עו"ד רחלי אוטמזגין: "ביום אחד הפכתי ל’חרדית’, לא הייתה לי תקופת ביניים"

את עורכת הדין רחלי אוטמזגין, מכירים רבים דרך כובעה המקצועי. היא עו"ד לענייני משפחה ומטפלת במגוון תיקים. "אני מרגישה שדווקא במקצוע בו אני עוסקת, אני מצליחה לקדש שם שמיים", היא אומרת, "החל מההחלטה על קבלת התיק לטיפול המשרד, תוך התייעצות עם דמות רבנית בכל דבר, ועד מציאת הדרך הנכונה ללקוח, כאשר מוטיב דרך השלום וההסכמות הינם סימני הדרך המנתבים את הצעדים המקצועיים שלי בטיפול בתיק .

"אני קודם אמא ורק אחר כך עורכת דין" מוסיפה רחלי, "אני מקפידה בבוקר להתחיל את היום בארגון וליווי של ששת ילדיי למסגרות הלימוד ורק אחר כך לצאת לעבודה. בצהריים חשוב לי לקבל את פניהם, להעניק להם זמן איכות במעט השעות שנותרו עד לכתם לישון ורק אחר כך לשוב אל המקלדת, פסקי הדין, הלקוחות וכתבי הטענות, עד השעות הקטנות של הלילה".

רחלי, נראית במבט חיצוני אישה חרדית קלאסית, לבושה בצניעות ובקפידה. ילדיה לומדים במוסדות החרדים המובחרים ביותר. בעלה, חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של זק"א, הוא בן תורה לכל דבר. קשה להאמין כשהיא מספרת על כך שאת ההכרה עם העולם החרדי עשתה רק בגיל 15.

יום כיפור בבית כנסת

"אני באה מבית מסורתי", מספרת רחלי, "עם הורים שעבדו קשה כדי לדאוג לכל מחסורנו, קידוש בליל שבת, פלטה ומיחם, אבל סביבת המגורים שלי לא הייתה דתית ומסגרות הלימוד בהן חונכתי היו ממלכתיות ולא חרדיות. תרבות הפנאי שלי ושל בני גילי כללה ספורט, הרבה ים וגולף. אחי בעברו היה אלוף ישראל בגולף במשך מספר שנים, ומטבעם של דברים גם אני הייתי פעילה בתחום. גדלנו על מדשאות פארק הגולף בקיסריה. שיעורי תורה ובית כנסת, היו בעיקר בשמחות ובאזכרות בהן נדרשנו להתייצב כדי לכבד, ואילו ביום כיפור הייתה הבנה שכולם עם אבא בבית הכנסת, זו הייתה מסורת שלא הייתה כל אפשרות לסטות ממנה.

"ככל שהתבגרתי מצאתי את עצמי שואלת שאלות של אמונה, מתוך רצון להבין את משמעות החיים, אך לא הייתה לידי סמכות רוחנית שתספק לי את הצימאון. אני זוכרת שבכיתה ח', בערב יום כיפור, הציעה לי חברה 'להעביר' את הצום בבית הכנסת. 'זה יעבור לך מהר ובקלות', היא שכנעה, ואני מיד הסכמתי. למרות גילי הצעיר, היה נראה לי הרבה יותר רוחני ונכון להיות שם מאשר לשחק דמקה ושש-בש.

"לבית הכנסת היה לי חיבור רגשי מאז ילדותי, שכן סבי היה אחד מבוניו ולכל משפחתי יש בו מקום קבוע ושמור, מעין פינת מפגש משפחתית בשבתות וחגים. אבל הקשר הפיזי שלי לבית הכנסת אף פעם לא היה בעל משמעות, עד לאותו יום כיפור, בו בחרתי לראשונה להתמודד עם הרצון להבין את 'תוכן הסידור' - הטקסטים הלא מוכרים וההשתחוויות בנקודות תפילה לא ידועות. זו הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי: 'למה הנשים שלידי בוכות? למי הן בוכות? האם בשנה שעברה הוא שמע להם?' ועוד כל מיני שאלות, כתינוק האוחז בצעצוע דיגיטאלי חדש.

"הרצון גבר על הבושה, ובלחש ביקשתי מזו שישבה לצידי והתפללה בבכי ורגש סוחף שתסמן לי היכן אני צריכה לבכות והיכן להשתחוות, כי 'גם אני רוצה'. היא הייתה זו שהחלה להדריך את צעדיי ביום עינוי הנפש שהפך ליום עילוי הנפש".

הצום עבר במהירות והחוויה הייתה מעצימה. מכיוון שרחלי הייתה מאוד פופולארית בכיתתה, זה הוביל אותה להחלטה מעניינת – "ביום המחרת הרשיתי לעצמי להודיע לכל החברות: 'בשבת הקרובה כולנו בבית הכנסת'", היא מספרת בחיוך.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

איזו הכרזה. מאיפה הגיע הרעיון?

"זו באמת לא הודעה של מה בכך, כלפי חברות שהדת הייתה מאוד יותר רחוקה מהן. אבל אני חושבת שזה הגיע בעיקר מתוך החוויה של בית כנסת שעוד הייתה צרובה בגופי מיום הכיפור שרציתי שכולן תחווינה. השתמשתי ביכולת החברתית שלי להשפיע על אחרות ושכנעתי אותן: 'ננצל את השבת כדי להתגבש, להעביר רשמים ועדכונים מימות השבוע וליהנות מהשקט והשלווה'.  בהתחלה החברות ניסו לפקפק, בחוויה המוצעת על ידי אבל אני שכנעתי אותן שניפגש 'בכיכר', יהיו צחוקים וניהנה יחד".

את השבת הזו רחלי אינה מסוגלת לשכוח. "הרגשתי שמשהו מבפנים מתהפך, אינו מסתפק 'במסורת', הנפש שלי רצתה קירבת אלוקים. לא רציתי בשום אופן לשתף את ההורים שלי בתחושות החדשות והעצומות, חששתי שיחשבו שמשהו קרה לי - משהו לא טוב".

ההתחזקות בשמירת השבת והקירבה לבית הכנסת, חשפו אותה גם לתוכן שיעורי הלכה ופרשת השבוע ומשם הדרך הייתה קצרה "למרדף השיעורים" שהיא יצרה לעצמה אף בימות השבוע, לבד. "בכל מקום שפורסם שיתקיים שיעור הייתי מגיעה, כשלכולם סביבי אני מספרת את סיפור הכיסוי –'הולכת לקניון, לחברה, לסידורים...' לא העזתי לגלות את האמת, לא העזתי להראות את הבגדים שהחלפתי 'בדרך לקניון', אלו הצנועים והמתאימים לנוכחות בשיעור תורה".

אבל סופו של סוד להתגלות. "יום אחד", היא מספרת, "אחרי תקופה ארוכה בה 'בתי הכנסת' קיבלו בקביעות שמות של קניונים והליכה ל'שיעורי תורה' הפכה ל'הלכתי להצגה', אחד הנוכחים בשיעור שהשתתפתי בו בקביעות, שהכיר את אבי,  סיפר לאבי כ'משיח לפי תומו' כי ראה אותי משתתפת בשיעור. כשחזרתי מהשיעור בשעת לילה מאוחרת, ציפה לי הנורא מכל – ראיתי את אבא מתהלך בסלון הבית סהרורי, וכשנכנסתי לחדר ראיתי את המזוודה הגדולה שתמיד לקחנו לנסיעות לחו"ל, כשהיא פתוחה לרווחה ובתוכה כל תכולת הארון שלי. בתחילה הייתי צינית ושאלתי: 'מה זה כאן? טסים לחו"ל?' אלא שבני המשפחה התנגדו מאוד לרצון שלי בשינוי אורח החיים ולא היו מוכנים ש'ההפיכה' תחלחל הביתה, גם אבא היה נראה כמי שלא מאמין שבתו מנהלת מעין חיים כפולים.

"איני יודעת מהיכן קיבלתי את האומץ, אך באותו רגע לקחתי את חמישים השקלים - דמי הכיס שהיו לי בארנק - והודעתי: 'אני נוסעת, אם לא נוח לכם - אני לא אהיה כאן'. לקחתי תיק קטן וכך יצאתי באוטובוס היחיד שהוביל לתחנה המרכזית, משם נסעתי לירושלים. ירדתי בצומת המפורסמת של שכונת סנהדריה המורחבת, כשאני לא מכירה אף אחד. זה היה יום חמישי בלילה ושאלתי עוברים ושבים איפה יש באזור מדרשה תורנית בה אוכל להתארח בשבת. הם הפנו אותי למדרשיה כלשהי, וכך נקשתי על הדלת, מבלי שיש לי אפשרות לשלם או להסביר את עצמי, אבל קיבלו אותי באהבה. הייתי במדרשיה במהלך כל השבת, יחד עם בנות חרדיות למהדרין, הן היו לבושות בחצאיות פליסה ואפודות, צנועות כאלו, ואני הרגשתי רצון כל כך חזק להשתייך אליהן. באותה שבת היו הרצאות של הרב שלמה בניזרי ושל הרב דניאל שטרית, האזנתי להם והם שבו את ליבי".

מ'מסורתית' ל'חרדית'

במוצאי שבת קיבלה רחלי שיחת טלפון מאביה. "הוא פתח את השיחה בצמד המילים 'שבוע טוב', והאמת היא שהופתעתי מאוד למשמע מילים 'דוסיות'. אבא היה נשמע רגוע ואמר לי שהוא מבקש שאחזור הביתה, כדי ש'נשוחח ונראה איך לגשר על הפערים בינינו'. מה שהסתבר לי בדיעבד זה שכמעט כל העיר חיפשה אותי, אף אחד לא העלה על דעתו שאני נחושה להגיע אל המקום שליבי הוביל אותי אליו, אפילו בוויתור על בית חם ומפנק. הבטחתי לאבא שאני חוזרת, ואכן כך היה".

רחלי מציינת כי מיד כשהיא נכנסה הביתה, היא התיישבה עם אביה לשיחה. "אבא שאל מה אני רוצה לשתות ואמרתי 'תה', רק שאז נזכרתי שאין לנו בבית עלי נענע של 'חסלט'. בתחילה, רציתי שוב לאלתר קומבינה ולהתחמק מהתה, כפי שהתרגלתי, אך באותו רגע קלטתי שיהיה נכון יותר להניח את הדברים על השולחן. אמרתי לאבא: 'אשמח לחזור הביתה, אבל התנאי שלי הוא שתסכימו לקבל את דרך החיים שלי'. למרות שכשרות ומסורת תמיד נשמרו בביתי, זה היה הלם גדול גם מבחינת הוריי וגם מבחינתי, כי ביום חמישי הייתי בעיניהם 'מסורתית' כמו כל המשפחה ופתאום במוצאי שבת הפכתי ל'חרדית'. כשאני מסתכלת על כך במבט לאחור, אני יכולה לומר שבעצם מעולם לא הייתה לנו הזדמנות לחוות תקופת אמצע. אף פעם לא הייתי 'מתחזקת'. פשוט הפכתי בזמן קצר מ'מסורתית' ל'חרדית', וזה התבטא בכל. הסברתי לאבא את משמעות 'דרך החיים שבחרתי' - בגדים מתאימים, הקפדה על טבילת כל הכלים בבית, שמירה על הלכות, לא רציתי לשקר יותר, רציתי לעבוד את הקב"ה בגלוי.

"אבא שמע אותי עד הסוף, ואז הוא אמר: 'אני מוכן לכל מה שאת אומרת, אבל תבטיחי לי שאת לא הופכת להיות 'חוזרת בתשובה' בגלל שמישהו שיגע אותך, בגלל פחד או שטיפת מוח, אלא, עושה זאת באמת מתוך אהבה. אני גם רוצה שתבטיחי שלא תנסי לעולם להחזיר גם אותי בתשובה, רק תשמשי דוגמה טובה, ואם ארצה – זה יבוא ממני. ועוד דבר – כשתגיעי לגיל המתאים, תלמדי מקצוע מסודר'.

"אלו היו רגעים של הסכם עם חיבוק עוצמתי, אבא נתן לי כרטיס אשראי והודיע שאני יכולה לקנות לי מלתחה חדשה כרצוני, ואני, נסעתי היישר למאה שערים וקניתי את הבגדים הכי 'חניוקים' שאפשר לדמיין, אבל בסטייל – כדי לא להשחיר לאמא את האווירה עד הסוף".

איך אמא שלך הגיבה?

"לאמא היה מאוד קשה. לא ידעתי איך להסביר לה למה 'באוגוסט אני מתלבשת כמו בדצמבר ובדצמבר כמו באנטרטיקה', אך תוך זמן קצר הגענו להבנה. מהורים חוששים, הפכו הוריי להורים תומכים, קיבלתי מהם המון חום, הכלה ואהבה. אני אסירת תודה להם. היום כשהם 'חווים את הבת החרדית שלהם', הם מתמלאים באושר וסיפוק, לא פעם שמעתי את אבי מתלוצץ על כך ש'מי האמין שהוא יושיב נכד עם פאות על הברכיים שלו', וכשאנו מתארחים והילדים שלי מנשקים לו את היד ומבקשים ברכה, הוא מתבטא: 'אני מאחל לכולם נכדים שיתנהגו בכזה כבוד ודרך ארץ'".

צילום אילוסטרציה: shutterstock

בית של תורה

רחלי, שכבחורה בת חמש עשרה, חיפשה מקום לימודים המתאים לדרכה החדשה, מצאה אותו באחד הסמינרים החרדים החשובים ביותר בירושלים. כשאני שואלת אותה איך התקבלה לשם, היא מחייכת ועונה בקצרה. "סייעתא דשמיא".

כשהיא התחילה את לימודיה בסמינר, חברותיה לא העלו בדעתן שהיא מגיעה מבית מסורתי. רחלי  מציינת שגם כשהתקיים ערב הורים, הגיעה אימה להשתתף בו כאשר היא משדרגת את לבושה בהתאמה למוסד הלימודים החרדי. ביום מן הימים לא הצליחה רחלי להתאפק עוד ושיתפה את חברותיה ללימודים בסיפורה האישי. "החברות ישבו עם פיות פעורים", היא מתארת, "במשך שלוש שנים הן הכירו אותי ולא חלמו על הדרך שעברתי".

כאשר היא הגיעה לכיתות ה'סמינר', בהן כל אחת בוחרת מסלול להתמחות בו,  בחרה רחלי ללמוד הוראה ויהדות עם התמחות לגיל הרך ובהמשך פנתה ללימודים במכללה חרדית להוראה ויהדות והוציאה תואר ראשון. אלא שאז, באחד הביקורים שלה בבית, הזכיר לה אביה את הבטחתה בנוגע ללימוד מקצוע 'מסודר', במושגים שלו. "הוא התעקש על כך שאמלא את המחויבות הזו ושאל מה אני רוצה ללמוד. השבתי לו שאני רואה שקשה מאוד להתפרנס במקצוע 'ההוראה', לפחות כך היה לפני 18 שנים, ושאני נמשכת לחיפוש אחר האמת ולסייע לאנשים. לכן המקצוע המתאים לי ביותר הוא משפטים. ניגשתי להיבחן במבחן פסיכומטרי וקיבלתי 810, מה שאפשר לי ברוך ה' להתקבל בקלות ללימודים. כשהתייעצתי עם הרב שליווה אותי, הוא הדריך אותי ללמוד בקריה האקדמית בקריית אונו, שם נפתחו לימודים נפרדים. שם אכן למדתי ונמניתי על המחזור הראשון. בגיל עשרים וחמש כבר הייתי עם שני תארים ראשונים ביד. בנוסף לתואר במשפטים היה גם תואר ראשון ביהדות והוראה עם התמחות לגיל הרך, כמו בחורת סמינר חרדית סטנדרטית, שהרי השאיפה שלי היא להתחתן ולהקים בית של תורה".

ורחלי אכן זכתה להגשים את שאיפותיה. "התחתנתי עם בן תורה ברוך ה', ממשפחה מכובדת של רבנים. אני מרגישה לא פעם שבעלי מפצה את הוריי על השנים שכה חששו 'מהחרדי שאכניס להם לבית'. הוא איש עשיה המתמסר למען הציבור והם צמאים לשמוע את דבריו בפרשה ובהלכה בכל שולחן שבת. בכלל, שולחן השבת בביתם הפך משולחן שבת מסורתי בו מדברים על כדורגל לשולחן שבת הכולל שירי שבת ושיח תורני, שמעניקים לכולנו סיום רוחני של שבוע עבודה והמון אנרגיה לעוד שבוע חדש".

רחלי מדגישה לסיום: "כשאני מסתכלת בפרספקטיבה על התהליך שעברתי, ברור לי, כי אין דבר העומד בפני הרצון וכשרוצים דבר רוחני רואים בחוש את יד ה' המלווה אותך בכל צעד. דווקא בימים אלו שיש הרבה קטגוריה פוליטית כלפי החרדים, אני גאה לשמש סנגורית, אחת מיני אלפים של חרדיות למהדרין המשלבות תורה עם דרך ארץ".