלי חזרו מהאירוע הם דיברו שוב ושוב על כך שהם מצפים לביאת המשיח, כי רוצים שציפורה כבר תחזור. אני חושבת שרובינו שכחנו איך לצפות למשיח, אבל אחרי שנפטר מישהו שכל כך קרוב אליך, זה מלמד אותך איך לחכות למשיח, באמת".