יכול להיות שאבא ירצה להרוג את הבן שלו בשביל "קליק"?!

תשמעו סיפור מדהים על  אבא אחד שכמעט כל שבת משתולל עם הילדים שלו. הם מפרקים את הכריות של כל הספות בבית ומגייסים עוד כל מיני מזרנים לחצי שליש ורביע ומגבבים את הכל בערמות ומתחילים לקפוץ ולהשתולל. ממציאים משחקי מלחמה וגלגולים בקיצור שישו ושימחו.

לפני שבועיים הבן הבכור, בן 6.5, היה מעט חששן, מפחד לתקוף, להשתולל עד הסוף, לקפוץ על אביו כמו אחיו הקטן בן ה4.5. בכל אופן, תוך כדי אחת המעיכות שאבא שלו מעך אותו (במסגרת הקרבות המהוללים) הוא צעק "די" בקצת היסטריה... האבא קלט שזה קצת יותר מידי והרגיש שאולי הילד קצת במצוקה אז הוא החליט לעצור רגע את המשחק ולברר.

רק נציין שזה אב שהרגיל את ילדיו מגיל קטן לדבר באופן כללי על רגשות, לשתף ברגשות וגם הוא משתף את רגשותיו ולכן הילד שיתף פעולה בלי בעיה.

הוא פנה לילד וכך זה היה בערך.

אבא אמר לו בקול רך: "תגיד לי מה קורה? קרה משהו?".

הילד שותק.

"מה אתה מרגיש, מתוק?".

"פחד", ענה הילד.

"באמת? פחד ממה?".

"פחד שאני אמות", ענה הילד.

"מה אתה מתכוון? ממני?".

"כן...", ענה הילד.

"אז אתה בעצם מפחד שאני אהרוג אותך?".

"כן" (בשיא הרצינות, פנים מתוחות וקצת כועסות).

כאן האב שתק, הביט ברחמים, באהבה, לא נבהל בכלל (כי הוא יודע שרגש זה רק רגש) אבל מצד שני ראה את המצוקה של הילד.

ואז אמר: "ואוו באמת? יווו, פשש, זו ממש הרגשה לא נעימה. ותגיד... רק למה שאני אהרוג אותך?".

עכשיו תקשיבו היטב לתשובה שענה הילד: "כי אתה רוצה לאכול לי את הקליק!" (ממתק שוקולד).

"כן?".

"כן". שוב, הילד עונה בשיא הרצינות.

האב לא ידע מה לומר... אז הוא פשוט שיקף: "אז אתה אומר שאני רוצה להרוג אותך בשביל לקחת לך את הקליק?".

ושוב הילד: "כן!", בשיא הרצינות וההחלטיות.

"וואו, זו ממש הרגשה לא נעימה… זה באמת מפחיד... אתה מרגיש שאבא רוצה להרוג אותך בשביל לקחת לך את הקליק".

ואז השתררה דקה של שתיקה.

נציין שהאב לא נבהל, כי הוא יודע שרגש זה רק רגש. לפעמים הוא אמתי ולפעמים הוא מבלבל, וזו הזדמנות נפלאה ללמד את הילד איך עובדים עם הרגשות שלו.

הוא לא אמר לו "מה השטויות האלו? מאיפה הבאת את זה?", או "השתגעת??? איך אתה חושב כאלו דברים על אבא שלך?!", או רץ איתו למטפלת רגשית... שתסדר לו את הרגשות המוזרים שלו.

אז מה הוא עשה?

הוא המשיך עם הילד, "זרם" אתו, בתוך העולם שלו, ברוגע, מתוך שדר פנימי שזה בסדר גמור מה שאתה מרגיש, אני לא נבהל בכלל.

ואז הוא המשיך...

האב הפר את השקט ושאל ברצינות ובלי לזלזל: "אז מה, אם אני רוצה את הקליק שלך אני צריך להרוג אותך? מעניין. תגיד... מה אתה אומר, יש לי אולי עוד דרך לקחת את הקליק, חוץ מלהרוג אותך, אם אני רוצה?".

הילד, הפעם בהיסוס "לא…".

"מה אתה אומר אני יכול אולי פשוט לקחת אותו וזהו?".

"כן… כי אתה אבא", ענה הילד בחצי חיוך.

"אז אתה אומר שאני לא צריך להרוג אותך בשביל הקליק?".

" כן…", ענה הילד.

ושוב האב: "ובכלל, אם אני רוצה קליקים אני צריך להרוג או לקחת לך או שאני פשוט יכול לקנות לי כמה שאני רוצה?".

הילד: "אתה יכול לקנות…".

"אז מה אתה אומר, יכול להיות שאני אשמור עליך ולא אהרוג אותך אפילו כשאנחנו משתוללים?".

"כן…", ענה הילד בחיוך...

"אז מה אתה אומר? אז ההרגשה הזו שאני רוצה להרוג אותך בשביל הקליק זה באמת או סתם דמיון?".

"סתם דמיון...", הילד חייך במבוכה והתחיל קצת לצחוק...

"אתה עדיין מרגיש שאני רוצה להרוג אותך, או שזה לא באמת וזה היה רק דמיון?".

הילד, בחיוך: "רק דמיון".

ואז אבא אמר: "אולי קצת השתוללתי חזק מדי, וזה פשוט הבהיל אותך, מתוק?".

ואז הוא חיבק אותו חיבוק ארוך ואוהב, ואחרי כמה דקות הם חזרו לאקשן, לשחק ולהשתולל.

מה קרה כאן, בעצם, "מאחורי הקלעים"?

תוך כדי השתוללות של האב עם בנו, הוא כנראה השתולל קצת יותר מדי, והילד, שהוא ילד רגיש ועדין, נבהל. הילד הרגיש פחד בתוכו, והפחד הזה היה מאבא שלו... זה לא הסתדר לו, כי הוא יודע וגם מרגיש את האהבה של אבא, תמיד אבל בכל זאת הוא הרגיש פחד, וזה הלחיץ אותו.

כשאבא שלו שאל אותו ובירר אתו, הוא היה חייב להסביר את זה לעצמו, אז הוא הדביק את זה (בתת המודע) ל"קליק". אבל בעצם, הילד בתוך תוכו חש פחד מההשתוללות החזקה, ולא מאבא בעצמו. כאשר האב לא נבהל ולא לקח באופן אישי את מה שהילד אמר, הוא יכל לעזור לו להבין ממה הוא פחד באמת, וגם לשחרר את זה.

במקום שהילד יצא בהרגשה לא נעימה, ושלא ירצה להמשיך לשחק, ויישארו לו רגשות ומחשבות לא טובים על אביו - הילד סיפר, שיחרר, והם המשיכו הלאה במשחק הכיפי. על הדרך הילד למד שלשתף את אבא זה הכי כיף בעולם... ושגם בעתיד, עם קשיים נוספים, הוא יעשה את זה!

הרב יוחנן ויוכי דנחי הם תומכים רגשיים רב תחומיים מומחים למשמעת וסמכות.

0548414745@imahut.org.il