חושבים שקל לבעלי תשובה לשנות לבוש? תחשבו שוב

מישהי כתבה לי שבעלי תשובה ממהרים לשנות את המראה החיצוני שלהם בגלל שזה הרבה יותר קל מעבודת המידות. יש בזה משהו. על פניו נראה כי לחבוש כיפה או כיסוי ראש, ללבוש ציצית או שמלות צנועות ולשנות ברגע את המראה החיצוני, הרבה יותר קל מלהתחיל לתקן את כל מה שרקוב בפנים. שימי קצת מייק אפ על הפצעים ולא יראו אותם, למרות שעמוק בפנים הם עדיין מדממים. עם זאת, אני נוטה שלא להסכים עם האמרה הזו.

נכון, יש חוזרים בתשובה שבין לילה נראים כמו חרדים ממאה שערים, למרות שעדיין אין להם שמץ של מושג איך מברכים את ברכת המזון, אבל אני חושבת שמי שלא גדל בעולם החילוני לא יוכל אפילו להתחיל להבין למה שינוי חיצוני קודם, ולעיתים הכרחי, לשינוי פנימי אמיתי.

האמת האיומה שגיליתי בגיל 6

זה נשמע מגוחך, נכון? שינוי חיצוני אפשר לעשות בדקה, ואילו מידות רעות, יצר הרע וחולאים רעים, הם דברים שדורשים חיים שלמים לתקן. אז אנסה להסביר למה אני מתכוונת.

נולדתי לפני 38 שנה. עוד כשהייתי בגן, רשמו אותי לחוג בלט, בדיוק כפי שכמעט כל ילדה בגילי עשתה. לא ממש חלמתי להיות בלרינה, תמיד הייתי טום-בוי, אבל מאוד אהבתי לרקוד ולהופיע, כבר מגיל צעיר. עכשיו, דמיינו לעצמכם את זה – ילדה בת 6 בערך, עדיין תמימה וטהורה, מתחילה לקבל מושג כמה חשוב המראה החיצוני. קודם כל, התלבושות חייבות לכלול בגד גוף, חצאית טוטו ונעלי בלט (כולם בצבע ורוד, כמובן). את לא יכולה להיות שמנה כי הכניסו לך לראש שבנות צריכות להיות רזות, במיוחד אם הן רוצות לרקוד. הנה, הפעם הראשונה בחייך שהבנת שהמראה החיצוני שלך חשוב הרבה יותר מאיזה ילדה חרוצה ואחראית את. ואת רק בת 6.

בשלב מאוחר יותר בחיים, הופעתי על במות כזמרת (את הריקוד נטשתי באלגנטיות, וטוב שכך). המוזיקה ליוותה אותי במהלך כל החיים, והיכולת ליצור, לכתוב ולשיר, עוררה בי התרגשות בכל פעם מחדש. הצלחתי להופיע על הבמות הכי גדולות בארץ, לצד אומנים מוכשרים ומפורסמים. הזמינו אותי לתוכניות טלוויזיה, השמיעו אותי בגלגל"צ, ראיינו אותי לעיתונים נחשבים והצלחתי אפילו להוציא אלבום משלי, מה שהיה החלום שלי מאז ומעולם. אתם חושבים שהייתי מאושרת? ממש לא. רחוק משם. העיסוק המתמיד במראה החיצוני שלי לא גרם לי לנסות לשפר אותו, אלא להתמרד בו ואפילו לנסות לכער את עצמי. לא יכולתי לסבול את העיסוק הלא שפוי הזה במראה החיצוני של זמרות, באמונה שזה מה שימכור להן יותר דיסקים. מוזיקה בשבילי חשובה כשלעצמה, לא מתעסקים איתה, לא מנסים לייפות אותה באמצעות פנים חלקות ושמלה. מגיע לה יותר מזה.

בכי על סט הצילומים

אני זוכרת שהגעתי לצילומים עבור מגזין נחשב וסירבתי ללבוש את מה שהציעו לי. קיבלתי שם ביזיונות, עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר והלכתי הצידה לבכות. זה גרם לי לתהות למה אני עושה את זה בכלל, אם אני לא יכולה לעשות את זה בדרך שלי. עם הזמן הבנתי שמוזיקה לא תהפוך אותי לעשירה, אז אם כבר - אני אעשה אותה רק בשביל הנשמה, והחלטתי לפרוש מהמשחק, למרות שיכולתי להתפתח ולהצליח במונחים גשמיים.

עברו השנים, הקמתי בית בישראל, משפחה, ילדים והמשכתי לשיר... במקלחת. נראה שסוף סוף מצאתי קצת שקט ולא הייתי צריכה לדאוג לקום בכל בוקר מוקדם, להתאפר בהגזמה וללבוש בגדים חדשים, רק בשביל לעשות רושם. אם אני צריכה להרשים מישהו זה רק את עצמי (ואת "האח הגדול" האמיתי - הקדוש ברוך הוא). אלא שאז הגיח לעולם מארק צוקרברג והפייסבוק שלו – מתנה גדולה לבעלי עסקים ואולי גם עבור אלה שרוצים לחדש קשרים עם מכרים ותיקים מהעבר, אבל עבורי זו הייתה מכה.

מכה, מכה, אבל כמו שאומרים: "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם". אז שינסתי מותניים וקפצתי על העגלה הדוהרת. תוך שנה וחצי התחלתי לגלות את עולם הסלפי (צילום עצמי) המהולל, והתחלתי להעלות תמונות רבות מחיי היומיום. כל מאורע שקרה – היה חייב תיעוד ברשתות החברתיות, כי אם לא – כאילו לא היה. התגובות היו מעודדות, אז המשכתי. לאחר מכן, החלו להופיע כל מיני פילטרים שמחליקים את עור הפנים, מוסיפים איפור ואפילו מורידים לך כמה שנים, וכל זה בלחיצת כפתור. ואני? אני כבר לא הייתי כל כך יפה ולא בת 16, אז זה היה ממש גן עדן לביטחון עצמי שלי. בתמונות נראיתי יפה, מאופרת, חלקה, מושלמת... אבל רק כלפי חוץ.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

חוזרים בתשובה לא נכנסים לכלא, הם בורחים מהכלא

עולם הפייסבוק והאינסטגרם לא מפסיקים להראות לנו אנשים. בתמונות כולם יפים, מצליחים, מאושרים עם חיים מושלמים, כשעמוק בפנים הם שרוטים ופגומים בדיוק כמונו. הפרסומות מראות ללא הרף נשים שגורמות לנו להרגיש רע עם המשקל העודף שצברנו בלידה, הקליפים ביוטיוב מציגים גם כן דברים דומים בשביל לקבל עוד לייקים. מה זה גורם לנו לחשוב? איפה זה משאיר אותנו? אני אגיד לכם – זה משאיר אותנו עם "לא מספיק". אנחנו לא מספיק יפים, לא מספיק רזים, לא מספיק שמחים, לא מספיק מצליחים, לא מספיק טובים, פשוט לא מספיק – לא מספיק שווים כפי שבורא עולם יצר אותנו. אז מה אנחנו עושים? משקיעים בעזרים חיצוניים בשביל שאנשים יאהבו אותנו, במקום שהם יתאהבו באישיות שלנו ויכבדו אותנו בזכות זה שאנחנו אנשים עם עיניים טובות ולב של זהב.

חוזרים בתשובה לא נכנסים לכלא, הם בורחים מהכלא. הם לא ממהרים להשתנות חיצונית, כי זה קל. בדיוק להפך. הרבה יותר קשה לנתק אותנו מהעיסוק הטורדני במראה שלנו. אדם שחוזר בתשובה ממהר לעטות על עצמו סממנים חיצונים של תשובה רק בשביל לברוח מהעולם החומרני שהוא חי בו, שכולנו חיים בו. העולם הזה שמייצג את השקר והריק, שמעסיק אותנו בצורה  שאנו נראים כלפי חוץ, וזה הרבה יותר מתיש לחיות ככה. יותר פשוט ללבוש שמלה במקום לנסות להתאים במשך שעות כל מיני אאוטפיטים או למצוא דרכים חדשות להיראות טוב. הגיוני יותר, אם כי קשה יותר, לכסות את הראש בלי ללכת כל חודשיים למספרה, לחדש את ההחלקה שעלתה לי אלפי שקלים או לצבוע את השיער באדיקות כדי להסתיר את שערות השיבה שהופיעו.

לשנות מראה חיצוני, בעולם בו התרגלנו להעריך את עצמנו על פי כמות הלייקים שקיבלנו, אומנם הרבה יותר הגיוני ובריא, אבל קשה פי אלף לאדם חילוני שנאלץ לשנות את כל קו המחשבה שלו. תשאלו כל אישה מתחזקת שלוקחת על עצמה כיסוי ראש. במשך שנים חשנו גאווה בזכות השיער שלנו, השיער שהגדיר אותנו ואפילו קבע לנו את מצב הרוח (לא סתם אומרים "יום שיער רע"). ופתאום, הדבר שמסגר לי את הפנים נאסף בתוך מטפחת ומשאיר אותי חשופה לגמרי. זה לא פשוט בכלל.

נא להתלבש בהתאם

אז למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו ממהרים לשנות את המראה החיצוני אם המראה החיצוני הוא לא מה שחשוב? זה לא סותר את מה שאני אומרת? ממש לא. הלבוש שלנו הוא לא מה שיהפוך אותנו לאהובים יותר או אהובים פחות, אך הוא חייב להיות מכובד. מחקרים הוכיחו שהלבוש שלנו יכול להשפיע על הנפש שלנו. אם נתלבש זול – נרגיש זול, אם נתלבש כמו מלכת אנגליה – נרגיש כמו מלכת אנגליה, פשוט מאוד. כך גם בתשובה. אם נכניס קדושה ללבוש שלנו, נרגיש מקודשים, בפנים. למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי להתחזק ביהדות ולהמשיך להתלבש כרגיל. זה לא מרגיש טבעי. כשאני מתפללת כל בוקר, אני מרגישה שאני עומדת מול מלך מלכי המלכים, ואני צריכה להתלבש בהתאם. וכן, אפשר להתלבש צנוע ובצורה שאינה מנקרת עיניים, ועדיין להיראות יפה ומכובדת, אבל צריך להכניס דברים לפרופורציה ולהבין שהלבוש שלנו הוא לא מי שאנחנו, אלא רק כיסוי, אז תנו לו את תשומת הלב המתאימה (והשפויה).

שימו רגע בצד את החזרה בתשובה. העיסוק האינסופי שלנו בלהיראות טוב בא על חשבון הזמן שיכולנו פשוט לעשות טוב. המידות שלי? דורשות עבודה, ללא ספק. היצר הרע? עדיין בא לבקר. המצוות? טרם הגעתי לכולן, אבל אני יכולה להגיד בפה מלא שמהרגע שקיבלתי על עצמי לבוש צנוע - "הייאוש נעשה יותר נוח", וגם המסע שלי, אל האמת.