גדי פיינגולד: "אמרתי לאלוקים ’אקבל בלב שלם מה שתחליט, גם אם לא יהיו לי ילדים’"

"בשעת לילה מאוחרת, לפני כמה שנים, תפסתי טרמפ הביתה עם הרב ארז משה דורון", אומר גדי פיינגולד, 44, נשוי ואב לשלושה המתגורר ברמת גן, זמר יוצר, מפיק מוזיקלי, ובעל אולפני 'פלוטו'. "גלגלנו שיחה, ותוך כדי הדברים הרב שאל אותי מה קורה עם המוזיקה שלי. הייתי אז בן 32, בעיקר ניגנתי בחתונות ועזרתי לאחרים להפיק את המוזיקה שלהם, אבל לא התעסקתי בכלל ביצירה שלי.

"חשבתי קצת על העניין, ואז אמרתי לו שאני רוצה את זה באיזשהו מקום אבל כרגע זה לא נוכח בחיי. אמרתי לו שפעם הייתי בשיעור תורה שהעביר אהוד בנאי, ושם הוא סיפר שרק בגיל 35 הוא הוציא את אלבומו הראשון, אז אולי יש לי עוד כמה שנים להגיע לזה. הרב הקשיב, ואז אמר: 'גדי, שתדע - מי שמוותר על החלומות שלו - החלומות שלו מוותרים עליו'. המשפט הזה היכה בי. הוא הולך איתי עד היום. יש משפטים שמשנים חיים של אנשים, ועבורי הוא לגמרי כזה. השינוי לא היה מיידי, המשכתי לישון לגבי הדבר הזה עוד כמה שנים, אבל היום אני לגמרי עסוק ביצירה שלי, וחייב בעקבות כך הרבה לרב ארז".

אומרים לכוחות הטובים: "אתם יצר הרע"

גדי פיינגולד נולד בישראל, אך כשהיה בן שנה וחצי עברה משפחתו להתגורר בעמק הסיליקון, סן פרנסיסקו. "אבא שלי היה צריך לנסוע לשם במסגרת העבודה שלו", הוא מסביר, "ולמען האמת הוא היה אחד הישראלים הראשונים שעבדו בהיי-טק. הוא לא תכנן להישאר שם כל כך הרבה זמן, אבל ההצלחה שלו הביאה לידי כך שזה מה שקרה. ברוך ה' חזרנו קצת לפני הבר מצווה שלי, וזו הייתה סייעתא דשמיא גדולה, כי אם הייתי נשאר שם עוד כמה שנים כנראה שהייתי בן אדם אחר לגמרי.

"ההורים שלנו דיברו אתנו תמיד בעברית, כך שכשהגעתי לארץ לא היו לי קשיי שפה מיוחדים. מכיוון שבסן פרנסיסקו למדתי בבית ספר יהודי, אז גם מבחינת התכנים זה היה בסדר. היום אגב אני מבין כמה זה היה חשוב שלמדנו בבית ספר יהודי – זה מאוד שמר עלינו מבחינת הזהות היהודית והישראלית שלנו. בבית אמנם חיינו כמשפחה חילונית לחלוטין, אבל בבית הספר למדו חומש וקצת מדרשים, אני לגמרי יכול להגיד שהחיבור שלי לתורה, שנולד שם באמריקה, עזר לי אחר כך כשחזרתי בתשובה. יחד עם זאת, זה לא תמיד היה קל, כי זה היה קצת כמו מסר כפול - בבית לא שמרנו כמעט כלום, אבל בבית הספר הלכתי עם ציצית וכיפה".

גדי פיינגולד

אכן נשמע מצב מבלבל, בוודאי לילד קטן.

"כן, זה היה לא פשוט, אבל שם זה יחסית נפוץ. יש בחו"ל הרבה משפחות יהודיות שלא שומרות מצוות, אבל רוצות לשמור על החיבור, על הקשר. בארה"ב אין כל כך את האנטי לדת שקיים לצערי אצל חלק מהחילונים בישראל. העולם שם יותר מתחלק ליהודים ושאינם. הסביבה הקרובה שלנו הייתה מורכבת מיהודים, ומי שאינו יהודי – בדרך כלל היה שייך למעגלים רחוקים יותר. בכיתה ו' זה השתנה, כי ההורים העבירו אותי לבית ספר כללי, שם הרוב לא היו יהודים.

"לא נעים להגיד, אבל עד שעלינו לארץ לא כל כך הכרתי את המשפחה המורחבת שלי", אומר פיינגולד. "הגענו לישראל רק בחופשים, אז ההיכרות הייתה מוגבלת. בנוסף, כשהגענו סבלתי מקשיי הסתגלות. היה לי סוג של הלם תרבות, וגם הרגשתי קצת אאוט סיידר. אהבתי דברים שהרוב לא אהבו, וההיפך. כולם למשל אהבו כדורגל וסרטי בורקס, ואותי זה לא עניין. היום אגב אני יודע לומר שהתקופה הזו עזרה לי בחזרה בתשובה – פיתחתי את היכולת להיות שונה מהחברה שבה אני חי. למשל, כולם נוסעים לטיול בשבת ואני לא. בנוסף, גם המוזיקה עזרה לי בהתאקלמות בישראל".

צילום: בן פלהוב

כיצד המוזיקה סייעה בעניין?

"גרנו אז בסביון, למדתי ביהוד, וכשהייתי בן 16 הקמתי את הלקה הראשונה שלי. דרך העיסוק במוזיקה הכרתי חברים, הייתי עסוק בדברים טובים, ולמדתי דברים חדשים. בכלל, היצירה המוזיקלית מאוד משמעותית בחיי. רבי נחמן, בהקדמה לסיפורי מעשיות, כותב שהסיפור 'מעשה באבידת בת מלך', שעליו מתבסס המופע שלי, עובר על כל אחד בכל זמן נתון. פעם שאלתי את עצמי איפה בחיים שלי הסיפור מופיע, ומהי בשבילי בת המלך שהלכה לי לאיבוד, והבנתי שעבורי בת המלך היא המוזיקה.

"אמן תמיד מחפש משהו שהוא תמיד בלתי מושג", מוסיף פיינגולד. "אתה כותב שיר ומקליט אותו, ואתה ישר חושב איך אפשר בעתיד לעשות את זה יותר טוב, לקבל השראה ממקום יותר גבוה. בסיפור המקורי המלך אומר לה: 'שהלא טוב יקח אותך', והיא נעלבת. לי בילדות הייתה אהבה טהורה למוזיקה, אבל אז משהו שם התקלקל. כשאתה מתחיל להשוות את עצמך לאחרים, כשאתה רוצה לקבל הערכה, שיגידו לך שאתה מוכשר, זו כבר לא המוזיקה עצמה. זה יותר כמו קליפה שנוספה לה".

אני אולי שומע בדבריך שגם תהליך התשובה שעברת קשור בזה.

"כן, בוודאי שהוא קשור. בזכות התשובה מצאתי את האבידה. הגעתי לעסוק במוזיקה ממקום יותר נכון. כנראה שהייתי צריך להתרחק ממנה לתקופה מסוימת, רק כדי להתחבר לעצמי יותר, ואז לחזור אליה ממקום מתוקן. ועם זאת, בתהליך התשובה לפעמים מגיעים רגעים מסוכנים. אחד מהם למשל הוא שכשאתה חוזר בתשובה אתה מתעלה ומנתק את עצמך מכוחות שליליים, ואז אתה מרגיש שמובן מסוים איבדת כוחות, וזה מפחיד. בשביל הדבר הזה נדרשת עבודה מאוד דקה כדי לדעת איך להחזיר את כוחות החיים למקומם הנכון.

 "כבעלי תשובה, אנחנו הרבה פעמים משתיקים את כוחות החיים שלנו. אומרים להם: 'אתם יצר הרע, הנפש הבהמית, כוח המדמה. אסור לי להקשיב לכם'. אבל עד שלא נדע לחבר את כל החלקים והכוחות שיש בנו, כולל הנמוכים ביותר, התשובה שלנו לא תוכל להיות שלמה".

להמתין כמה שצריך

ביום יום, כמשלח ידו המרכזי, פיינגולד הינו הבעלים והמנהל של אולפני 'פלוטו', אשר לפי גורמים בכירים בתעשייה הוא אולפן המוזיקה הגדול והמצליח בישראל. "מה שפלוטו מהווה בשבילי, ואני מקווה שהוא גם יהיה כזה בעתיד", אומר פיינגולד, "הוא מקום מפגש. אמנים מוכרים יותר ופחות, שומרי תורה ומצוות יותר או פחות, נפגשים, עוזרים זה לזה, ועושים דברים טובים יחד.

"שירים ואלבומים רבים נולדו באולפן הזה, ושיתופי פעולה מפתיעים נוצרו בו. מעבר לכך, עד היום כבר כמה מאות סטודנטים למדו בבית הספר לסאונד והפקה שלנו, ובעזרת ה' עוד היד נטויה. אני מקווה שהאנשים שלמדו פה יוצאים לעולם ומפיצים טוב, ואם יש לנו חלק בזה – אשרינו. מבחינה מסוימת התלמידים שעברו פה הם התולדות שלנו, וזה מאוד מרגש".

אמנם תלמידים הם תולדות מבחינה מסוימת, אך בכל הקשור לילדיהם הביולוגיים, עניין זה לא היה פשוט כלל ועיקר עבור הזוג פיינגולד. "מדהים איך שמונה שנים אחרי שהמחסור שלנו מולא, אני כבר לא זוכר כמה זה בער בי", הוא מספר. "ויחד עם זאת, אני בהחלט זוכר שזה היה ניסיון גדול בשבילי. חיכינו לילד הראשון שבע שנים. ברור שיש אנשים שעברו ניסיונות יותר גדולים, אבל במדרגה שלי זה היה ניסיון גדול באמונה. אני זוכר התבודדות אחת שבה אמרתי לה': 'אני מבטיח לקבל בלב שלם את מה שתחליט ולא לכעוס אם תחליט שלא יהיו לנו ילדים. מצד שני, אם זה מה שאתה רוצה, אני מבטיח לא להפסיק לרצות את זה כל ימי חיי.

"זה ממש דבר והיפוכו, הדבר הזה. מצד אחד לא להפסיק לרצות, מצד שני לקבל בלב שלם כל החלטה של ה'. אגב, שנים אחר כך ראיתי שעברתי דבר דומה עם המוסיקה שלי. מצד אחד להמשיך לרצות גם כשלא יוצא כלום וגם כשיוצאים דברים טובים אבל העולם עוד לא מגיב להם כמו שציפיתי, ומצד שני לא להיות כעוס וממורמר אם זה לא קורה, אלא לקבל את רצון ה' באהבה. זו לא חוכמה להגיד שאתה מקבל את רצון ה' כשבעצם בלב פשוט הפסקת לרצות. ומצד שני, זו לא חוכמה לכעוס על ה' ועל כל העולם אם לא קרה מה שרצית. החוכמה היא לחיות במתח הזה, להיות בשני המקומות, ולהמתין כמה שצריך עד שה' יפתח לך את השערים שאתה כל כך רוצה שיפתחו".

לסיום אני לא מתאפק מלשאול את פיינגולד לגבי הסינגל ששחרר לאחרונה, בו הוא משתף את שאנן סטריט, שותף בלתי צפוי לחלוטין בז'אנר המוזיקה היהדות.

"זה אכן מפתיע באיזשהו מקום", הוא מסכים, "אבל זה התברר כחיבור נהדר. אני עובד בימים אלו על אלבום שלמעשה יכלול את שירי המחזמר שאני רץ איתו עכשיו 'אבידת בת מלך'. באלבום משתתפים מספר אמנים וביניהם שולי רנד ורמי קליינשטיין, אך שאנן הוא האמן האחרון שפניתי אליו מבין כל האמנים שלוקחים חלק באלבום. היה לי משפט שרציתי שיהיה הפזמון באחד משירי האלבום שהולך כך: 'כל כך הרבה זמן לא מרגיש כלום'. המשפט הזה מבטא את מי שבסיפור של רבי נחמן מנסה להתגעגע ולא מצליח.

"אני עובד על האלבום הזה כבר שבע שנים", אומר פיינגולד. "לפני כמה שנים חנן בן ארי היה אצלי בבית, אנחנו בקשר סביב המוזיקה, ניגנתי לו את השורה הזו, והמשכתי להשמיע לו שירים אחרים שלי. כמה דקות לאחר מכן הוא ביקש ממני לי לנגן אותה שוב, ואז הוא התחיל לעשות עליה ביטבוקס, שזה קצת כמו ראפ כזה, וראינו שזה עובד. חיפשתי ראפר שיעשה איתי את השיר הזה, ומישהו המליץ לי על שאנן. כתבתי לו מייל, אמרתי לו במה מדובר – רבי נחמן וכו', ותוך עשרים דקות הוא חזר אליי ואמר שהוא בפנים.

"לפני שנפגשנו הכנתי כבר את כל מה שהשיר צריך, ומה שנשאר לעשות זה רק הקטע של המילים של הראפ. שאלתי אם הוא רוצה לכתוב את המילים, הוא אמר שעדיף שנכתוב יחד, אז אמרתי לו שיש מונולוג שאני עושה בקטע של השורה הזו בהופעות. כתבתי לו את המונולוג, הוא אמר: 'תן לי רגע', וכתב את המילים של הראפ, ממש על המקום. הוא התבסס על המילים שלי, אבל סידר ושינה מה שצריך כדי שזה יתאים לראפ שהוא עושה, כשאחד הדברים החשובים הוא שהכל יהיה בחרוזים. השתתפתי ביצירה של המון שירים, אבל זו הייתה היצירה הכי מהירה שראיתי בחיים".