"איך לא ידעתי", ל"ד - תמונה של אבא

המלון קיבל אותנו בחיבוק חם ומנחם, הסקות דולקות, מסדרון ממוזג וחדר אוכל כמעט מהביל.

אנחנו מסירות מעילים ומשתחררות מצעיפים, אבל אושוויץ עודנה קפואה בתוכנו, ממאנת להפשיר. הביתנים והצריפים עוד עומדים מול העיניים, הסיפורים והתחושות מתערבלים לנו בלב ואיכשהו אפילו המרק הטעים והסמיך מחליק בקושי-בקושי.

 שילת לוקחת כסא ונדחקת קצת ביני לבין רותם. אנחנו מזיזות את הצלחות ומסדרות אותן כך שתרגיש קצת יותר בנוח, אבל מיד אחר כך באות ספיר ויפעת ואחר כך גם דנה, ושוב ושוב אנחנו מסדרות צלחות וזזות עם הכיסאות עד שנוצרת לנו קבוצה צפופה שרוצה לשמוע "עוד קצת על אבא שלך... חנה, יש לך עוד משהו לספר לנו?"

עוד משהו על אבא שלי?! אתן רציניות?! אני יכולה לשבת פה יום ולילה ולא להתחיל אפילו. אבא שלי הוא סיפור שלם שכל יום בו, הוא פרק חדש.

דנה מבקשת תמונה. לדנה יש קול עדין מאוד, שקט ורך, וכשהיא מדברת כולם משתתקים בציפיה כזאת, חוששים להפסיק לה את המנגינה העדינה.

לא הרבה שמעתי את דנה במסע. היא הייתה עומדת תמיד קרוב מאוד אל אנשי הצוות ושומעת את דבריהם בעיניים גדולות, ידיה בכיסים וכולה מתמזגת עם המילים, נותנת להן להיספג בתוכה עד העצם.

עכשיו דנה מבקשת תמונה ואני מחפשת רגע איפה הינחתי את התיק והאם בכלל השארתי אותו בחדר. ובכלל, הראיתי כבר תמונות של אבא שלי. לא?!

לא, דנה מבקשת תמונה אחרת, תמונה ישנה, תמונה מאותם הימים, מהתקופה שלאחר השחרור או קודם, מאז שהיה בן עשרים ומשהו.

עשרים ומשהו?! לא, התמונות שלי מתקופה מאוחרת יותר, מן השמחות המשפחתיות האחרונות. דווקא יש תמונות של אבא ואמא מיד אחרי השחרור, אבל לא לא העליתי בדעתי להביא תצלומים עתיקים בשחור לבן, ובאמת בשביל מה? אני שואלת את זה את דנה. מצאתי את התיק ועכשיו אני מפשפשת אולי בכל זאת יש תמונה כזאת?

"אני צריכה פנים לסיפורים שסיפרת", היא מסבירה לי, קצת מתנצלת והרבה להוטה, "אני צריכה לראות את העיניים שהיו לו, להסתכל מה היה בתוכם, ואיך כל זה יכול היה להיות, באמת.

זה לא שאני חושבת שזה לא מה שהיה, דווקא בגלל שאני יודעת שכך בדיוק היה, אני רוצה לראות אותו, להבין איך, איזה מין ילד הוא היה? מי חינך אותו ככה? איך הוא הצליח לטפס בידיים חשופות עד לראש ההר? ומה נתן לו את הכוח להשיג כל פעם מחדש את השחקים ממש כשבקושי התהלכו שם על הארץ".

"אבא הגיע ממשפחה של חסידי אלכסנדר", אני מספרת בשקט, נותנת לצלחת המרק שלי למלא את האוויר בנחשי אדים מתפתלים.

"ואיכשהו נגעה בו השלהבת של גור, התלקחה אצלו בבעירה ישרה ואמיצה, והביאה אותו למקום שלו. בדיוק אז הוא פגש במתתיהו גלמן. מתתיהו, או מט'ס כמו שכינו אותו כולם, היה צעיר מוכשר מאוד, שנון כתער ומלא קסם אישי. הוא נולד למשפחה מתבוללת בוינה ולמד בגימנסיה האוסטרית היכן שמוריו צפו לו עתיד אינטלקטואלי מזהיר. אבל יום אחד הוא עזב הכל בעקבות ביקורו של המהר"ם שפירא בוינה, מותיר אחריו את כל קריאות הצער של המשפחה והחברים, והולך לכבוש לו שביל נידח ובלתי מובן. הוא גילה את היהדות ונכנס אליה בכל הלהט והכשרון. מט'ס לא היה סתם חוזר בתשובה, הוא הפך בבת אחת לאדם חדש, וכל מה שהיה קודם נשרף באש הגדולה שבערה ממנו. מט'ס היה ללפיד חסידי בוער. מהר מאוד היה הלפיד לדמות בולטת בחצר הרבי מגור. וצעירי החסידות התלקטו סביבו כמו להקת דבורים על צנצנת דבש טהור.

בחבורה של מט'ס היו מניחים את המעילים והכובעים בכניסה לבית המדרש. ואחר כך יוצאים ונוטלים כל אחד כפי שהזדמן לו, לא הייתה משמעות למעיל הפרטי שלך... גם האוכל היה מתחלק באופן שווה, זו הייתה קומונה מופלאה בתוך בית המדרש של גור. הבחורים התמסרו לרעיונות נעלים, דרשו מעצמם דרישות מוסריות בלתי מתפשרות ולימוד התורה היה המדורה היחידה שסביבה התאסף השבט. "זה המקום שממנו אבא בא", אני מספרת לבנות, "ממקום שהחומרנות החליקה כל הזמן על ציפוי הזהב של הרוחניות".

א - פייער זאל ברענען

שירם של המתי'סובצ'ס (חבורתו של מתתיהו)

א פייער זאל ברענען            אש להבה יוקדת-בוערה

און קיין רויך זאל נישט גיין                ועקבות עשן איננה מותירה

דאס קען נאר א חסיד אליין                את זאת יבין רק חסיד בטהרה

אויבער דעם אליין איז כדאי               אך רק לשם כך כבר כדאי

איז כדאי א חסיד צו זיין                    כדאי להיות חסיד בודאי

אלעס איז דיין                                 הכל רק שלך

או גוארנישט איז מיין                       שום דבר לא שלי

דאס קען נאר א חסיד פערשטיין          את זאת יבין רק חסיד תמים

וואס ביי דער וועלט איז שיין              מה שבעיני העולם נאה ורצוי

זאל ביי דיר זיין געמיין         יהיה בעיניך מאוס ובזוי

דאס פארשטייט נאר א חסיד אליין    רק חסיד יבין זאת כראוי

וכשהנאצים לקחו ממנו את ה'שטיבל' ואת הישיבה, קרעו ממנו את ההורים, את האחים ואת האחיות, העבידו אותנו בכפייה כמעט שש שנים ברעב ובקור, והוציאו ממנו את החיים לאט לאט, עד שזרקו אותו על ערמת מתים בברגן בלזן, הם לא ידעו שלמרות הכל, את הרוח לא יוכלו לקחת ממנו לעולם, יהיה אשר יהיה...

אבא לא קיבל את המשחררים בשערי אושוויץ. הוא עבר את צעדת המוות והגיעו אל פתחו של בית הקברות בבוכנוואלד. הוא היה מת מהלך. והרגע שבו נזרק כגוסס על ערמת הגופות, היה צפוי מאוד. אבא אפילו לא התנגד, ולמרות זאת הוא נבחר לחיים.

חודשיים לפני השחרור היה פורים. המתים התגבהו לערמות מבהילות והסוף הקודר ריחף במחנה. המשחררים היו קרובים, אבל המוות גם...

כאשר עברו ליד אחד הבתים המופצצים ראה אבא כדור סוכרזית המתגלגל על הקרקע. הוא נטל אותו והביא אותו לחברו, הרשל פרוצל, כמשלוח מנות. משלוח מנות הזעיר שהיה אי פעם בתבל - כדור לבן של סוכרזית.

החבר, קיבל את משלוח המנות ביד רזה וחלושה, ומיד אחר כך השיב לו בחזרה את הכדור הקטן, משלוח מנות ממנו.

"פורים שמח!" הם אמרו, ואחר כך בכו, קולטים את הרגע.

ואז, הם איחלו זה לזה בדמעות: "שנזכה בשנה הבאה לראות את פני הרבי!" הנה, זה מה שלא יכלו לקחת מהם.

דנה לוחצת את ידי, דמעות שקופות תלויות לה על הריסים ואחר כך נושרות על לחייה החלקות.

"את תמצאי לי תמונה של אבא שלך ותשלחי לי לבת ים". היא אומרת וקולה גדוש, "אני מאוד צריכה את זה...

האם את יכולה להבין אותי?" היא נאנחת פתאום ומביטה בכולנו בהתנצלות. "אני צריכה את זה כמו קמיע, כמו מצפן בתוך מדבר, כמו פנס במערה..."

המלצרים מפנים לנו את צלחות המרק ואורז חם בא אל השולחנות. אחריו תפוחי אדמה, עוף וירקות. כולנו ממלאות קצת את הצלחות, אבל דנה לא... דנה רוצה לדבר על המדבר ועל הקמיע.

"אני דווקא גדלתי בבית דתי". היא מספרת, מנצלת את השקט שיורד עלינו באכילה, "הייתה שבת והיה קידוש, היו חגים ובית כנסת. בתיכון שלחו אותי לאולפנית, ואפילו השתתפתי בפעילות של 'בני עקיבא' באזור. אבל אחר כך הגיעו החיים בחוץ ולקחו לי הכל. לקחו לי את החצאיות ואת התמימות. לקחו לי את השבת ואפילו את החיבה הגדולה לחגים. ולא נתנו לי כלום בתמורה. נשארתי ריקה וקרה. היה לי משהו בתרמיל, הבאתי אותו איתי, אבל יצאתי בלעדיו, משוחררת...

היה אכפת לי. אבל מה יכולתי לעשות? ממי הייתי יכולה לבקש את המטען שאבד לי? החברה הייתה צינית מידי, חזקה, בטוחה וממהרת הלאה עם הזרם השוטף. ואני הייתי קטנה וחלשה, ומתביישת לדבר על דברים ישנים ומשעממים... הכוחות לא היו שווים, וויתרתי מהר מידי..."

אפילו עכשיו, הקול של דנה פצוע, והיא מתנשמת ברווחים שבין המילים, כמו כואבת אותן מחדש.

"אני באמת חשבתי שככה זה", היא אומרת כמעט בלחישה, "צעירים לא יכולים לעמוד מול זה, וערכים זה עניין למבוגרים. הבילויים בערבים, השנים בצבא, והחברה בדירת שותפים, טרפו לי את כל הקלפים של המוסר והתמימות הטובה, ואני נסחפתי עם הגלים, לא עלה על דעתי שיש בכלל חוף באופק.

ועכשיו אני באוניברסיטה ומרגישה רחוקה מהכל, רחוקה אפילו מהרצון להילחם. אבל עמוק בפנים, זה ממשיך לכאוב לי תמיד. ואז אני שומעת על אבא שלך, צעיר כמוני, עם גלים גבוהים של צונאמי, ובכל זאת הוא לא נותן להם לכבות את האש שלו. אז אני צריכה תמונה שלו, רוצה להביט בעיניים הצעירות הללו, לתלות אותה באיזה מקום בחדר שלי במעונות, ולדעת שגם לי יש סיכוי.

ואם יש לי ערכים, ואם אני חולמת עליהם, אז אני לא צריכה לתת לאף אחד לקחת לי אותם, ואף אחד גם לא ייקח לי..."

הקול של דנה גווע לנו. ואני מחבקת אותה באהבה.

רק מחבקת ולא יותר, כי מי יכול לומר עוד משהו אחרי המילים הנוגעות שלה?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.