הדברים שדאגות אוהבות, והפחד הגדול שלהן. שיח דאגות

אם נהיה ממש ממש בשקט, נקיים מכל זיהום של רעש חיצוני, ונקשיב, אם נהיה בריכוז ונשים את עצמנו רגע בצד, עם כל הפעילות שלנו והעשייה וההשתדלות - נוכל לשמוע אותן, את הדאגות שלנו, רוחשות.

תהיו רגע בשקט ותקשיבו. סבלנות. הנה. תקשיבו.

*  *  *

"את מתחילה עכשיו את העבודה?".

"לא, אני עובדת לילהץ בלילה קל לעבוד, הרבה יותר פנוי, בעבודה שלנו קל יותר בלילה. אני מתחילה כזה לקראת בין הערביים, פעילה פעילה, עד שהאדם נרדם. הבוקר קצת מקשה. הוא שופך אור, הוא נותן אופטימיות, מכניס בהירות, ברכות השחר מרחיקות אותנו. יש כאלה דאגות שמעדיפות בוקר, אבל אני מעדיפה לילה, אני דאגת לילה, אני כל הלילה אמרתי לו".

"למי?".

"לאדם שאני חיה בתוכו, לזה שאפשר לי חלל, זה שנתן לי לגור בתוכו. אני כל הלילה אמרתי לו את המשפטים הקבועים שלי: 'הסוף קרב', 'זה מסוכן', 'איזה פחד', 'אתה רואה, תהיה אחראי', 'זה ברור, זה יגמר רע', 'רק אתה מבין כמה זה נורא', 'אף אחד לא מבין אותך'. את כל מה שאני יודעת להגיד".

"באילו תחומים את מפחידה אותו?".

"כל מיני. אני עובדת על תחום של בריאות, אני 'דאגת בריאות', אבל אנחנו עובדות במקביל כמה, אנחנו משתלטות על כל התחומים, כדור הארץ, ערבים, פרנסה, מבחנים, דאגות חברתיות, מה שאת רוצה".

"איך את מחליטה למי להיכנס?".

"לפעמים יש לי כניסה על בסיס גנטי, וגם אם כן וגם אם לא, אני יש לי עיקרון אחד - אני נכנסת לכל חלל ריק. כבר הסברתי לך, אני מזהה חללים ריקים וחלשים שאין בהם נוכחות של אמונה וכוח, ולשם אני נכנסת".

"ומה?".

"ויושבת

ויושבת

ויושבת.

מרעילה את האדם הרבה יותר מהבעיה שלו עצמו. מרססת אותו בטוקסמיה של פחדים, גורמת לו לא לישון בלילה. אמרתי לך, לילה זה הזמן שלי. למה, מתי את עובדת? גם את כבר שנים בעסק, מה זה כל השאלות האלה?".

"אני עובדת כל היום, עדיף לי. אני מצאתי חלל פנוי בבן אדם שמאפשר לי לחיות בתוכו בוקר, צהריים, ערב ולילה".

"זו קצת התעללות, מה שאנחנו עושות להם, לא?".

"למה התעללות? אני רוצה למלא חלל. הם מאפשרים לי כניסה, את יודעת לכמה אנשים ניסיתי ולא הצלחתי להיכנס? צריך לדעת איך לחדור אליהם. זאת העבודה שלנו".

"אבל האדם שאנחנו פולשות אליו סובל".

"מה את עושה לנו עכשיו חשבון נפש? אנחנו 'דאגות' וזה התפקיד שלנו. האדם שאנחנו בתוכו, עסוק כל הזמן בלעשות, בלקנות דברים שהוא חושב, שהוא בטוח שימגנו אותו מאתנו".

"מה אנחנו הכי שונאות?".

"אני שונאת אמונה, היא מקצצת לי את הכנפיים. היא מקטינה לי חללים. אני שונאת גם ציפרלקס, סדנאות, כל מיני מטפלים רגשיים, ומילים שמצליחות לשנות משהו באדם עם החללים הפנויים. אולי תשאלי מה אנחנו הכי אוהבות?".

"מה אנחנו הכי אוהבות?".

"אני הכי אוהבת שהאדם מקשיב לי ולרעיונות המפחידים שאני מוכרת לו. ואל תחשבי, אני לא דאגה משעממת, אני מוכרת לו רעיון, דואגת שהוא יחשוב שהכל אמיתי, ממגנת את עצמי בהסברים, במחקרים רפואיים, במה שקרה לאחרים, ואחרי זמן מה מביאה רעיון אחר. חריף יותר. מבוסס יותר. אנחנו, הדאגות, אנחנו צריכות לעבוד מסודר, אנחנו חיות בתוך אנשים אינטליגנטים".

"מתי נגדל ונהפוך להיות חרדות, הן נחשבות יותר, לא?".

"הן מקצועיות יותר, מיומנות יותר. את רוצה לדבר עם אחת?".

"לא, לא תודה, הספיק לי לדבר איתך. מה התוכניות לעתיד?".

"לשבש את האיזון של האדם, לבלבל לו את הקו המפריד בין השתדלות ל'לא עליך המלאכה לגמור', לגרום לו לחשוב עלי כל היום. מה זאת אומרת מה התוכניות שלי? תראי, יש לי לאן לגדול. אם כבר הזכרת חרדות, אז אני באמת יכולה להתפתח אליהן. אני יכולה למלא עוד חללים בדאגות, אני יכולה לחפש הוכחות מהשטח כמה אני מוצדקת, כל הדרכים פתוחות".

"תגידי, את נרשמת לוועד, את באיגוד המקצועי הזה, העמותה?".

"כן, ברור, מה נראה לך, שדאגה יכולה להיות בודדה? בימים שאני נותנת לאנשים חופש, בימים שאני יוצאת להם מהחללים, אנחנו נפגשות כולנו, כל הדאגות של בני ברק, של ירושלים, של צפת - ואנחנו עושות כינוס. איך את לא שם?".

"מה יש בכינוס?".

"בכינוס אנחנו הרבה עושות מופעי סטנד אפ. עושות תחרות מי הוציא יותר כסף כדי להתיר את עצמו מאיתנו ולא הצליח, עושות תחרות מי הצליחה להשבית לאדם יותר תחומים בחיים. משחקות גם בבושקה".

"מה זה בבושקה?".

"את לא מכירה את הבובה הזו השמנמנה, צבועה בעבודת יד עם מכחול, שבכל אחת מסתתרת עוד בובה זהה, אבל קטנה יותר? משחקות איזה דאגה נוספת תצא מאיתנו, וממנה עוד אחת קטנה יותר, ועוד דאגונת פצפונת".

"ממה אנחנו הכי מפחדות?"

"מה, ברור. מבורא עולם".

"למה?".

"כי הוא היחיד שיודע שאנחנו לא באמת אמיתיות. הוא היחיד שיודע שאנחנו יכולות להביא את האדם עם החללים לתפילה טובה, לדמעות נקיות, לאמונה ולביטחון. רק הוא יודע שברגע כזה אנחנו מסיימות את תפקידנו, האדם עובר תהליך, ואנחנו נעלמות. לפחות נדחסות לחלל קטן. אני הכי מפחדת מבורא עולם".

*  *  *

מה עושה כל היום דאגה בלב איש? "דאגה בלב איש: תשיחנה".

תקשיבו. מרתק.