מהו סוד בית הכנסת של טבריה שעלה לכותרות? ראיון עם הגבאי יוסף רווח

אם יש דבר שמרגש את יהודי טבריה מלבד העובדה שרון קובי מורחק לעת עתה מהעיר, ושמפלס הכנרת עולה ומטפס כל העת, זה המקווה החדש שזכה לעדנה אחרי הרבה שנים של יובש. טבריה רועשת ומתרגשת בימים אלו בגלל המקווה שהתמלא במים, עם ריבוי הגשמים ועליית מפלס הכנרת.

יחד עם ההתרגשות על עלייתו של מפלס הכנרת, יצאנו לבדוק את ההיסטוריה של בית הכנסת 'עץ חיים' העתיק,  בו שוכן המקווה הייחודי ועל פי השמועות - מקובל שהתפלל בו האר"י הקדוש. ביקשנו לחקור את עברו המפואר ולחזות בעין אנושית בפלאי הבריאה. לסיור התלווה אלינו הגבאי והחזן יוסף רווח, איש חרוץ ורב עשייה אשר שמו חתום על כל דבר שזז ופועל בבניין. רווח, אשר חי, נושם ומדברר את המקום הקדוש הזה כבר משנת 1980, בבואו לכהן כחזן התפילות, הואיל בטובו לצאת מביתו על מנת להביא לקוראינו את ההיסטוריה של בית הכנסת.

צילום: אושרי ויצמן

בארה של מרים מחלון בית הכנסת

אנחנו מגיעים לקצה המדרחוב היורד לטיילת. מצד ימין, מאחורי לוח הזיכרון של אתר ההנצחה לחללי צה"ל, ניצב בניין אבנים עתיק ומרשים בן שתי קומות. זהו בית כנסת 'עץ חיים', מהמבנים הבודדים שנשארו מטבריה העתיקה. חלקו התחתון הוא מימים קדומים, ואילו שורות האבנים העליונות חדשות יותר. בית הכנסת (בגודל של 15 על 15 מ"ר) כונה בעבר "בית הכנסת הגדול אשר לעדת הספרדים", ובפי אחרים - "בית הכנסת העתיק, כנישתא רבא".

שמו של בית הכנסת עלה השבוע לכותרות, עת התמלא שוב הבור של המקווה הקבוע במבנה. מדובר במקווה ייחודי מאוד אשר מחובר לאגם הכנרת, והוא מתמלא על פי חוק כלים שלובים. מקווה זה אינו פעיל בצורה תקינה בשנים האחרונות, עקב ירידת מפלס הכנרת. לאחר החורף הגשום בשנת ה'תשע"ג עלה מפלס הכנרת, וניתן היה לטבול במקווה, אך בשנות הבצורת שלאחריו ירד שוב המפלס, והמקווה נותר ריק ממים. השנה, לאחר שמפלס המים עלה עד כדי 1.40 מטרים בלבד החסרים לכינרת מלאה, זכה המקווה לעלות במטר בדיוק, והוא שוב כשר וראוי לטבילה.

אנו נפעמים מקדושת המקום ומהעוצמה של השימור המדויק לו זכה בית הכנסת. "מבנה בית הכנסת 'עץ חיים', אותו בנה רבי חיים אבולעפיה בחדשו את היישוב היהודי בטבריה בשנת ה'ת"ק (1740), נשמר באותנטיות רבה מאז הקמתו ועד היום, והמבנה עומד כיום כפי ששופץ בשנת 1950", מצהיר רווח בחגיגיות כבר בתחילת השיחה.

אנו מגיעים לפלא הנגלה מול עינינו - מקווה המים שבנה רבי חיים אבולעפיה. מקווה אשר מיוחסת לו קדושה עילאית. המקווה העתיק מקבל את מימיו דרך מנהרה עתיקת יומין אשר מחברת אותו לכינרת. תוואי המנהרה, אגב, מעולם לא נחשף. כשהכינרת בשפל - המקווה יבש ממים, וכשהכינרת עולה - במקווה יש מים.

המבנה המקורי שונה לפני כמאתיים שנה, ובשנת 1934 בית הכנסת התרחק מהים, אחרי שיטפון גדול שגרם למותם של עשרות תושבים. כחלק מלקחי האסון ייבש השלטון הבריטי רצועת חוף, ובנה את הטיילת המוכרת כיום. שטח זה נקרא בטבריה בכינוי 'הבונד'. הבתים שהיו על שפת המים התרחקו מהכינרת, ומאז, מעבר המים למקווה בעייתי יותר, והמקווה מתמלא רק בשנים ברוכות בגשם, כשהכינרת עולה. בבית הכנסת, בקרן מערבית-צפונית, תחת שער עץ מרשים ומפליא ביופיו, עם תבליטים עתיקים, ישנו גם בור מים, אשר היה מיועד בעבר לנטילת ידיים. ההיסטוריה מספרת על נס מופלא שהיה זוכה לו רבי חיים אבולעפיה כשהיה נצרך ליטול ידיו - המים היו עולים לקראתו. מים אלו שימשו דורות רבים, ובנוסף, בפינה הצפונית-מערבית של בית הכנסת נמצאת באר מים עמוקה מאד, המיוחסת לתקופת הרומאים או קודם, וכנראה נעשתה לטהרת ידי המתפללים.

צילום: אושרי ויצמן

"קרוב לעשרים שנה לא היו מים במקווה", אומר רווח. "בחורף שעבר המים התחילו לעלות, והשנה אנחנו חווים שוב חורף גשום, והמים במקווה המשיכו גם כן לעלות. קשה להסביר איזו תחושה של אושר זה גורם".

רווח נולד בעיר העתיקה של טבריה, וזוכר איך מתפללי בית הכנסת היו טובלים במקווה. "כשאני נכנס היום לטבול שוב, זה מעורר בי את זיכרונות הילדות. אני רואה לנגד עיני את העיר העתיקה מתעוררת לחיים. זו תחושה עילאית".

מעיון בספרי ההיסטוריה, אנו מבחינים בתיאור ובעדות בלתי אמצעית שכתב ר' משה ריישר זצ"ל  בספרו 'שערי ירושלים': "גם טבריא חרבה הייתה, והרב הצדיק ר' חיים אבולעפיא זצ"ל שבא לאחר כמה שנים... והוא בנה את חורבותיה. וגם בית הכנסת אשר לקהל הספרדים בנה הרב על תל בית הכנסת אשר התפלל שם האר"י ז"ל". על פי דפי ההיסטוריה עבר בית הכנסת עליות ומורדות, והוא נחרב ושופץ כמה פעמים. למעשה, בית הכנסת נחרב שלוש פעמים. פעמיים נחרב ברעידת אדמה, בשנים 1759 ו-1837, ופעם בשיטפון הגדול שפקד את העיר בשנת 1934. מאז חנוכתו מחדש בשנת ה'תש"י (1950) עומד מקדש מעט זה על תילו ברוב קדושה, פאר והדר, ומבקרים בו רבים.

"בשנים עברו", ממשיך רווח לספר, "התהלכה אגדה על כך שמנורה דולקת בבית הכנסת יומם ולילה בלי הרף, ואיש איש לפי תורו היה שומר עליה ועיניו צופות בכינרת, במקום שהייתה צריכה להימצא באר מרים, בתקווה לראות בביאת הגואל משם. לפי ההיסטוריה, 'חלונות בית הכנסת עץ חיים היו נשקפים לצד ים כנרת, ומהם יראה הרואה בים כנרת את בארה של מרים'. נאמר גם: 'שם מערבולת במים... וליהודים סירות קטנות והם יוצאים לשאוב מים מבארה של מרים. כשמתקרבים היו לבאר ואינם היו רואים כלום, ולפיכך נשאר תמיד אדם אחד ליד חלון בית הכנסת, כדי להורות להם את הדרך וכשמגיעים אל הבאר הוא מרמז להם לעצור והם שואבים וחוזרים, ואת המים האלה שותים בטבריה'. עד כאן מדברי לורנס אולפאנט, יוזם התכנית לישוב היהודים בארץ ישראל".

צילום: אושרי ויצמן

"מקום זה קדוש"

"בבניין המחודש הוצבו שני לוחות שיש", ממשיך רווח לתדרך אותנו, "האחד בקרן מערבית דרומית, ועליו היה חקוק: 'מקום זה קדוש'. בקרן זווית זו התפלל רבנו האר"י זצ"ל, כפי שמובא בספר 'כיפות השל"ה'. ואכן, מתחת לאותו מקום לא העז איש לשבת. הלוח השני הוצב על פתחו של בית הכנסת, ועליו היה חקוק: 'מה יפית ומה נעמת בי כנישתא רבא דטבריא, ויהללוה בשערים בת ציון', ומתחת לזה כתבו: 'ונתנדב לב טהור הרבה הצדיק ר' יצחק גויטע תושב טרייסטי הי"ו להשלמת בנינה ...'

"כעשרים שנה לאחר מכן ביקר במקום הרב אברהם רוזאנס. הוא תיאר את יופיו של בית הכנסת בזו הלשון: 'גדול ומפואר בתכלית היופי לא ראיתי כמוהו בכל ארץ ישראל, והוא מחזיק יותר מת"ק (500) נפשות, והבניין חדש מרוצף באבני שיש טהור ורצפתו מצוירת בציור נפלא דבר להלל...'"

רווח גם מגלה לנו כי בתמוז ה'תש"ה (1945) הופץ כרוז אשר כותרתו הייתה "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים", ובו מבקשים הרב הראשי הספרדי בטבריה דאז, ר' יעקב חי זריהן, וראש העירייה, שמעון דהאן, לתרום לשיפוץ בית הכנסת. בעקבות זאת תרמו 228 משפחות מטבריה סכום כולל של 1228 לירות א"י. כשנתיים לאחר מכן חתמו נציגי הוועדה חוזה עם הקבלן, מרדכי רחמים סיידא. אולם הקמת הבניין התעכבה בגלל קרבות מלחמת השחרור (ה'תש"ח), והיא הושלמה ונחנכה ברוב עם והדר בתחילת ה'תש"י (1950). החל משנת 1950 שימש המקום גם כתלמוד תורה, ובארבעת קצותיו ישבו תלמידים ולמדו תורה, כאשר בערבים הוא שימש גם לשמחות ולחתונות".

האם נכונה הטענה שמושב הסנהדרין היה בבית כנסת 'עץ חיים'?

רווח משיב בחיוב ומפתיע אותנו עם אגדתות מפורשות אשר מוכיחות כי אכן הסנהדרין האחרונה ישבה בהיכל בית הכנסת. "על פי דברי גדולי רבני טבריה, בראשם המקובל האלוקי ר' יעקב שאלתיאל ניניו זצוק"ל ורבנו חיים ניסים אבולעפיה זצוק"ל, רבה של טבריה וצפת, כפי שכתבו בהסכמה לספר שדה יצחק, מקומה של הסנהדרין היה במקום בו ניצב עתה בית הכנסת 'עץ חיים' ו'משמיע ישועה'. בית הכנסת גם כונה 'בי כנישתא רבא דטבריא', מה שמוסיף למקור העתיק ששם התכנסו והתאספו רבנים רבים בטבריה. גם האבן העתיקה שבראשה חקוקה הכתובת 'בי כנישתא רבא דטבריא' שנמצאה מתחת לארון הקודש מהווה הוכחה היסטורית למעלת המקום.

"המבקרים במקום ראויים לדעת", מוסיף הרב רווח בהתרגשות גלויה, "כי בעיר זו, לפי המסורה, ישבה הסנהדרין, ושם עתידה להתחדש קודם הגאולה. לפי קבלה מסוימת שיש, אזי למקום שנקרא בית הכנסת 'עץ חיים' יחזרו הסנהדרין. וידוע שהאר"י ז"ל, כשהגיע לטבריה, היה מתפלל במקום זה. בספר 'טבור הארץ', כתוב: 'בטבריה בתוך העיר עצמה, שבסופו לצדדים בשפת הים בית הכנסת גדול ליהודים, ויש שם קדושה גדולה מזמן קדמון, אבל אינו במקום כותל הדרומי שבו ההיכל עכשיו, אלא באמצע לאורך בית הכנסת, בקשת השני באותו קרן זווית שבצד מערב, שם היה האר"י ז"ל קובע מקום לתפילתו'. הנה, ראו, זה המקום בו חקקו אבן זיכרון, ועליו חקוק 'מקום זה קדוש'", מצביע רווח על האבן העתיקה.

אומנות מרשימה מזכוכית בתקרת בית הכנסת. צילום: אושרי ויצמן

עד כמה פעיל בית הכנסת ביום-יום?

"בית הכנסת פעיל ושוקק חיים לאורך כל ימות השנה", משיב רווח, "במשך השנה משמש בית הכנסת את הקהילה המקומית, ובעיקר את מבקרי בתי המלון המקיפים אותו. בי"ד באייר מידי שנה אנו מארגנים תהלוכה גדולה מבית הכנסת אל קברו של רבי מאיר בעל הנס בדרום העיר, וזאת על פי מסורת עתיקה אשר היו חוגגים בני טבריה החל משנת ה'תק"ג (1743), ימי זיכרון ומועדים, ובמיוחד הילולות של עליה לרגל לקברי צדיקי ישראל הגדולים אשר קבורים באדמת הקודש של טבריה".

רווח מצטט לנו מזיכרונות לורנס אולפאנט, אשר השתתף בהילולה בשנת 1879, וכך הוא כתב: "כבר בשעות אחר הצהריים היו החוגגים נאספים ליד בית הכנסת הגדול על שפת ים כינרת, הלוא הוא בית הכנסת 'עץ חיים', ומשם היו יוצאים עם ספרי תורה בתהלוכה עם רבני הקהילה בראש, והיו עוברים דרך סמטאות העיר העתיקה בדרכם לקבר רבי מאיר בעל הנס. לאורך שפת הים והדרך מלאה חבורות של יהודים, אנשים, נשים וטף, כולם לבושים בגדי פאר ונוהרים למקום החגיגה. שתי הסירות שים כינרת יכול להתפאר בהן, הוחרמו לטובת הטקס, ושטו לאיטן כשמפרשיהן הגדולים פרושים ברוח הקלה שנשבה והן עמוסות עד גדותיהן נשים וטף".

*

הילה קדומית וריח של קדושה בלתי פוסקת מלווים אותנו ביציאתנו מבית הכנסת, אחרי שנוכחנו לדעת כי יש דעות שבמקום הזה ישבו ראשי הסנהדרין ועטרותיהם בראשיהם ודנו את ישראל. גם המקווה העתיק מוסיף למקום ריח של מסתורין ושל ציפייה לביאת משיחנו, ושתחדש ימינו כקדם.