"אין מקום לשתיים", פרק ל"ו: מאפה בית

מיד כשנכנס אריה הביתה הרגיש משהו שונה. קדמה לכך הרגשה קלילה, מזדמזמת, של משהו טוב שעומד לקרות. הוא לא היה צריך להיזכר מה – זה היום של גיטי אצלו. הוא אוהב את הימים הללו, הם נותנים לו טעם לשבוע של בדידות. יומיים בשבוע שממלאים את מצברי השמחה שלו, שמתרוקנים מהר כל כך.

הוא עצר לפני תיבת הדואר שלו, שולף מפתח ופותח אותה. שתי מעטפות. הוא קרע את המעטפה הראשונה, חשבון טלפון. סכום נמוך למדיי. הוא לא בטוח שיש לבזק לקוח שמדבר מעט כל כך בטלפון. רוב היום הוא לא בבית, ואת השיחות שהוא מנהל – הוא משוחח בטלפון הסלולארי שלו. מי שאחראי לכך שהתשלום לא יהיה על דמי אחזקת הקו בלבד, היא גיטי, שמפטפטת לפעמים בטלפון עם חברות.

המכתב השני היה הזמנה לבר מצווה של אחד מידידיו. הוא זכר את הולדתו של בן החבר – זה היה סמוך מאוד להולדתו של בנימין שלו, בן הזקונים.

בר מצווה. נשימתו נעצרה לרגע. בר מצווה, מה זה אומר... לגביו? תפילין הזמין מזמן, אבל בנוגע לאולם... איך לא חשב על זה? בר המצווה מתקרבת. היא תיערך בעוד... כמה? שלושה חודשים? חודשיים? חודש ושבוע אחד? הוא לא זוכר בדיוק. ומה... מה יהיה בבר המצווה הזו? הוא יבוא? לא יבוא? תיערך בר מצווה נפרדת? שפתיו התהדקו בכוח, מצחו התקמט במתיחות גבוהה. מה יהיה על... על בנימין? עליו עצמו? איך לא חשב על זה עד עכשיו?

ריח עוגות עמד באוויר. ריח חמים ומעלה זיכרונות מתוקים של בית. הוא עומד ליד הכניסה לאולם בר המצווה, ולא נכנס. בנימין יתבייש. בנימין יובך. מה יאמרו כל בני המשפחה? והוריו? ו... ריח העוגות התחזק, כמעט יכול היה לחוש את טעמן על לשונו. היו אלו העוגות המוכרות של הבית. עוגת אגוזים נימוחה, עוגת שוקולד חמה... כן, אותם הריחות אופפים כעת את זיכרונותיו, מעלים בהם את מה שהיה פעם הבית שלו. כמה יכול ריח הזיכרונות להיות חזק. הוא נשען על מעקה המדרגות, ולא עלה הביתה. ניסה לגעור בעצמו שגיטי תבוא לבית ריק בלי שיחמם את ארוחת הצהריים בשבילה, אבל רגליו התקשו לשאת אותו. ריח נעים כל כך, מלווה בכל כך הרבה צער וכאב.

לפתע קלט, שלא ריח זיכרונותיו הוא הממלא את חדר המדרגות. ריח אמתי ומוחשי ממלא אותו, והוא זה שמעביר את זיכרון הטעם אל לשונו. אריה התנער ממחשבותיו. שוטה שבעולם, נזף בעצמו, חשבת שהזיכרונות שלך חזקים כל כך?...

הוא עלה במדרגות, והריח התגבר והלך. נדמה לו שהוא בוקע מהבית שלו, אבל זה לא ייתכן. אף אחד לא נמצא בבית בשעה כזאת.

תלה את השקית שבידו הימנית על הזרוע, ובאצבעותיו גישש אחר המפתח. נעץ אותו בחור המנעול ופתח את הדלת.

ילקוטה של בתו היה מונח בכניסה, במקום הקבוע שלו.

"גיטי!" הוא קרא, מופתע וגם שמח, "הקדמת?!"

"כן, הקדמתי", היא יצאה אליו מן המטבח, ונראתה עליזה ונרגשת, "מה נשמע?" קולה הצטלצל בצהלה, כמסתירה סוד כלשהו.

"מה קרה? שחררו אתכן מוקדם?"

"כמעט..." היא כרכרה סביבו כדבורה מסביב לפרח, ואחר כך אמרה: "בוא, תיכנס למטבח".

הוא נכנס אל המטבח.

הוי, לא!

פניו חוורו באחת, ושקיותיו נשמטו בקול חבטה מהדהד. הריח המוכר, החמימות האהובה, הניחוחות המתוקים – כל אלו קרמו עור וגידים כאן, בבית שלו, במטבח שלו. ההתרגשות החניקה את גרונו לרגע אחד, אבל המבוכה והאכזבה, אלו מיהרו לכבוש את מקומם מהר מאוד.

היא לא הבחינה במראה פניו. נרגשת הייתה מדיי, וצוהלת מכדי שתשים לב לגוונים המתחלפים בפניו של אבא שלה. "מה אתה אומר על ההפתעה?" קולה בא אליו מבעד לערפילי המחשבות הקדחתניות. מה עושים? מה עושים? איך מחליקים על הפרשייה בקלות ככל האפשר? איך מעבירים לידיעתה ש...?

הוא נזף בעצמו אלף פעמים: למה לא אמרת לה? תראה למה גרמת! היית צריך לספר לה מיד! היית צריך להגיד לה! אבל גערות, מוצדקות או לא, אינן משנות מציאויות. גם אם הן באות מפיו של האדם עצמו. יכול היה להתנצל בפני עצמו ולומר שלא שיער שכך יתפתחו פני הדברים. לא חשב שהיא תפתיע אותו בצורה כזו. ובכלל, לא אהב להביא את המידע הזה לרשותה. אף אחד לא אוהב לספר על דבר כזה, שמוכיח, למעשה, שמעולם לא אפה דבר בתנור שלו.

היית צריך לסלק אותו מהבית. היית צריך לזרוק אותו. היית צריך ל... מי משאיר דבר כזה בבית? הוא התגונן בפני עצמו, שרצה לתת תחושה של בית. איך נראה בית בלי תנור? בבית שלהם היה התנור בפעולה ללא הפסקה. יופי. רצית להעניק לילדים מראה של בית. תראה מה קרה עכשיו ממראה הבית שלך.

"נפלא", הוא אמר, מכריח את עצמו להיראות מופתע ושמח. חציה הראשון של המשימה הצליח למעלה מן המשוער – הוא היה מופתע בהחלט. שמח? אהמ... הוא היה רחוק מזה. מוחו פעל במהירות. צריך לסלק אותה איכשהו מהשטח, ואז להיפטר איכשהו מהעוגות. איך אפשר לעשות את זה? אולי יציע לה לתת את עוגותיה לבר המצווה של ידידו?... או לתרום אותם לארגון החסד השכונתי?... או לתת את זה לחבריו בבית הכנסת, באסיפה חשובה שהוא עורך?... כשהגיע למסקנה שכל רעיונותיו מופרכים, נאנק אריה לעצמו. אין ברירה. הוא חייב לנווט את השיחה.

"אתה לא נראה שמח". היא ירדה ממרומי ההתרגשות שלה וקלטה ללא קושי את הבעת פניו של אביה.

"אני נרגש", הוא אמר בכנות, "באמת, גיטי. אני... התגעגעתי לריח הזה, הריח של הבית..." קולו גווע ונדם. איך יאריך בתיאור הריח של הבית, כשגם בתו כמהה לריח זה? היא רואה בו אחראי להיעדרו של ריח זה מביתו. היא הסבה ממנו את מבטה.

"ו?..." אחרי רגע ארוך של דממה, בו שיער אריה שהיא אוספת את דמעותיה ובולעת אותן חזרה, היא דיברה שוב וקולה לא יציב דיו.

"ואני נרגש מאוד ושמח מאוד. זאת... מחווה מרגשת, גיטי. אני מתפעל מכך שעשית את זה בשבילי".

"בכל זאת, אבא, משהו לא בסדר? המטבח מבולגן מדיי? הכלים לא שטופים?" נימה דקה של עלבון, שהלכה והתגבהה בקולה, הוכיחה לו שהוא חייב לספר לה את האמת.

"התנור, גיטי", אמר בקול נמוך.

היא השיבה לו מבט תמה, "מה הבעיה אתו?"

"הוא... הוא... לא כשר, גיטי".

רגע ארוך של דממה. היא בהתה באביה ובתנור לסירוגין, ולא הצליחה להוציא הגה. אף שאיש לא אשם היה בסיטואציה, מרירותה הנוקבת עמדה באוויר.

"זה... את יודעת... שכרתי את הדירה מחילוני, שאביו התגורר בה עד לפטירתו. את הרהיטים הוא זרק, אבל השאיר כמה דברים, ביניהם את התנור. אני עדיין לא זרקתי אותו... כי... כי..." הוא לא מסוגל היה להמשיך.

גם גיטי לא מסוגלת הייתה לומר דבר. היא עמדה מולו, תבנית העוגה בידיה ופניה חיוורות. שיהיה בריא, האפרוח שרצה לחפש אמא אחרת. בגללו החליטה לתת לאבא שלה ריח של ביתיות וחום. ככה ניסתה לתת לו טעם של בית, ככה. ככה רצתה לשמר את מה שהיה ואבד לו, ככה. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.