ייתכן שהמלאכים בשמים רקדו, אך בחדר בית החולים כולם בכו

הרב משה יעקב קנר היה עד לסיפור המרטיט הבא, אותו כתב ב'אידיש' עבור ה'דאס אידישע ווארט'. הסיפור הובא בתרגום חופשי בכתבתו של ח' ארבלי במוסף שב"ק של יתד נאמן על פרשת תרומה.

הרב פנחס פיינשטאט זצ"ל הוא חסיד גור, תושב טורונטו שבקנדה. במקור הוא יליד ביליץ' בפולניה, ניצול שואה גיבור רוח.

ד' סיון תשס"ט. רבי פנחס, המתקרב לגיל 90, אושפז יומיים לפני חג השבועות בקבות בעיה בלב. הבעיה החדשה התווספה לבעיות רפואיות קודמות, ורבי משה יעקב קנר התבקש לסור אליו לבית החולים, כשהוא מצויד בטלית ותפילין.

כשהגיע הרב קנר לבית החולים, הוא פגש את הרב פנחס כשהוא שבור ומדוכדך, ממש לא כפי דרכו. "הנה מגיע שבועות, מתן תורה, אקדמות, עשרת הדברות, ואני שוכב כאן, במרכז הגויי 'סאניברוק' רחוק מהכל", אמר במבט כבוי.

הרב קנר לא מצא מילים לעודד, ופשוט שתק. הוא נזכר בתלאותיו הרפואיות של הרב פנחס בחודשים האחרונים, והתקשה למצוא בו קצה של עידוד. רק משפט אחד יצא מפיו, כמו נזרק מן השמים: "רבי פנחס, איננו יודעים איזו טובה יכולה לצמוח משהותנו פה!"

הרב קנר התכוון לתועלת הרפואית שתצמח לרבי פנחס משהותו בבית החולים, כאשר יקבל טיפול רפואי שיחזיר אותו לאיתנו, אך בשמים ייחסו למשפט הזה משמעות הרבה יותר עמוקה.

באותו חדר במרכז הרפואי היה חולה לב נוסף, שהיה נראה כגוי לכל דבר, ובפרט שטורונטו היא עיר שרובה גויים. לפתי החל החולה לדבר איתם באידיש. "איך בין א איד", התערב השכן החולה בשיחתם. "אני יהודי, קוראים לי מאיר מנדל, יליד 'שידלאווצה', ממשפחה גוראית. סבא שלי מצד אמי היה חסיד אוסטראווצה. לקראת הבר מצוה שלי, הוא לקח אותי לרבי מאוסטראווצה שהניח לי תפילין בפעם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה"...

הייסורים הקשים שחווה הבחור הצעיר במלחמה הקשה הובילה אותו לתהום רוחנית. שקט עצוב שרר בחדר בית החולים.

בינתיים הסיר רבי פנחס את תפיליו, רמז לרב קנר ואמר: "היהודי הזה לבטח כמעט ולא הניח תפילין מאז הבר מצוה, אולי ננסה לשכנע אותו לקיים שוב את המצווה". הרב קנר הציע זאת למאיר מנדל, שדחה את ההצעה. "אני אחשוב על זה, ואם אהיה מעוניין אודיע לך". הרב קנר הבין כי מדובר ב'לא' החלטי אך נימוסי.

רבי פנחס בן ה-90, שעד לאחרונה שכב מדוכדך באפיסת כוחות, חזר לעצמו באחת. התיישב על מיטתו ואמר: "מאיר מנדל, זו הזדמנות. תחטוף אותה.  תחטפו אותה. גם בעולם המסחר, בביזנס, צריך לדעת לתפוס את המומנטום".

"עכשיו אני לא יכול", השיב מאיר מנדל שוב, אך אז חזר רבי פנחס עשרות שנים לאחור, ושב להיות פרח חסידי מתלהב. אור השמחה במצווה בקעה מעיניו. חכמתו עמדה לו לנצור את האש בלבו פנימה ולא לכפות דבר על מאיר מנדל.

הוא פנה לרב קנר: "משה, אם תצליח לפרוץ אצלו דרך להניח תפילין עכשיו, המלאכים בשמים ירקדו. משה, אנחנו מתקרבים לשבועות, יומיים לפני קבלת התורה. תפוס אותו בידיים שלך"…

"איך נעשה זאת?!", חשב לעצמו הרב קנר, "מאיר מנדל סירב כבר פעמיים. מצד שני רבי פנחס הישיש מצפה שאעשה משהו". "אל תיכנע, בשמים ממתינים לך. זו שעת הכושר, תפרוץ קדימה. אם לא עכשיו אימתי", לחש באוזניו הרב פנחס הנלהב.

הרבי מאוסטרווצה, שהניח למאיר מנדל בפעם הראשונה את התפילין, נרצח על קידוש ה' בשואה. בהיותו בגטו העיר לאחד מחסידיו על שחדל מלהניח תפילין דרבנו תם. התנצל החסיד: "רבי, המצב כה נורא ואיום, אני חייב לצאת לעבודה, ובקושי נותר לי מעט זמן להניח תפילין של רש"י". נאנח הרבי מעומק לבו ושאל: "אבל מה רבנו תם אשם בזה?"…

אז מה היה אומר כעת הרבי מאוסטראווצה למאיר מנדל, שלא הניח לא רש"י ולא רבנו תם במשך כשבעים שנה...

אם אתה לא מוכן להניח תפילין בתור יהודי, תניח תפילין בתור אדם

רעיון צץ בראשו של הרב קנר. הוא התיישב לצד מיטתו של מאיר מנדל, ושוחח עמו באידיש, בלחש. "שוכב כאן יהודי זקן מסובל בייסורים, ובשעה קשה. הוא חלוש וגם שבור נפשית. אתה, מאיר מנדל, יכול הרגע לעשות משהו כדי לחזק אותו. אם אתה לא מוכן להניח תפילין בתור יהודי, תניח תפילין בתור אדם. מאיר מנדל, תהיה 'מענטש', אתה יכול לשמח אדם חולה ושבור. מאיר מנדל, תניח תפילין".

מאיר מנדל נענה. הוא הפשיל את שרוולו, והרב קנר מביט על הזרוע. על היד הזו הניח הרבי הקדוש מאוסטראווצה הי"ד תפילין. הנשמה הזו תעתה במשך יותר משבעים שנה בתהומות רוחניים עמוקים, וכעת הזרוע מתחננת להניח עליו תפילין פעם נוספת.

הרב קנר הניח תפילין למאיר מנדל, ואמר עימו את הפסוק הראשון של קריאת שמע. באותו רגע נראה היה שמאיר קיבל כביכול שוק חשמלי. הוא נזרק בכל אבריו והחל לזעוק בקול לא לו. פחד אלוקים. הנקודה היהודית שבקרבו הוצתה באחת, כאן בחדר החשוך בבית החולים סאניברוק.

(צילום: shutterstock)

"אינכם יודעים מה עשיתם לי עכשיו", מירר בבכי. "החזרתם לי את הילדות האבודה שלי. הכל חזר אלי. אבא, אמא, הזיידע'ס, השטיבל, הרבי מאוסטראווצה שהניח לי תפילין..."

מאיר מנדל הפנה את מבטו לרב פנחס, ואמר: "אני מודה לך, אני מודה לך מכל הלב על מה שעשית בשבילי עכשיו", ונשנק בבכי. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו, רק שכב על מיטתו ובכה בקול. המגע של התפילין חולל מהפך אדיר בנפשו של היהודי.

"אם תצליח לפרוץ אצלו דרך להניח תפילין עכשיו, המלאכים בשמים ירקדו", אמר שעה קלה לפני כן הרב פנחס לרב קנר. ובכן, ייתכן שהמלאכים למעלה אכן רקדו, אך בחדר של בית החולים סאניברוק כולם בכו. האטמוספירה בחדר הייתה טעונה, דחוסה, מלאת רגשות.

באותו רגע הגיעו ילדיו של מאיר מנדל לקחתו הביתה. הגיעה עת השחרור. הוא ניגש שוב לרב פנחס והודה לו בקול חנוק.

חצי שנה חלפה. בי"ג חשון תש"ע, נפטר הרב פנחס לבית עולמו, כשהוא זקן ושבע ימים. חודשים ספורים לאחר מכן נפטר גם מאיר מנדל.

"שתי נשמות מדור קדום היו מוכרחות להיפגש בדרך לא דרך, כדי שאחת תעניק תיקון לחברתה", מסיים הרב קנר את דבריו, "גלגלה ההשגחה, שמתוך מאות חדרי בית החולים סאניברוק, ומתוך אלפי החדרים בבתי החולים של טורונטו, יניחו תפילין זה לצד זה שני ישישים, חסיד גור ולצדו חסיד גור בדימוס. שכמה רגעים לפני יציאתו של האחרון מהמחלקה, יעלה בראשו של הרב קנר הרעיון המוזר כיצד לשכנע אותו להניח תפילין על היד עליה הניח תפילין הרבי הקדוש מאוסטראווצה הי"ד".