"אני כאן בעולם כדי לתת לאחרים". אישיות מרצה – מאמר שני בסדרה

אחד הקשיים הבולטים בזיהוי דפוס של "אישיות מרצה", נובע מכך שאין מדובר בדפוס התנהגות חריג באופן קיצוני ומהותי. זה בהחלט נורמלי שאדם אינו מגיב גם כאשר מעליבים אותו ופוגעים בו, ואפילו מוכן לספוג את הפגיעה ולהמשיך הלאה. אולם כאשר דפוס זה חוזר על עצמו שוב ושוב, עם אנשים שונים, זה המקום לבחון האם אין מדובר בדפוס "מרצה", העלול לגרום לנזק, והאם האדם פועל על פי האוטומט שלו ומפספס את כח הבחירה שבו להגיב אחרת.

כמו כן, באופן טבעי, אמורה להיות הלימה בין מידת התרומה של הוויתור לזולת, לבין מידת הפגיעה בנו. הגיוני שאדם יוותר על צרכים שוליים שלו, כדי להעניק לאחרים דבר מה חשוב במיוחד, אבל כאשר היחס הפוך, מדובר בדפוס מרצה שאינו חיובי.

לדוגמה: כאשר מבקשים מאשה להכין עוגה לאירוע בהתראה של מספר שעות, והיא נענית לבקשה תוך שהיא מקריבה לשם כך את שעות השינה שלה, מה שגורם לפגיעה בתפקוד של כל המשפחה ביום המחרת, למתח וחוסר סבלנות מצידה כלפי הילדים, או לתפקוד מוגבל בבית – אין יחס בין התרומה שלה לזולת ובין הפגיעה שהיא סופגת. עוגה ניתן לקנות במעדניה, בעוד לתפקוד של עקרת הבית אין תחליף.

ובכל זאת, אשה בעלת דפוס מרצה – תענה לבקשה בחיוב. היא תהיה נחושה להעניק לאחרים את כל כולה, מבלי להביא בחשבון את צרכיה ואת צרכי המשפחה שלה.

במקרים קיצוניים יותר, האדם בעל האישיות המרצה עלול לוותר על השאיפות שלו, על הציפיות שלו מעצמו, על החיים שלו – בשביל הזולת. הוא ימצא תירוצים שונים ומשונים לכך, אבל למעשה, מדובר בדפוס אישיות החותר לרצות את הסביבה בלא הרף. אדם בעל דפוס שכזה, יקריב מעצמו עוד ועוד – כדי שהסביבה תהיה מרוצה ממנו, והוא לא יפסיק להקריב כל עוד הסביבה אינה מרוצה. התנהלות זו, עשויה להביא אותו למצבי קיצון, חסרי פרופורציה לחלוטין.

נתינה שהיא קבלה

אם נשאל את האדם בעל האישיות המרצה, מה הסיבה לכך שהוא מציב את צרכיהם של אחרים לפני הצרכים הבסיסיים שלו – הוא יאמר כי הוא מוכן להקריב למען טובתם של אחרים. הוא עשוי להשתמש במשפטים בעל אופי ערכי, כמו למשל: "אני כאן בעולם רק כדי לתת לאחרים!".

אולם לאמיתו של דבר, זה לא נכון. אילו אותו אדם היה מודע למניעים האמיתיים שלו, הוא היה מגלה, כי המניע העומד מאחורי דפוס האישיות שלו – הוא הרצון לדאוג לעצמו! הוא לא באמת חושב על טובתם של האחרים, הוא פשוט מאמין, כי התמורה שיקבל עבור המחיקה העצמית שלו – מצדיקה את המחיר, והוא אינו מצליח לעצור בנקודה בה מתברר שמדובר בטעות.

האדם המרצה מנסה בעצם לגרום לצד שכנגד להרגיש אסיר תודה כלפיו, משום שהתחושה הזו נותנת לו ביטחון וגורמת לו להרגיש כביכול אין לו תחליף. הוא מרגיש שהוא נותן ומעניק כל חייו, אולם בעצם – הוא עסוק בלי הפסקה בקבלה, כאשר לפעמים עצם העובדה שהוא אינו חווה דחיה מצד החברה, נחשבת בעיניו כתמורה הולמת.

אדם בעל דפוס אישיות מרצה עלול לחיות בדרך זו את כל חייו. אולם לפעמים, ברגע מסוים, יורד אצלו האסימון והוא מגלה כי במשך תקופה ארוכה השקיע מבלי לקבל כל תמורה. הוא מבין לפתע שהוא מנוצל ומצליח גם לחוש את תחושת הניצול. הוא מגלה שיש לו אישיות, רצונות, צרכים, תכונות ואופי, אבל אף אחד בעולם כלל אינו מכיר את כל אלו, משום שעד כה, אף אחד לא התעניין בו. הסביבה היתה מרוכזת במקסום התועלת שביכולתה להפיק ממנו, תוך שהיא מתייחסת אליו עצמו כשקוף.

אולם גם אם לא מגיע רגע התפכחות שכזה, והאדם אינו חווה מעצמו הארה שגורמת לו להפסיק לרצות את הסביבה ולהתחיל לדאוג לעצמו – עליו לנסות לייצר את ההתפכחות הזו באופן יזום.

לשם כך, עליו בראש ובראשונה להשתחרר מההרגל למדוד את הערך העצמי שלו על פי מידת הנחיצות שלו לסביבה או לזולת. עליו להפנים כי סדר הדברים הפוך: דוקא לאחר שהוא יעריך את עצמו, את האישיות שלו, החוכמה ושאר התכונות החיוביות שיש בו – הוא יוכל באמת לתת לאחרים, ולפעמים אפילו לוותר כדי לרצות אותם - במינון שלא יהווה דרך חיים.

נתינה עם גבולות

ההתפכחות הינה נקודת ציון חשובה. מדובר בתחילתו של תהליך ההבראה, אבל התהליך כלל אינו קל. ההתפכחות, וההבנה אודות מידת הניצול שהוא ספג עד כה – עלולה לגרום לאדם המרצה למספר תגובות, שבמקום להביא אותו ליציבות ולצמיחה, עשויות להוביל למצב הפוך בדיוק.

אחת התגובות האופייניות למצב של התפכחות לאחר תקופה של ריצוי, הינה האשמה ורחמים עצמיים. האדם אומר לעצמו: "העולם הזה לא הוגן! ממש 'צדיק ורע לו'!"... הוא מאשים את כל אלו שניצלו אותו, כאשר במקרים מסוימים – הדבר גורם להתפרצות אדירה של כעס, ובמקרים אחרים – דווקא להיפך: לאדישות מוחלטת, לאפטיות, ולחוסר נכונות לעשות מאומה עבור איש.

הכעס או האדישות המופגנת – מהווים למעשה תגובה לכאב הנובע מההבנה אודות המקום העלוב והנמוך אליו הביא את עצמו. מההבנה, שהוא רק נתן לסביבה, מבלי לקבל מאומה. הוא ידע להטות אוזן קשבת, הוא ידע להושיט יד לעזרה, הוא ידע לפתוח את הלב ואת הכיס בשעת הצורך, אבל כשהוא היה צריך לקבל – הוא ניצב מול שוקת שבורה. הוא אפילו לא העז לבקש.

האדם המרצה אינו שם לב לכך שהוא זה ששידר לכל הסביבה כי ניתן לנצל אותו. כמובן, אין מדובר באשמה, חלילה, אבל לאחריות – בהחלט יש מקום. במקום לכעוס על כל העולם, ניתן לצפות כי הוא דוקא יקח אחריות על מה שהיה, יבין כי הסביבה נענתה בסך הכל למסר שהוא העביר לה במעשיו.

אם האדם המרצה יגש לתהליך ההתפכחות מנקודת מבט חיובית של אחריות – הוא יוכל לבחון בעיניים פקוחות את המניעים שהובילו אותו אל המקום שאליו הגיע, להבין מה הנקודות שהפעילו אותו, ובהתאם לכך – להתקדם לקראת עתיד טוב יותר. זה לא יקרה ביום אחד, כמובן, אבל התהליך יוביל בסופו של דבר למקום אחר, כאשר נקודת המוצא הינה החלטה ברורה מצידו של האדם כי הוא אינו מוכן לחזור אל המקום המרצה והמנוצל.

במסגרת התהליך, יהיה עליו ללמוד להציב גבולות, לגלות כיצד להיות מודע לצרכיו ולרצונותיו, להתחבר אל עצמו, ולצאת לדרך חדשה – שתאזן בין הנתינה לאחרים ובין הדאגה לעצמו ולצרכיו. במילים אחרות: לדעת לרצות את עצמו – ולא רק את האחרים.