טורים נשיים
תכננתי ותכננתי... אז מה. החיים הם לא תוכנית כבקשתך
על כל דבר שלא תכננתי, יש גם דברים שתכננתי והצלחתי. אני טועה הרבה, אבל הקב"ה עדיין נותן לי את שרביט האמהות
- אוה הכימיאן
- פורסם י"א שבט התש"פ |עודכן
(צילום: shutterstock)4 לפנות בוקר.
אני מתעוררת ומגלה ששוב נרדמתי תוך כדי האכלת התינוקת. שוב עם הבגדים. שוב בלי קריאת שמע. שוב כשכל העשייה שלי בסלון ובמטבח ממש בעיצומה. ככה פתאום.
רק לי זה קורה? מה עם כל מה שתיכננתי? בניתי? רציתי? ציפיתי?
אחרי כמעט ארבעה עשורים על פני האדמה הזו, אני נוטה להשלים עם זה שזו לא בדיוק תוכנית כבקשתך.
רבע לחמש לפנות בוקר. אני מרתיחה קומקום שכעת כבר מתחיל להתקרר מחוסר התייחסותי אליו, ומגיעה לכתיבת שורות אלו. הבטחתי. כבר לפני יומיים. אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות בשבילי, שהתחילו בטלפון בהול מהמטפלת ונגמרו במיון בשניידר.
תכננתי גם לאפות הפעם לחם ביתי בעצמי, אבל בסוף נאלצתי שוב לקנות לחם מהמאפיה.
תכננתי לארגן את המדף ההוא שכבר מזמן צועק "הצילו", ולסדר את התיקייה של הבן הקטן.
תכננתי גם לשבת עם זו שבגן חובה על הדף שקיבלה מהגננת ולשנן את האותיות. תכננתי.
היום אני רוצה לכתוב על מה שלא תכננתי. לא תכננתי להיות אמא לא מתוכננת, לא מספיקה או לא מאורגנת. אבל לפעמים, ככה יוצא. גם לכן... או שרק לי זה קורה?
זו תורת האמהות. התורה הכי לא צפויה שיכולה להיות.
רק לי קורה שהדלת של השכנה נפתחת וממנה יוצאים ילדים מבושמים אחרי מקלחת? ריח טוב של עוגת שמרים? ורצפה נקייה - פשוט אין מה להרים. נשיקות נזרקות ממפתן הדלת, והופה - כולם כבר בחוץ כמו חיילים.
רק אצלי זה לא ממש צבא ולא כל בוקר מתנגנת מנגינה?
רק אצלי לפעמים בלגן? רק אצלי חוזרות הבנות עם כינים מהגן? ורק אצלי זוג גרביים תואמות הם מצרך נדיר? מתי כבר אפסיק משימות חשובות להפקיר?
רק אצלי הכלים אוהבים את הכיור יותר מאשר לשהות בארונות? ורק אצלי ככה זה יכול להיות?
מעברי הרחוק מאוד אני נזכרת בסרט שנקרא "דלתות מסתובבות". אהבתי כל כך את הקונספט של התסריט שם. הסרט הראה שני מסלולי חיים שונים לגמרי, כתוצאה מטוויסט קטן מאוד באחת הסצינות המקדימות. עם אותן דמויות. אותם מקומות. רק שינוי קטן באחת מהן - ואז נזרקת הדמות הראשית לשני מסלולי חיים שונים לגמרי.
אני מנסה להיכנס לראש הזה ולנסות את זה על עצמי.
בואו נחזור רגע לתסכול שלי (מתי עזבתי אותי?). הוא מסכן ומתוק כזה, אבל רגע... אני שמה אותו בצד. במקומו אני לוקחת נשימה ומתחילה לחשב מסלול מחדש.
וואו. זו אני שקמתי ב-4 לפנות בוקר, כשעדיין חשוך וקר בחוץ, והתגברתי על עצמי להתחיל את היום? זו אני שעשיתי החלטה אמיצה להישאר עם הקטנה בבית כי כך הרגיש לי נכון... למרות הלחץ במשרד? זו אני שרצתי לקלח את הילד אף על פי שכבר ממש מזמן רציתי לשתות כוס מים? זו אני שהייתי נבונה מספיק לקנות לחם מבחוץ על מנת שנכניס את השבת בנחת ועוד לפני הזמן? זו אני שהכנתי עוגות לגננות באיזה ערב שגרתי ביותר, רק כי מגיע להן על כל הטרחה כל השנה? ככה. בלי סיבה. לא כי חייבים ולא כי פורים. זו אני ששלחה פתק מחמם את הלב לשכנה? זו אני שטרחתי לשבת עם הילדים בגינה?
הזאת נעמי?
לא. זו אני.
על כל מה שלא תיכננתי, היו גם הרבה דברים שתכננתי, ועמדתי ביעדים. על כל מה שלא הייתי צריכה להגיד, אמרתי כל כך הרבה דברים טובים אחרים. על כל מה שלא בישלתי, בישלתי כל כך בכיף - כשהתאפשר לי.
אמרה פעם מישהי בעמדה בכירה: אמהות - זה טעויות. אהבתי את זה מאוד. אולי אני טועה לפעמים. אולי אני טועה הרבה. אבל אני אמא טועה. ולהיות אמא טועה זה הרבה יותר מתוק מלהיות סתם טועה.
טעיתי, אבא, בטוח. מיליון פעם. ואתה בחוכמתך ובאמונתך ממשיך לתת לי בכל בוקר מחדש את שרביט האמהות, כאומר: "יא בינתי, קומי עורי. כי בא אורך".
כי אני, כמו שאמרה לי אישה יקרה מירושלים, רק אני האם האלוקית של הילדים שלי.
תפורה עליהם, מדודה להם, אהובה עליהם. ככה. כמו שאני.
חמש שלושים ואחת. אולי כעת, משהרווחתי את לחמי ביושר, אקום לשתות מהקומקום שנעלב ממני כבר דקות ארוכות מידי.