הילד שלכם רוצה להפסיק, אבל הוא לא רוצה להיות "שפן"

הם פנו אלי בעקבות טלפון של מנהלת בית הספר. "הוא מתפרץ, מתנהג בצורה אימפולסיבית ומתבטא בצורה תוקפנית ובוטה, אפילו לי הוא לא מקשיב. רואים שמשהו מפריע לו, משהו חסר מנוחה. עד שהוא לא יקבל מענה רגשי לקושי - אין לנו דרך להתנהל איתו".

אז הם באו לטיפול רגשי, וכל מה שראיתי בעיניים שלהם באותם רגעים היה תסכול, חוסר אונים וייאוש.

אז שאלתי - "אנחנו מדברים על...?".

כמו שברוב המוחלט של המקרים קורה, האם התחילה לדבר: "על רועי שלנו (אנחה). ממש ממש קשה לנו איתו. לא יודעים מה לעשות כבר".

והוא הוסיף - "ממש נראה לפעמים שהוא רוצה להוציא אותנו בכוח מהכלים".

היתה שתיקה כזו, שבמהלכה ניסיתי להבין אם פה נגמר התיאור, או שיש עוד המשך.

וזה המשיך: "הוא רק חוזר הביתה - כולם מרגישים שהוא שם. הוא צועק, הוא חוטף, משתלט, לא נותן מקום לאחים שלו. לא נעים להגיד, אבל כשהוא הולך לחבר או לסבתא - ממש מרגישים את הרוגע והשקט. פתאום יש מקום לילדים האחרים. פתאום לא מפחדים להגיד דברים כדי לא להדליק אותו".

היתה דממה לשנייה קצרה, ואז הוא אמר: "גם כבר מתחילות להתקבל תלונות מבית הספר. תקשיבי, זה כבר לא צחוק. אנחנו מרגישים שזה הולך ומחמיר, ואנחנו מאבדים שליטה לגמרי".

אז הסברתי.

בתורת המשחקים ישנו מונח הנקרא "שפן" (או "צ'יקן" בלעז) – השם מגיע ממשחק בו שני נהגים נוהגים אחד אל עבר השני במסלול התנגשות: אחד מהם חייב לסטות בשלב מסוים, אחרת שניהם ימותו בהתנגשות. אך אם אחד מהם סוטה והשני לא, האחד שנכנע וסטה יקרא "שפן", כלומר "פחדן".

במסגרת תפקידי כמטפלת רגשית מצאתי את עצמי פעמים רבות צופה מהצד במחזה שכזה: הילד מצד אחד במסע מרד, וההורים מנגד נלחמים בכל הכוח בו ובדפוסי ההתנהגות הלא רצויים שלו.

זה יכול להיות בדבר קטן, כמו סירוב לטעום ירקות, ובדברים גדולים, כמו סירוב ללכת למוסד הלימודים: הילד מתעקש, ההורים מתעקשים מנגד, הוא ממשיך להתעקש, וגם הם, עד להתנגשות ההרסנית והבלתי נמנעת.

אז אם אתם הורים שמזדהים עם תיאור המצב, בואו נבהיר שני דברים מההתחלה.

הדבר הראשון - הילד לעולם לא יצא ה"שפן" בסיפור! ילדים (ולעניין זה גם בני-נוער) הם עקשנים, מלאי גאווה ונטולי יכולת לראות את ההשלכות הקשות שבעתיד.

אם כן, בהכרח שהכול תלוי בהורים להציל את המצב. ומכאן אנחנו מגיעים לדבר השני: ביחסים שלכם עם הילד אין "שפנים"! אתם אולי חושבים שלוותר לו, לנקוט בגישה סלחנית יותר ולהעלים עין מהמשובבות שלו יוציא אתכם חלשים בעיניו, וממילא יגרום לו להמשיך באותה הדרך, אבל זה לא המצב.

זה אולי נראה שהילד שלכם דוהר בכל-המרץ להתנגשות חזיתית אתכם. אבל מה שהוא בעצם רוצה זה שתניחו את המלפפון על צלחת בצד, וכשלא תראו - הוא ינסה לטעום. מה שהוא בעצם רוצה זה שפעם אחת "למה רועי מסרב ללכת לבית-ספר?" לא יהיה הנושא העיקרי בשולחן שבת.

גם הילד שלכם רוצה להפסיק להילחם ולסטות ממסלול ההתנגשות, אבל הוא לא רוצה להיות השפן!

כך התחלתי בתהליך עם רועי, ובמקביל בהכוונה מדויקת של ההורים.

ממפגש למפגש הבנתי לא רק את המקום של הילד, אלא גם את המקום של ההורים. ההורים שהגיעו חסרי תקווה ומיואשים לחלוטין - מה הרקע שלהם, איך הם הורגלו להתנהג, מה היו החלומות שלהם ואיך הם חווים ומגיבים לאכזבות.

גילינו יחד שמה שמניע אותו זה בעצם הקושי לשים גבולות בלי לכעוס, ומה שמניע אותה זה רחמים ונקיפות מצפון.

כשהתחילו להרגיש שינוי, זה היה הלם, ורועי ניסה אותם שוב, בחן שוב את התגובה, כי גם לו היה קשה לקבל את השינוי. הם הגיבו שוב בנחת, אף על פי שזה היה קשה, ונתפס בעיניהם ככפיות טובה.

היה לו קשה, וגם להם היה קשה.

אבל זה השתלם!

מפעם לפעם ההתנגדות היתה רכה יותר, הכעס היה נמוך יותר והתחילה להירקם תקשורת רגועה ונינוחה.

אחרי כשנה של תהליך וליווי טיפולי, העליתי בפניהם את מה שהם טענו ורשמו במפגש הראשון והטעון. הם לא האמינו, וממש התרגשו מהשינוי ומהמקום שבו הם עומדים היום - בית של שלווה, של כבוד הדדי ואהבה.

כדי להוליך שינוי - צריך לקחת אחריות ולעשות את הצעד הראשון. אחריו יבוא גם השני והשלישי.

נועה גולדשטיין היא מטפלת רגשית מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל sarap@htv.co.il