"אולי לא אמצא עוד מישהו כזה?": די לפחד. הזיווג שלך ירצה אותך בדיוק כמו שאת

זה התחיל מושלם. 

הם נפגשו בבית קפה קטן ושקט, ונשיאת החן הגיעה מיד. 

היה להם מלא על מה לדבר, הם צחקו, שיתפו חוויות, והרגישו נפלא. 

לא הייתה סיבה אמיתית לפחד. 

היה מכנה משותף, והכל זרם על מי מנוחות. 

אחרי הפגישה הראשונה, היא צהלה. 

"אנחנו ממשיכים. הוא נורא התלהב, וגם אני", סיפרה לי בשיחת הטלפון השבועית שלנו. 

שמחתי בשבילה, וקיוויתי - לאורך כל הדרך קיוויתי, שרק תעשה את מה שלמדנו יחד. 

שרק לא תיפול בבורות הרגילים שכל רווקה באשר היא, נופלת בהם. 

שרק לא תאבד את מה שבנתה. 

כמה ימים אחר כך, התקיימה הפגישה השנייה. 

אחרי הפגישה, הם קבעו עוד אחת ועוד… 

ולא האריכו בשיחות טלפון מייגעות וארוכות בין לבין. 

"לא משנה מה אני עושה, אני מרגישה שזה לא זה"

"זה הולך לכיוון טוב", אמרה לי שבועיים לאחר מכן,  כשעדכנה אותי שהיו כבר שלוש פגישות. 

ואז הגיעה האבל…

אבל שלמעשה לא ניתן היה לזהות אותו בשום שלב לפני כן. 

היא לא ידעה לשים את האצבע בדיוק על מה שמפריע לה, על מה שלא ממש מדויק שם, אבל היא ידעה לומר לי שמשהו חסר לה בהתנהגות שלו. 

ודאי שלהוריד את השידוך לא הייתה אופציה בשלב הזה. זה לא שהוא עשה משהו רע. הוא פשוט 'התקרר', להגדרתה. 

"שתי הפגישות הראשונות התחילו מושלם. היה לנו על מה לדבר, 

הוא היה נראה לי בעניין שלי, לא התאמצתי יותר מדי כדי להיום נוכחת. 

עכשיו זה לא ככה. לא משנה מה אני עושה, אני מרגישה שזה לא זה", היא הזדעקה באוזניי. "שהוא לא באמת רואה אותי".

ואוחחח, איך שהבנתי את המקום שלה. הרי הייתי שם בעצמי, והרבה יותר מפעם אחת… 

"מהניסיון שלי", אמרתי לה. "לפעמים הבחורים מקבלים רגליים קרות, ודווקא כשמגיעה מישהי שהם באמת מזהים אצלה פוטנציאל למשהו רציני, הם מתחילים במשחקים מטופשים. תמשיכי עוד פגישה אחת, ונראה מה תהיה ההתפתחות".

"אם הוא לא מרגיש, אז אולי זו בעיה שלי"

היא המשיכה. 

אבל מפגישה לפגישה, התחושה הזו התעצמה והיא הרגישה יותר ויותר את החוסר איתו - שבא לידי ביטוי במרווחים גדולים יותר בין פגישה לפגישה, למרות שעל פניו הכל היה כרגיל.

כששאלתי אותה לגבי זה אמרה "הוא עובד קשה", "הוא לא קובע את הלו"ז שלו", "שנינו עסוקים מאוד", וכדומה. 

כאן נדלקה לי נורה אדומה, אבל בינתיים לא אמרתי כלום. 

הכרתי את המקום הזה מקרוב, וידעתי שיש רגע כזה בשידוך מתקדם שבו אף אחד לא אוזר אומץ לדבר על מה שלא בסדר, כי נוח להיות במקום של 'שהוא יגיד', או 'אם הוא לא מרגיש, אז אולי זו בעיה שלי, ואני צריכה להתמודד עם זה לבד'. 

זו גישה מוטעית כמובן, כי אין טעם למשוך את התחושה הזו בלי סוף. אם תדברי על מה שמפריע לך, על מה שלא נכון לדעתך - יקרה אחד משני הדברים הבאים: או שהבחור ירצה להמשיך או שלא.

ואם הוא ירצה להמשיך, אז תגלו ביחד את השפה המתאימה לכם - איפה, איך ומתי להגיד או לשתוק. 

כשהיא הרגישה שהיא לא מסוגלת לדבר איתו על התחושות שלה, נדלקה לי נורה אדומה נוספת. בשידוך מתקדם כמו שלה, שבו התקיימה כבר פגישה חמישית, אין טעם לשמור בבטן דברים שמפריעים.

כמובן שצריך לעשות את זה בחוכמה, בעדינות, ומתוך הסתכלות חיובית על הצד השני (כף זכות למשל), אבל להגיד את מה שיש - מוכרחים. 

אחרי הפגישה השישית - זה התפוצץ!!! 

אתם הרי לא רוצים להתחתן עם קיר - לא את, ולא הוא. 

מתחתנים כדי לדבר, כדי לשתף, כדי להשתנות ולשפר - ביחד. 

גם אם לא הכל מושלם ויש עבודה, כשמדברים על מה שצריך לעשות בקשר, על מה שחסר - זה הופך לקל יותר. 

אבל אז...

אחרי הפגישה השישית - זה התפוצץ!!! 

מסתבר שלמרות שהפגישות הראשונות היו נהדרות מבחינתו, לבחור הייתה בעיה קשה עם הרגש שלו כלפיה. "לא משנה כמה אני מנסה, אין לי רגש אלייך", אמר לה. "לא כזה שבונים איתו עתיד, בכל אופן".

היא נשברה. 

"איפה אני אמצא עכשיו עוד אחד כזה? ואולי אין?", אמרה לי בכאב שחדר לי לעצמות, והחזיר אותי באחת לשם. למקום התלוש כל כך, הפחות מאמין שבנפש כל אחת מאיתנו. 

במשך שעה שלימה הייתי צריכה לשכנע אותה שמי שמצא אותו - הקב"ה בלבד ש'אין עוד מלבדו' - ימצא עוד אחד כמותו, ואפילו טוב יותר ממנו. שהרי בדיוק כמותו לא טוב לה. היא לא רוצה אדם שלא ירגיש כלפיה כלום, שיתייחס אל מה שהיא נותנת כ'מובן מאליו', וש'יעשה טובה' שהוא נפגש איתה. 

ואתה שם שקורא את זה, ואולי אולי מזהה את עצמך בתוך הכתוב - אני רוצה לומר לך שפספסת בחורה נהדרת,  טובת לב ומראה, כזו שיכלה להשלים לך את החסר ביג טיים, אילו רק היית מתעקש שלא להתעקש. 

הבחורה הזו היא פייטרית אמיתית. אני יודעת שהיא תתגבר עליך, אני יודעת שהיא חזקה ואני יודעת שהקב"ה מכין לה בחור שירגיש כלפיה הכל ועוד יותר - אבל לבי לבי עליך. הכאב האמיתי הוא על רגש שמתעקשים למקם אותו בעקומה הגבוהה ביותר, עוד לפני שיש נתינה בלי רצון לקבל, עבודת מידות, הערכה ועוד אי אלו דברים שבונים אותם תוך כדי החיים יחד. 

גם אתה התרגלת לחשוב שרגש זה דבר שהוא 'מובן מאליו'

תן לי לשאול אותך, 

מי אמר שהרגש צריך להיות במקום הכי גבוה לפני החתונה?

אם אתה לא מרגיש כלום, אז למה להמשיך להיפגש סתם? 

ואם אתה כבר מחליט בכל זאת להמשיך, אז למה ליצור פער גדול כל כך בין פגישה לפגישה - שמן הסתם גורם לסוג מסוים של 'התקררות', ונטייה לראות את הדברים השליליים?

בשורה התחתונה: צר לי עליך שלא הרגשת דבר, 

אבל עוד יותר צר לי עליך על כך שאתה מתעקש למקם את הרגש שלך בראש הגרף, ולהרגיש תמיד ב'היי…', בהתלהבות. 

כמי שהתחתנה אחרי 17 שנות שידוכים, תן לי להגיד לך משהו: 

רגש זה דבר חמקמק. 

זה דבר שבונים, שמשקיעים בו מחשבה. 

שמתאמצים לתת, ומעריכים ביותר כשמישהו אחר הוא הנותן. 

רגש זה דבר שלא מזלזלים בו. שיודעים כמה זה קשה לצד האחר להיפתח ולהציג אותו לראווה, ומייקרים את זה. 

רגש זה דבר שלומדים אותו - לומדים איך לעשות לו כלי כדי שלא יזלוג החוצה ויגיע להיכן שהוא לא רצוי. 

ולצערי, כמו רווקים רבים שהכרתי בדרכי, גם אתה התרגלת לחשוב שרגש זה דבר שהוא 'מובן מאליו', ושצריך תמיד להרגיש התלהבות חוצת גבולות - מה שכמובן לא יכול להיות נכון, ולו רק בשל העובדה שאנחנו נתונים כל הזמן ביד מקרי הזמן. 

הפעם פספסת, אבל אם אתה באמת רוצה להתחתן - תעשה טובה ואל תפספס בפעם הבאה: אתה לא אמור להרגיש ב'היי' כל הזמן. אתה אמור להרגיש שנעים לך, ותו לא. כל היתר ייבנה בהמשך, ואם לא - תמיד תוכל להגיד את הלא, אבל לפחות תדע שנתת מעצמך הכי טוב שאפשר. 

ולסיום, ודאי שחשובה נשיאת החן ובלעדיה אי אפשר לבנות משהו. אבל מכאן ועד למשוך קשר שלושה חודשים (!), כשבזמן הזה אתה נותן לצד השני להרגיש שאתה 'הכי' בעניין - זה לא בסדר, וזו לא התנהגות תקינה.