איה קרמרמן: הכי קל לשכוח שקיימים נסים, ולהפסיק להגיד עליהם תודה

בסמינר לבעלי תשובה טריים הוסברה למתחזקים מהי קרבת השם, ועל כך שעל הכול צריך להתפלל, גם על הדבר הפעוט ביותר. אחד המתחזקים לקח ברצינות את הנאמר ועל כל דבר הוא שוחח עם השם. יום אחד, באיחור לא אלגנטי לפגישה חשובה, אותו בעל תשובה לא מצא חניה. הוא החל לדבר עם השם: "השם, אם תמצא לי חניה, אתחיל להתפלל בבית הכנסת, אלך למקווה פעם בשבוע, אתן חומש... רק עזור לי, השם, אני מאחר. עזור לי למצוא חניה". פתאום הוא קולט שממש לידו מתפנה חניה. "השם, עזוב, אל תתאמץ, הסתדרתי".

מן עם כוכבי מישלן

טוב, זו כמובן בדיחה, אבל יש בה הרבה מן האמת. בואו נפתח במובן מאליו. השם מרעיף עלינו מתנות, כל הזמן. הן זורמות בשצף, כמו נהריה אחרי גשמים סוערים. ניסים קטנים, כמו מקום חניה, וניסים גדולים, כמו לידה תקינה או למצוא את הזיווג האמיתי. הכול מאיתו יתברך. אבל בקטנות האמונה שלנו, אנחנו מאמינים שאנחנו חיים תחת הטבע. לכל דבר יש סיבה ותוצאה, תחת הטבע. מישהו בדיוק רצה לצאת, והתפנתה חניה. אלפי נשים יולדות כל יום, מה הנס הגדול?!

כשנס מתרחש מתחת לטבע, אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שלהשם אין נגיעה בדבר ולא מעורבת פה השגחה פרטית. מדי פעם, ברגעי קסם של גדלות מוחין, אנחנו מצליחים לראות שיש השגחה. לראות בעיני בשר ודם איזה נס שקורה לכבודנו. לפעמים אפילו נפתח המסך ואנחנו מצליחים לראות שאין טבע כלל, הכול מעל הטבע, מידו הפתוחה והנדיבה. ואז... נסגר המסך.

40 שנה בני ישראל ראו במדבר ניסים. ענני הכבוד, המתקת המים, בארה של מרים. ומה עם נפלאות המן? טעמו היה כטעם הפנטזיה. במידתיות המדויקת שלו הוא לימד ביטחון בנדיבות השם. הוא הכיל את כל אבות המזון והזין עם חלש ורצוץ מעבדות. כל זה בלי צורך לקצוץ, לבשל או לשטוף כלים. זה לא נס מטורף? בעולמנו, לא רק שהמן היה מקבל כמה כוכבי מישלן, היו גם מנסים להפוך אותו לסטארט-אפ ולעשות עליו אקזיט. היום החברות הכי מדוברות ומתפתחות הן חברות המתמחות בייצור בשר מהצומח, חלבון אפונה בטעם של המבורגר. אבל אנחנו? שכחנו שהמן היה בכלל נס. מאסנו בלוק הלבנבן שלו והודענו שה"בטעם של" לא מספק את העם בעל החך האנין. תנו לנו את הדבר האמיתי, דרשנו.

הרגשתם פעם שהשם בוקע לכבודכם את ים סוף? אני כן. הפעם האחרונה הייתה במעבר לירושלים. הרגשתי שמרימים אותנו על כנפי נשרים. מעל הטבע ממש. שום דבר לא היה הגיוני, או בדרך הטבע, בלהחליט לעבור בסוף יוני ועד אמצע יולי לסדר הכול. שום השתדלות מצידנו לא הייתה מצליחה לארגן את הלוגיסטיקה הפסיכית שהמעבר כרוך בה. רק נס. ממציאת שוכרת לבית ברעננה ועד לזה שבעלת הבית הציעה לעשות בשבילנו כיור נוסף במטבח. בכל פעם שחשבנו שנסגרת דלת בפנינו, שלא התקבלנו לבית הספר שרצינו, השם הוכיח אותנו על קטנות האמונה וסלל לכבודנו עוד כביש בדרך לעיר הקודש.

לראות מעל הטבע

אפשר להסתכל אחרת. להגיד "נו בחיאת, אתם לא הראשונים שעברו דירה. טבע הדברים להסתדר". נכון. באותה מידה אפשר להגיד שזה הגיוני שנשיא גרמניה בירך שהחיינו בבירת ישראל, 75 שנים אחרי שהעם שלו טבח בנו; שזה סתם מזל שלא נפגעים כל יום אזרחים מטילים ובלוני תבערה; שזה טבעי שהכנרת מתמלאת; שמדינת ישראל מתפתחת וגדלה כמו שאף מדינה בעולם לא התפתחה. תחת הטבע הכול הגיוני. הכול מקרה. הכי קל לשכוח שקיימים ניסים. אפשר להפסיק להגיד עליהם תודה.

אפשר לחכות כל היום לניסים בומבסטיים, לקריעת ים סוף בשידור חוזר. אבל אתם יודעים מה? אנחנו כבר לא עבדים רצוצים ששקועים במ"ט שערי טומאה. אנחנו כבר לא זקוקים שהשם יוציא את התחמושת הכבדה כדי שנאמין שהוא פה. המציאות הנסית שלנו מוכיחה את זה. אם נחכה לנסי יציאת מצרים, נחמיץ את ההזדמנות לראות את הניסים הפרטיים, להסיט את וילון ההסתרה ולראות איך השם מנהל את העולם ולשיר שירה. גם אם זה רק כשהוא מקשיב לתפילת "חנני וענני" שלי ומפנה לי חניה.

טובה הארץ בייבוא

כמה מילים על ט"ו בשבט. הארץ שלנו טובה מאוד מאוד. ראוי לחגוג את הזכות שנפלה בחלקנו ליישב אותה, לעבוד את אדמתה ולגדל בה את הפירות המשובחים ביותר. טובה הארץ שלנו מאוד מאוד, ומצוינת בלייבא פירות יבשים, עשירים בסוכרים וחומרים משמרים, מטורקיה, סין ותאילנד. נדמה לי שזו לא הייתה כוונת המשורר. תמיד אבחר בפירות יבשים כחטיף במקום ממתקים. אבל הם לא חפים מבעיות.

אז למה צריך לשים לב כשקונים פירות יבשים? תציצו ברשימת הרכיבים.

סוכר: עטפו את הפרי בסוכר מיותר. משמע, ממתק לכל דבר.

חומרים משמרים: לא מעט פעמים מוסיפים לפירות חומרים משמרים, מסוכנים ממש, כדי לשמר את הצבע המקורי והטרי של הפרי. המשמש הכתום והצימוקים הבהירים לא נשארים זרחניים במקרה. מוסיפים להם סולפור-גופרית כחומר משמר.

שמן צמחי: תהרגו אותי, לא ברור לי למה מוסיפים שמן.

את כל התוספים המיותרים האלה תמצאו גם בפירות היבשים בחנויות הטבע השונות. אז תפקחו את העיניים, או שפשוט תתנדבו בגינה הקהילתית ואז הלב שלכם באמת יחגוג עם האדמה הקדושה.

עוגיות "פליז אל תאכלו הכול, עדיין לא צילמתי"

המצרכים הדרושים:

85 גרם שמן קוקוס / 1 כוס סוכר חום בהיר / 2 ביצים / חצי כוס קוקוס טחון / חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס / חצי כוס קמח שקדים / ¾ כוס קוואקר דק / חצי כוס פצפוצי שוקולד / שקית אבקת אפייה / חצי כפית סודה לשתייה / 2 שקיות סוכר וניל / חצי כוס צימוקים / חצי כוס חמוציות / ½1 כוסות קמח כוסמין לבן או כוסמין 80%

אופן ההכנה:

מקציפים בקערה את הסוכר עם השמן (ההקצפה נדרשת רק כאשר שמן הקוקוס במצבו המוקשה), מוסיפים את כל שאר המצרכים ומערבבים היטב. לא לדאוג, בהתחלה הבצק ייראה יבש. המשיכו לערבב הכול עד קבלת בצק אחיד / לוקחים בעזרת כף מעט מהבצק ומניחים במרווחים גדולים על תבנית מכוסה בנייר אפייה. אין צורך לכדרר לעיגולים מושלמים, אלא אם בא לכם להעסיק את הילדים / אופים כ-13 דקות בתנור מחומם מראש ל-180 מעלות בתוכנית טורבו. מצננים לפני שמעבירים לכלי סגור.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".