222 שנים למפגש
222 שנים למפגש: פרק 17 - אתר את ה'באג'
פרק # 17 מהספר המצוין "222 שנים למפגש" המתעד מפגשים לא שגרתיים בין דייב גלנדר בחור אמריקאי בן 25 מארה"ב לבין דן שארפ גאון יהודי. המציאות הנחשפת במפגשים עולה על כל דמיון.
- ד.פיקר
- כ"א שבט התש"פ
לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן
שארפ טפח קלות על מצחו בסרגל מתכת קצר בקצב מונוטוני.
"אני אנסה לתפור הסבר אחד מקיף שיכסה את עיקר הנושא. אם יתעוררו אצלך שאלות תוך כדי, נסה לדחות אותן לסוף. אני מקווה שעד סוף ההסבר הן ייפתרו מאליהן."
חמש טפיחות נוספות, וההסבר שוגר לחלל החדר.
"המהלך של 'מישור ההכנה האישי' הוא לתת ביד כל אדם תפקיד אישי מותאם במיוחד עבורו, ועל פי רמת ההצלחה או חלילה הכישלון בתפקיד זה, נקבע מצבו הנצחי.
כפי שציינתי קודם, 'מישור ההכנה האישי' מוטבע בכל הווייתו של האדם, ומכשיר אותו להשגת השלמות דרך כלל המצבים והמקרים שהמצבים יוצרים בחייו. לכן כחלק מ'מצבו' של האדם כל אחד מאיתנו מכיל מגוון תכונות אופי המספקות לו אתגרים של התמודדות עם המקרים שעוברים עליו.
סך כל המצבים והמקרים שלו הם תפקידו האישי.
ה'מידות' עצמן נמצאות באדם מכוח שלושה גורמים. האחד, מידות המוטבעות באדם מלידה. השני, מידות שהוא נולד עם נטייה אליהן והן יושרשו בו בקלות במשך חייו, והשלישי הוא קנייה של מידה בבחירת האדם אף על פי שאיננה מוטבעת בו מלידה וגם אין לו נטייה טבעית אליה.
ככל שהאדם גדל, מכוח הסיטואציות שהוא עובר בחיים והבחירות שהוא מבצע, הוא מעצב את אישיותו, מידותיו, וכוחות הנפש שלו.
נדגים את המהלך הזה על מידת הכעס, אבל הרעיון תקף לגבי כל תכונות האופי.
אדם נולד עם מידת הכעס או עם נטייה לכעס. כל הורה יכול להבחין בכך אצל התינוק שלו כבר בשנותיו הראשונות, ואפילו בחודשים הראשונים.
אותו אדם, כמו כולנו, נקלע במשך חייו למקרים המעוררים את מידת הכעס המולדת או את הנטייה לכעס. אם הוא לא יצליח לרסן אותה בכוח הבחירה שלו, הוא יכעס. ואז מה מתחולל בתכונות האופי שלו? אם מדובר במידה מולדת, הוא חיזק אותה ואם מדובר בנטייה למידה, הוא ישריש אותה עוד קצת בעצמו.
כשהתהליך הזה חוזר על עצמו פעמים רבות, בין אם זו מידה מולדת ובין אם זו נטייה, התוצאה הסופית זהה, ואדם שכזה יהיה לבסוף בעל מידת כעס דומיננטית, או במילה אחת 'כעסן'.
והאמת היא שגם אדם שלא נולד עם נטייה טבעית למידת כעס, אם הוא לא יגיב באופן נכון במצבים המעוררים תגובה כועסת, הוא ירכוש את המידה הזו בעצמו בסופו של דבר. ההבדל הוא שהתהליך יהיה הרבה יותר ממושך, וגם התוצאה הסופית, על פי רוב, לא תגיע לעוצמות כמו של מי שנולד איתה או שקיבל נטייה אליה. הבנת איך הפרינציפ עובד כאן?"
דייב הנהן לחיוב.
"צריך לזכור שכל הנושא הוא לא מתמטיקה ולא מדע מדויק אחר, אנו לא מדברים כאן על משוואה עם כמה נעלמים שניתן להציב בה נתונים ולגשת לפתרון. מגוון האפשריות של כל מרכיב כאן הוא עצום: עוצמת הנטייה הטבעית ממנה האדם מתחיל, מספר ניסיונות הכעס שהוא יתמודד איתם וגודל כל ניסיון, וכמובן עוצמת התגובה של האדם בניסיון עצמו.
כך שאנו לא מחפשים כאן הצבת נתונים מדויקים, אלא קריאה נכונה של המפה הפנימית של האדם. לאתר איזה נתוני פתיחה הוא קיבל, ובאיזה נקודות הוא התעוות במשך החיים, ומתוך קריאת המפה ללמוד את הנתיב הנכון לתיקונו ולהשלמת תפקידו.
ציינו מקודם שמכוח אותו תפקיד אישי, האדם מקבל באופן פרטני גם את כישוריו ואת הסביבה שהוא נולד וגדל בה, וכן את רמת הארת הפנים או הסתר הפנים שילוו את חייו.
השורש לחלוקת התפקידים השונים בין בני האדם נעוץ בתולדות חטאו של אדם הראשון. בעקבות חטאו התערב כוח הרע והקלקול בו עצמו ובבריאה כולה, וכל אחת מנשמות בני האדם לאורך כל הדורות נוטלת איזשהו חלק של רע וקלקול שעליה להחזירו למצבו המתוקן.
כלומר תכונות האופי השליליות כמו קנאה, כעס ושקר הן כולן בשורשן פגמים רוחניים שמוזגו בבריאה בעקבות חטאו של אדם הראשון.
הרצון העליון מצמיד לכל נשמה 'חבילת מידות' המותאמות לה, ותפקידה של אותה נשמה הוא לטהר את אותו חלק רע מהעולם. כמו מנכ"ל חברה גדולה המחלק עבודה מסיבית בין כל פועליו כדי שעל ידי כולם תושלם המלאכה.
אבל דרך החלוקה הזו בין הנשמות השונות נשגבת מבינתנו. אמנם יש בידינו מסורת ברורה על כלל הגורמים הנלקחים בחשבון בקביעת תפקידו של האדם, הן מבחינת תכונות האופי שקיבל, והן מבחינת סוגי המקרים והניסיונות שיחווה. אבל החישוב עצמו של כלל הגורמים והתוצאה הסופית, כלומר למה לאדם פלוני ניתן דווקא תפקיד כזה עם נתונים כאלה, ומה הסיבה שעובר עליו מקרה כזה או אחר, את זה אין שום סיכוי לתפוס ולהבין. לכן גם מתוך מישור ההכנה האישי נוכל למצוא מקרים נטולי הגיון עבורנו, מקרים שבהם הרשע זוכה לשפע והצלחה בכל ענייניו, ואדם טוב וישר סובל קשיים וצרות."
שארפ השתהה כמה שניות לפני שהמשיך.
"אתה צריך להבין על מה אנחנו מדברים כאן... החוכמה העליונה סוקרת כל אדם בבריאה ואת כל העבר המתייחס אליו, כלומר אבותיו ואבות אבותיו. היא צופה אל עתידו, בניו ובני בניו, ומחשבת את מצבם של האבות והבנים. היא מחשבת את מצבם של אנשי הסביבה שבתוכה הוא חי: מדינה, עיר, שכונה וכן הלאה. את מצבו הכללי של הדור, ואת צורך השעה מבחינת כלל החברה האנושית. על פי כל הנתונים האלה ועוד רבים נוספים, בעומקם, ובדקדוק וסנכרון מושלם, היא קובעת לאדם את תפקידו ואת כל הנתונים והמקרים שיקבל עבור השלמת התפקיד. וכל זה משתנה בדינמיות כל רגע על פי הבחירות של אותו האדם, ושל כלל בני האדם שבאותו הדור..."
דייב הסתחרר.
"זה דָאטַה בֵּיְיס מסועף ומורכב הרבה מעבר ליכולות החישוב והתפיסה שלנו, אין לנו סיכוי להבין ממנו פירור." קבע שארפ בהחלטיות.
"ואם הדברים לא מורכבים מספיק, יש כאן מושג נוסף, שסביר שכבר שמעת אותו בעבר, 'גלגול נשמות'. גם הוא נלקח בחשבון במצבו של האדם.
הרעיון העומד מאחורי 'גלגול נשמות' הוא פשוט. זה עוד סוג של 'גלגל הצלה' שבאמצעותו הרצון העליון מאפשר לנשמות להגשים את תכליתן. נשמה שסיימה תקופת חיים אחת בעולם, ועדיין נמצאה חסרה מהשלמות שהיא צריכה להשיג, יורדת שוב לעולם בגוף חדש כדי להשלים את המשימה שלה.
אבל החוקיות בנושא 'גלגול הנשמות' מסועפת מאוד, והיא לא כלולה במסגרת הלימוד שלנו. מה שנוגע לענייננו הוא שבהחלט ייתכן שחלק מפרטי מצבו של האדם והמקרים העוברים עליו, יושפעו מגלגולים אחרים שהוא חי בהם. ובאותה סקירה שהרצון העליון עורך עבור כל אדם כדי להתאים לו את תפקידו האישי, כל הגלגולים שנשמתו חיה בהם וכל המצבים שבהם חיה, נסקרים אף הם."
שארפ בחן את פרצופו המשתומם של דייב.
"חתיכת חשבון מורכב, אה...?" הפטיר כדי לסייע לדייב לחזור לעצמו.
דייב הצליח להעלות חיוך עגום על שפתיו "מורכב ומלחיץ." אישר.
"נו...אז שפר עלינו מזלנו שהחשבון הזה לא מוטל עלינו אלא על החוכמה העליונה, היא מסתדרת איתו יופי.
בכל אופן, לעת עתה העיקר החשוב ביותר שיוצא מההבנה הזו הוא שאנו לא חיים בהפקרות. כל פרטי המציאות שלנו, הגשמיים הרוחניים והסביבתיים, הם פרטי התפקיד של חיינו, והם ניתנים לנו בחשבון מדוקדק כדי שנצליח להשלים את עצמנו. כך האדם מתקן את חלקו בחטא אדם הראשון, וזוכה להיכלל בשלב השכר הנצחי. וגם כאן, כמו בהכנה הכללית, הבורא לא משאיר אותנו באפילה גמורה, וכפי שהבטחתי הדרך עוד תתבהר.
בין כל הגורמים שציינו כמרכיבים באישיות האדם ובמרקם חייו, החלק המסור כולו לעבודת האדם הוא חלק המידות, ואותו אנו יכולים לשנות ולשפץ בכוח הבחירה שלנו מין הקצה אל הקצה. לגבי הכישורים ורמת ה'מזל' שלנו, אנו צריכים להיות מודעים למצב שקיבלנו ולתמרן בו, אבל נדיר שנוכל לשנות את מצבם בכוח הבחירה שלנו. אם יחולו בהם שינויים, יהיה זה על פי רוב מכוח השפעה מלמעלה, ומסיבות ומניעים שבדרך כלל לא בהשגתנו.
אבל המידות הן בהחלט עבודה מספיק מאתגרת, עבודה הנמשכת לאורך כל ימי חיינו, ולכן נתמקד בהם.
נוכל להמשיל את מידות האדם והעבודה עליהן לקוֹנסוּלָה של אולפן הקלטות, אותו שולחן ענק עם עשרות ערוצים ומאות כפתורים.
בנמשל שלנו כל ערוץ מייצג כוח מכוחות הנפש או מידה אחת ממידות האדם. כל אחד מאיתנו נולד עם מיקום מסוים של הכפתורים בכל ערוץ, וזהו מרקם המידות שיש בנו מלידה. והמטרה של חיינו היא להגיע לאיזון הרמוני ביניהן.
הסוד הגדול שטמון במשל הזה הוא שכמעט אין מידה רעה טוטלית, מידה נעשית רעה בזמן שהיא יוצאת משליטה ומפרופורציה. יש שימוש נכון בעצלות ובקמצנות, בקנאה ואפילו באכזריות. אבל כל זליגה מעבר למינון הרצוי הופכת את האדם לחולה ובעל מום, וככל שהמינון התעוות יותר, החולי קשה יותר והמום מכוער יותר. ואני אומר את הדברים ללא שמץ של גוזמה, והמין האנושי עצמו הוא הראיה לכך."
"אני לא מצליח להבין איך יש שימוש טוב במידות רעות." הודה דייב אחרי שהתייאש מלהבין זאת עצמאית. "אכזריות למשל, הרי היא המידה שמאפשרת לגרום צער פיזי או נפשי לזולת. איזה שימוש נכון יכול להיות בדבר הזה?"
שארפ חייך "אין בעיה. בוא נטהר לרגע את כלל המין האנושי ממידת האכזריות, ותמצא לי עכשיו רופא שיניים טוב או רופא מנתח. אני מבטיח לך שאפילו פועל בבית מטבחיים או מדביר חרקים לא נצליח למצוא.
כל אותם מקצועות ועוד רבים אחרים חייבים לכלול מידה מסוימת של אכזריות, אך בכולם היא מנותבת לתכלית טובה ולתועלת לזולת. במילים אחרות, המידה פועלת במינון שבו היא משמשת לטוב."
חילופי מבטים של הבנה הדדית הביאו את שארפ להמשיך.
"חלקו השני של הסוד שטמון במשל הוא שהבחירה תמיד מסורה בידינו לעצב את המידות שלנו, ולהגיע להרמוניה של צלילים ביניהן. אמנם זו עבודה לא קלה, אפילו מייגעת, אבל הפרי שלה הוא הבסיס לחיי האושר הנכספים שדיברנו עליהם.
הגישה הרווחת בקרב בני האדם לגבי תכונות האופי שלהם, ואני מודה שהיא די נוחה, היא פשוט להתעלם מהן ולא להתמודד. אפילו מי ששקוע בגלל המידות שלו בתוך סד יומיומי של ייסורים, בדרך כלל ינשוך את השפתיים וימשיך הלאה.
כל זה למה? מפני שעמוק בפנים הוא חושב שאין לו אפשרות לשנות את עצמו.
נחזור לדוגמה של הכעסן שלנו כדי לנסות להבין את התהליך.
בן אדם נולד עם נטייה למידת הכעס, ובמשך חייו היא התעצמה והושרשה במערכת המידות שלו. הבן אדם בגיל ארבעים כבר כעסן מקצועי, והוא נכווה מהמידה הזאת לפחות עשר פעמים ביום. היא שורפת לו כל חלקה טובה בחייו. אשתו לא סובלת אותו, בעבודה לא סובלים אותו, והילדים שלו מחכים שיתפגר. בקיצור אומלל אמיתי.
עכשיו אתה, כחבר שבדרך לא ברורה מצליח לשרוד ברדיוס שלו, רוצה לעזור. אם תנסה לדבר איתו על הנושא, התגובה הספונטנית שלו תהיה משהו בנוסח 'ככה אני. כעסן נולדתי, וכעסן אמות'.
המסר שהוא אומר בין המילים הללו הוא: 'אין לי בחירה, כפו עליי את המידה הזו, והיא חלק בלתי נפרד ממני'.
את אותה תופעה תגלה גם בעניינים שהם לא תכונת אופי באדם, למשל נטייה הומוסקסואלית. הרי מלבד ההשקפה הדתית שבדבר, יש כאן אקט צורם להחריד שכול כולו אומר סטייה ועיוות.
אנחנו חיים בתקופה נאורה ומתורבתת שבה אף אחד לא מנסה לערער על הלגיטימציה של הסטיות של חברו. אבל אם היינו חיים בתקופה חשוכה ופרימיטיבית והיית מנהל ויכוח רעיוני עם בעל נטייה כזאת, היית יכול לטעון כנגדו את הטענה שכל בעל שכל ישר ובריא היה טוען. 'חבוב, תסתכל על המציאות ותבין לבד את רמת העיוות שאתה חי בה. האנטומיה של האדם מראה שלא כך תוכנן הגוף שלך. כל מערכת הטבע העולמית מזבובים ועד פילים מראה שלא זו הדרך, ותאורטית, אם כולם היו חיים כמוך, המין האנושי היה נכחד מעל פני האדמה.'
נו, אז אתה מגיע עם הטיעונים החזקים האלה, ומנסה להראות לו עד כמה צורת החיים שלו עקומה, ועד כמה הוא חולה שצריך למצוא תרופה לנפשו. איזה קלף חזק הוא שולף כנגד? 'מה אתה רוצה ממני? אני מגיל שלוש, מתאפר מול המראה, ומשחק עם הבובות של האחיות שלי'. במילים אחרות, אותה טענה כמו הכעסן: 'כך הטבע שלי, כך נולדתי ואין לי בחירה אחרת...' אבל זה שקר!" הגביה שארפ את קולו תוך שהוא מנחית חבטה על השולחן. "זה השקר הנוראי ביותר שהאדם יכול למכור לעצמו, והטעות הגדולה ביותר שאדם יכול להכניס לראש שלו. מכיוון שכל הסיבה שאתה חי עלי אדמות, זה בעבור הבחירה שלך. וכל הסיבה שהתעוררת גם הבוקר ליום חדש, זה רק מכיוון שהרצון העליון יודע שעדיין יש לך אפשרות לתקן את עצמך, ובעבור זה 'שווה' עדיין לקיים אותך בעולם. וכל מידה או נטייה שהוטבעה בך מלידה היא חלק מהמשימה שאתה צריך להתמודד איתה בעולם, ומהמשימה הזאת אין מנוס, ואין תירוצים.
התובנה הזאת, כשמתבררת אמיתותה אצל האדם, מעבר להיא מהתרופות החזקות ביותר שיש לחולי העצבות, הדיכאון והייאוש, שהמין האנושי מתבוסס בתוכו. זאת מכיוון שהיא מקנה לנו תפיסה לגבי ה'אני' מזווית חדשה לחלוטין מהגישה הרווחת."
"לא הבנתי, איך זה קשור אחד בשני?"
"זה הרבה יותר מ'קשור אחד בשני', זה 'נובע אחד מהשני'. אני אנסה להסביר את הנושא קצר ולעניין.
חלקים גדולים מהייאוש והדיכאון שבני אדם חווים, כל שכן אובדן זהות עצמית ודימוי עצמי נמוך, נובעים מהגישה הסוברת שהחיים כולם הם אסופה של מקרים אקראיים.
על פיה מבנה אישיות האדם וכל מה שקורה לו, מונחת עליו מתוך מערכת רנדומלית לגמרי. כשחיים עם תפיסה עולם שכזאת, לבן אדם קל מאוד להתמלא בנגטיביות ותסכולים. שאל אותו למה? והוא יענה לך יפה מאוד 'כי קיבלתי קלפים גרועים לשחק בהם את משחק חיי. תכונות האופי שלי, התנאים שבהם גידלו אותי, החוויות שהשפיעו עליי והמקרים שקרו לי, כולם הרסו את חיי וממשיכים להרוס לי את החיים.
בקיצור, נדפקתי מכל הכיוונים, ואפילו לא יכולתי למנוע כאן משהו.
ואם זה לא מספיק כדי לדָפְרֵס אותי טוטלית, אז נוסף לכך אני בסך הכול עוד חיידק אנושי באוקיינוס של חיידקים כמוני, ללא ייחודיות, ללא שליחות, וללא יעד מוגדר'. והוא די צודק הברנש. לפי התפיסה הזו, החיים עבור רוב האנשים הם באמת שדה מוקשים אפרורי ומתסכל.
אז מה נשאר לו לאומלל כדי להרגיש שהוא 'משהו' ולהצדיק את הקיום שלו? לנסות ליצור לעצמו פוֹזָה שתמשוך קצת תשומת לב, לחזר אחרי ריגושים שיזרקו ממתיק מלאכותי, אפילו רגעי, לכוס הקפה המר של חייו. לחזר אחרי 'לייקים' על כל פוסט מצ'וקמק שהוא מפרסם, ולהתחנן שיעקבו אחריו בחשבונות של הרשתות החברתיות שלו. פלא אם כן שאפשר להגדיר את דורנו 'דור הפוֹזָה והפְרוֹזָק'?
ענף הפסיכולוגיה מודע לסינדרום הזה, אך מלבד כל מיני שיטות תרפיה המבוססות על עבודתו של ויקטור פרנקל וטיפול תרופתי, אין להם הרבה מה למכור, ובגלל זה המצב רק מחריף עם השנים..."
"מי זה ויקטור פרנקל?"
"פסיכולוג מוכשר ואישיות מרתקת בפני עצמה. יהודי שעבר את השואה, אדם חכם, הומניסט ובעל חמלה במנות גדושות. הוא פיתח מתוך שלל החוויות שעבר בחייו שיטת טיפול ייחודית המקנה לאדם כלים להתמודד עם נגע הריקנות והחידלון שמקנן בנו.
שיטת הטיפול שלו מבוססת על העיקרון שהאדם מועד לכל הרעות כולן, ובעיקר לדיכאון הנובע מריקנות קיומית, כל זמן שאין לו מטרה ערכית נעלה שהוא מאמין בה."
"נשמע הגיוני מאוד."
"נכון, וזה באמת מבוסס על כוח בסיסי בנפש האדם, כוח האמונה, ועל הצורך לממש אותו ולהאמין. הוא קיים בכולנו, וכולנו משתמשים בו ללא יוצא מהכלל."
"גם האתאיסטים?"
"ברור. כוח האמונה נבנה במקום שהידיעה המוחלטת מסתיימת. בעוד שידיעה מסתמכת על ראיות ברורות, האמונה בנויה יותר על מסורת, הסתברות והגיון. למשל, אני יודע בוודאות שאתה בן אדם, אבל אני מאמין שאתה אמריקאי בן 25 מדנוור. האמונה שלי בנויה על מה שמסרת לי ונראה לי כאמין והגיוני, אבל למעשה ייתכן שהאמונה שלי מוטעית, ואתה בכלל מרגל רוסי בן 50 שעבר מתיחת פנים וצביעת שיער."
"מה כבר יש לרגל כאן?" השתלב דייב במהלך.
"כלום. בגלל זה אני לא מאמין שזה נכון."
דייב צחק והבין את ההבדל בו-זמנית.
"גם כשאתאיסט פותח חשבון בנק, הוא מאמין שהבנק ישמור על כספו ויחזיר לו את הכסף כשיבקש. אותו דבר קורה כשהוא מזמין מוצר ברשת, או קובע עם חבר שיאסוף אותו משדה התעופה.
בקיצור, בכולנו יש כוח נפשי של אמונה וכולנו מאמינים. רק שחלקנו נכים עם מוגבלות ומצליחים לממש אותו רק ברמה הבסיסית ביותר, וחלקנו נותנים לו את מקומו הראוי לו גם כהשקפת עולם ומטרת חיים."
"אז למה השיטה של אותו פרנקל לא מצליחה לעצור את ההידרדרות?"
"מכיוון שלאותו יהודי לא היה ממש משנה מה תבחר לך כאמונה. תאורטית, מצידו אתה יכול לגבש אמונה שמטרת האדם היא להידמות לצמחים בכל בחינה אפשרית, והגאולה של המין האנושי היא שכולנו נהפוך בסופו של דבר לשדה עצום של גזר גמדי."
הרצינות התהומית שבה נאמרו הדברים לעומת התוכן המילולי, לא השאירו לדייב הרבה ברירות אלא לצחוק.
"בקיצור, זו גישה של רופא קליני ממוצע. כשחולה ניגש לרופא עם כאבי בטן, הרפואה המערבית המסורתית ניגשת לטפל בחולה כמו שמטפלים ברכב שנכנס למוסך. יש כאן מכונה עם חלק מקולקל, איך מתקנים אותו? אין התייחסות לאדם כישות כוללת של כל מערכות גופו, וכל שכן אין התייחסות לחלקו הרוחני. מטפלים בחלק המקולקל בלי להתחשב בשאר החלקים ובהשלכות הטיפול לגביהם.
גם בשיטת הטיפול של פרנקל נוצר מצב דומה. יש לאדם בעיה, הוא מדוכא ומרגיש אבוד, בא נפתור אותה. אמת או לא אמת, עולם הבא או לא עולם הבא, זה לא רלוונטי לבעיה שאנו מתמודדים איתה. האדם דיכאוני וצריך להפיח בו תקווה, וכל תקווה תתקבל בברכה."
"אבל איך כל זה מונע את הצלחת הטיפול?"
"אני מניח שזה מכיוון שכוח ה'אמונה' עובד בסנכרון מלא עם כוח 'בירור האמת וההיגיון' שבנפש האדם, שהרי קשה מאוד להאמין במשהו שלא נתפס אצלנו כאמיתי או הגיוני. לכן רובם של המטופלים לא מצליחים למלא את החלל, פשוט אמונתם לא יציבה ואיתנה מספיק כדי לספק את הסחורה.
אם זו אמונה אישית שבנו לעצמם, היא בדרך כלל בניין רעוע, ואם ניסו למלא את החלל באמצעות אחת האמונות המקובלות, כל זמן שיש להם ספקות ופקפוקים לגביה זה יטרפד את הצלחת הטיפול. לכן הבסיס לפתרון תסמונת הדיכאון העולמי מתחיל בחיפוש אחר האמת. רק אז ניתן לגשת לשלב הבא של בניית אמונה יציבה ומוצקה והגשמה עצמית.
אם הגעת לשלב שבו מסורת ישראל התבררה לך כאמת שאפשר להישען עליה, רק אז באה היהדות ומגישה לך הבנה שונה בתכלית לגבי עצמך ולגבי חייך. כל המרקם הפנימי שקיבלת, הסביבה שבה נולדת וכל אירועי חייך, מושגחים ומדודים. וכולם ניתנו לך במסגרת התפקיד המסור לך ורק לך.
אתה לא עוד חלקיק אבק נטול ערך ומשמעות ביקום, אתה אדם! אתה הנברא החשוב ביותר בכל מערכת הבריאה, יציר כפיה של החוכמה העליונה, ועליך מוטלת משימה שאין לשום נברא אחר.
וגם בתוך כלל המין האנושי אתה לא עוד כבש בעדר עם מספר זהות שונה.
אתה שחקן ייחודי שקיבל במה ייחודית ומייצר בחירות ייחודיות. לכן מבחינת תכלית חייך והמטרה הסופית שבעבורה נבראת, זה לא משנה אם קיבלת כישורים מדהימים כמו לאונרדו דֶ'ה וִינְצִ'י או שתי ידיים שמאליות. אם המידות שלך רכות כחמאה ומאירות כאורות לאס וגאס, או קשות כיהלום ושחורות כזפת. אם נולדת עם כפית פלטינה בפה וגודלת בחממה, או שנזרקת מלידה לתוך שכונת מצוקה וגודלת בידי אבא נרקומן ואימא אלכוהוליסטית. מתוך זירת החיים שקיבלת, אתה צריך ויכול לנצח. מכל מקום בגלובוס ובכל אפיזודה של חיים, זוהרת או קשה ככל אשר תהיה, היכולת להצליח בידך!
וההכנה האישית שבה הרצון העליון משגיח עליך, מלווה אותך 'נון סטופ'. היא מזמנת לך אירועים ומגלגלת לכיוונך אפשרויות לתקן את עצמך ולקנות את מקומך בעולם הבא. היא מסייעת יותר ממה שאתה יכול לחשוב לכל מי שמרים את הכפפה ולוקח אחריות על חייו ועל תפקידו. זאת התפיסה שבכוחה לרפא את הדימוי העצמי המרוסק שלנו, לאחות את הפצעים המדממים שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו, ולהפיג את ההשפעות ההרסניות של טראומות וקשיים שאנו חווים בחיים.
צריך רק להתבונן ולהכיר את התופעה המופלאה הזו שנקראת 'אני', ואז לגשת לעבודה מתוך הכרה אמיתית ועמוקה שזה תפקיד חיינו, ובו אנו קונים את השלמות שלנו."
"והעבודה היא...?"
"פשוט, לקחת שליטה על הקונסולה. להכיר את מצבנו האישי ולהתחיל להפיק סאונד מכוון מהתזמורת שבתוכנו."
"איך?" שאל דייב בקוצר רוח.
"אנחנו בדרך לשם, אבל יש עוד נושא אחד שצריך לבאר לפני השלב הפרקטי. יש להכיר היטב את הכלי הבונה ביותר וההורס ביותר שנמצא ביד האדם – כוח המעשה."
המשך בשבוע הבא..