222 שנים למפגש
222 שנים למפגש: פרק 18 - מעשה ב...מעשה
פרק # 18 מהספר המצוין "222 שנים למפגש" המתעד מפגשים לא שגרתיים בין דייב גלנדר בחור אמריקאי בן 25 מארה"ב לבין דן שארפ גאון יהודי. המציאות הנחשפת במפגשים עולה על כל דמיון.
- ד.פיקר
- ב' אדר התש"פ
לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן
"לכוח המעשה של האדם מתנקזים כמה מהנושאים שלמדנו עד הנה, וכשאני אומר 'מעשה' הכוונה היא לא רק לפעולותיו הגשמיות של האדם, אלא גם לדיבורו ואפילו למחשבתו. המעשים, המחשבות והדיבורים, הם הביטוי של בחירתו של האדם. הם המקנים לו את שכרו או ענשו, והם המפעילים את מערכת הבריאה.
נתחיל בסיכום קצר של עניין האדם, ומשם נבצע זוּם על המעשים שלו.
נשמת האדם וגופו הם מטבעם שני הפכים גמורים ואויבים מושבעים, ניצחונו של זה הוא הפסדו של זה. הם הוכלאו ביחד, בעל כורחם, כדי להגיע לאיזון הרמוני משותף שבו הנשמה משתמשת בגוף למילוי תפקידה, והגוף מסייע לנשמה ולא נלחם בה.
בתחילת מסלול החיים, האדם הוא כמעט כולו חומרי, גוש רקמות צווחני ותובעני. השכל, שהוא כלי שליטת הנשמה, מתפקד אצלו ברמה הבסיסית ביותר.
גם כשהאדם גדל ושכלו מתפתח, גופו החומרי לא מרפה מלשלוט בו בתקיפות, ומתאמץ ללא הרף להטות אותו אל תאוות חומריות. למעשה, המטרה המוצהרת של הגוף, ושל יצר הרע החובר אליו, היא להשאיר את האדם במצב של תינוק, רק עם כלי משחק משוכללים יותר." שארפ השתתק ולאחר כמה שניות של דממה הוסיף באנחה "והרבה פעמים הם גם מצליחים..."
דייב סרק בעיני רוחו כמה ממכריו שעונים יפה מאוד על ההגדרה הזאת. מדמיין אותם עם מוצץ ענק בפה, לבושים בטיטול ומחזיקים דובי ביד, ולמרות זאת השתדל להישאר רציני וקשוב.
"יוצא שאף על פי שנשמת האדם זכה וטהורה, מרגע שהיא נכנסת לגוף היא בצרה רצינית, ורק במאמץ ובכוח גדול יותר מכוחות הגוף תוכל להשתחרר מאזיקי החומר.
וזו לא משימה פשוטה בכלל. כדי להבין את הקושי הטמון פה, בוא ונבדוק אדם ממוצע. מה תוכן החיים היומיומי שלו? זה פחות או יותר מתנהל על מסלול של קימה, אוכל, עבודה, טיפול במטלות, אולי קצת זמן בילוי, שוב אוכל ושינה וחוזר חלילה.
הוא שוחה כל ימי חייו בתוך אוקיינוס של חומריות. צורכי גופו מאלצים אותו לצרוך חומריות, והעולם החומרי והנוצץ לכאורה שסביבו מהפנט אותו וגורם לו לנהור אחרי הישגים חומריים ללא הרף.
גם המידות הרעות שאיתן נולד במסגרת התפקיד שלו מוסיפות מלח ופלפל למצבו הטרגי. הן שזורות בתוך הבחירות והמעשים שלו כל יום וכל שעה ומסיתות אותו אל עבר בחירה במעשים מאיכות גרועה, וכפי שלמדנו, זה מוסיף באדם קלקול וחיסרון. בנוסף לכך, גם כלל החברה שסביבו רוויה בשחיתות וקלקול, היא משפיעה עליו לרעה ותורמת לו תוספות של קלקול, חינם על חשבון הבית.
בתוך כל התמונה העגומה הזאת, יצרו הרע של האדם, הפועל גם הוא על אותו תדר של חומריות ומידות רעות, מצליח להתחזק מאוד, ועל פי רוב שולט באדם שלטון דיקטטורי כמעט מוחלט. ושיא האבסורד בכל הסיפור הוא שהבן אדם האומלל אפילו לא יודע מכל זה, כי כל המודעות שלו היא ברמה החומרית. הוא מתהלך בעולם כמו עיוור שיכור על שפת תהום מבלי שידע שהוא גורם לעצמו חורבן נצחי במו ידיו.
וכאן עולה שאלה שכבר שאלנו. האם מבן אדם במאזן כוחות שכזה ובמציאות שכזאת, ניתן לצפות שיצליח לקנות שלמות ולהסיר מעליו חסרונות? הרי זאת מלחמה אבודה מראש. לכאורה רק תכנית של מהנדס כושל עם אלמנטים סדיסטיים יכולה לתקוע בן אדם במצב כזה, ולצפות שהוא יצליח במשימה."
דייב שלף את השאלה מפרוטוקול התאים האפורים שבמוחו, והקשה "אבל כשהשאלה הזאת עלתה בפעם הראשונה, נכנס כל ההסבר של חטא אדם הראשון, וזה כבר נתן טעם והיגיון למצב הזה."
"לא מדויק. מה שהסברנו אז מתרץ רק את הסיבה לחוסר האיזון בין רע לטוב שהאדם מתמודד איתו במצבו שאחרי החטא. אבל זה עדיין לא מתרץ את השאלה איך מתוך מצב שכזה מצפה הרצון העליון שהאדם ישיג את שלמותו, וזה כמובן מתוך הבנה בסיסית שכל המצב החדש שלאחר החטא נוצר כדי שנגיע בסופו של דבר אל היעד."
"צודק" הודה דייב אחרי עיבוד הנתונים. "הבעיה קיימת ובגדול."
"למעשה," החל שארפ מכשיר את הקרקע לפתרון "עם הניגודיות הפרובלמטית שבין הגוף והנשמה התמודדו כל תרבויות תבל בכל הדורות, כל אחת בדרכה שלה.
חלקן נתנו לכוחות הגוף את מרכז הבמה בשילוב מינורי של טקסים רוחניים כדי לסמן 'וי' גם על המשבצת הזאת. אבל למעשה גם הטקסים הללו שירתו את מאווי הגוף השפלים ויצר הרע שבאדם. כך היו תרבויות מצרים ויוון העתיקות, כך הייתה תרבות האימפריה הרומית, תרבותם של בני האינקה ועוד רבות אחרות. הצד השווה שבכולן הוא פיתוח צד הגוף שבאדם מתוך פילוסופיה או תאוריה רוחנית.
הקו המנחה של הגישה הזאת טוען שאם האדם יגיע להגשמה עצמית מצד שאיפותיו ורצונותיו הגשמיים, הוא יגיע לידי סיפוק ומילוי בחייו ויהיה שמח ומאושר.
אין ספק שהתרבות המערבית של דורנו היא 'תת-ז'אנר' של האסכולה הזו. התוצאות אגב, בכל הדורות כולם ובלי יוצא מן הכלל, נעות מכישלון חרוץ בהשגת המטרה ועד ליצירת 'חיות אדם' באופן ממוסד.
שורש הטעות כבר אמור להיות ברור לך. התעלמות מהצד הרוחני של האדם לא יכולה להשתיק אותו, וכל שכן שלא יכולה לספק לאדם 'אושר'. ובנוסף חיזוק כוחות הגוף מרבה באדם חסרונות שפלים ובהמיים.
מנגד, תרבויות אחרות סיגלו גישה הפוכה. הגישה הזאת טוענת שכדי שצד הרוח שבאדם ישלוט ויתפתח, צד הגוף חייב להיות מנוטרל ככל האפשר. בגישה הזו נוקטים ההודים ורוב תרבויות המזרח הרחוק, וגם הנצרות. כשהפן הנזירי שבכולן הוא התופעה הקיצונית שבגישה הזאת.
הרעיון האידאולוגי העומד מאחורי הגישה הזו סובר שאם נשמת האדם תגיע לניצחון מוחץ על הצד החומרי-גשמי שלו, האדם יגיע להגשמה רוחנית ויהיה מואר ומאושר.
אף על פי שיש בגישה זו קורטוב של אמת, יש בה שתי טעויות מהותיות. הראשונה, מבחינה גופנית ונפשית. התעלמות גורפת מצרכיו הגשמיים של האדם, יוצרת הרבה פעמים גוף חלש וחולה, וחוסר איזון ויציבות מהצד הנפשי. זאת מכיוון שכבישת הכוחות הגשמיים של האדם, יוצרת בתוכו מנגנון נפשי של לחץ עצום של דחפים גשמיים. זה כמו קפיץ שלחצו אותו בכוח וברגע אחד עלול להשתחרר בעוצמה אדירה ובלתי ניתנת לריסון, וזו סצנה שכיחה מאוד במנזרים למיניהם.
הטעות השנייה היא מבחינת התפיסה של המציאות, כלומר מבחינה אידאולוגית-פילוסופית. הרי זו עובדה מוחלטת שהבורא שם אותנו בעולם גשמי, ונטע אותנו בגוף גשמי עם צרכים גשמיים. אם כך, הסתגרות במנזר והתנתקות יזומה מכל עסק גשמי היא בסך הכול בריחה מזירת הקרב. שׂמו אותנו בזירה הזו בכוונה כדי שנצליח להשיג מתוכה את היעד. לברוח מכל העניין ולא להתמודד איתו זו לא חוכמה גדולה, כל שכן שעל פי רוב זה לא מצליח להניב את התוצאות של הארה ואושר, ואף גורר מגוון של תופעות לוואי מצד אפקט הקפיץ."
"אז איפה הקורטוב של אמת?"
"הוא טמון בבסיס הרעיוני של הגישה. הם צודקים בכך שכניעה ללא תנאים לכוחות הגוף היא הרס וחורבן לצד הרוח, ולכן צד הגוף חייב להיות מרוסן ומבוקר. אבל מכאן ועד ניתוק מוחלט ממנו, המרחק גדול.
אך האמת היא שאין פלא שתרבויות שונות נקטו גישות כל כך מנוגדות. כל מי שינסה למצוא פתרון בשכל אנושי לבעיה, יגיע לאחד משני הפתרונות האלה. גם אם הוא בכלל לא ייכנס לדיון בנושא, ואפילו יתכחש לכל העניין, בסופו של דבר גם הוא הכריע בעל כורחו את המערכה כי הוא חיזק את צד הגוף והחליש את צד הנשמה. כבר למדנו, במערכה הזאת אי אפשר להישאר ניטרליים."
"אז לאיזה פתרון לקונפליקט הזה הגיעה היהדות?"
"היהדות לא הגיעה לפתרון, היא קיבלה את הפתרון. זה לא פתרון שהושג בשכל אנושי, אלא זהו הפתרון שהבורא העניק לבעיה כדי שהעסק יתקדם ותכלית הבריאה תושג.
הפתרון עצמו גלום בנושא שהבטחתי לטפל בו בהמשך הערב."
"המערכת השנייה של הבחירה?" שיער דייב.
"יפה מאוד! הפתרון גלום במערכת ההוראות שהרצון העליון מסר לנבראים. שמירה על ההוראות האלה מאזנת את הכוחות המנוגדים שבאדם.
העניין פועל כך. מתוך העולם הגשמי שנוצר אחרי החטא, סידרה חוכמתו של הבורא את העולם עם כל מרכיביו בצורה כזו שמתוך המצב המקולקל עצמו יוכל האדם לקנות את שלמותו ולהגיע אל תכלית הבריאה.
היא עשתה זאת על ידי שחקקה בבריאה הוראות שימוש עבור האדם, הוראות שבנויות מפעולות שעליו לפעול ופעולות שהוא צריך להימנע מהן. וכל אחת מהן מקדמת את האדם אל שלמותו מתוך המציאות הגשמית עצמה.
לצורך המחשת העניין, נניח שאתה ואני יושבים על ספסל ציבורי ופתאום נעשה לך קריר ואתה לובש סוודר."
'כן, בטח...' דייב הזדעזע רק מהמחשבה.
"את הסוודר לבשת כי ראית בכך צורך והחלטת משיקולים שלך ללבוש אותו, אבל מה יהיה אם אני מבקש ממך ללבוש סוודר בזמן שקר לך, ומבטיח לך שאם תשמע בקולי אתגמל אותך ב-250$. עכשיו אתה לובש סוודר גם כי אתה רוצה וגם מכיוון שאני ביקשתי ממך לעשות זאת. יוצא שמאותה פעולה גשמית שביצעת בתחילה נֶטו בגלל הקור, הרווחת עכשיו גם 250$ כי היא מילאה את ההוראה שלי.
בדומה לזה פועלת מערכת ההוראות שהרצון העליון מסר בידי האדם. הרעיון הכללי הוא שהאדם יפעל על פי 'הוראות היצרן' של העולם בכל מה שהוא משתמש בו לצורכו, ולפיכך ההוראות עצמן שזורות ברובן בתוך מהלך החיים הנורמטיבי.
למעשה, הרעיון הזה לא שונה מהותית מהכלים שקיבל אדם הראשון. גם הוא, במסגרת עולמו הרוחני, קיבל הוראות הפעלה לגבי פעולות מסוימות, ואזהרות והגבלות שלא לפעול פעולות אחרות.
אותו רעיון חוזר על עצמו גם במתכונת הגשמית שלנו. הרצון העליון 'סרק' את כל תוכן הבריאה, את כל מרכיבי המציאות ואת כל צורות השימוש של האדם בבריאה. ועל בסיס החסרונות שיש באדם ובעולם בגלל חטאו של אדם הראשון, והשלמות שהאדם צריך להשיג כדי להגיע לעולם השכר, חקק את 'הוראות היצרן' של העולם למשתמש האנושי. כך, מתוך הפעולות הבנליות היומיומיות הוא יוכל להצליח במשימת חייו.
הדרך שבה 'הוראות היצרן' משפיעות על האדם ועל כלל הבריאה בנויה על יסוד הכלל השני שלמדנו: ישנה תנועה בחירית מהגשמיים אל השורשים הרוחניים, ובעקבותיה הרובד העליון מושפע ממעשי התחתון.
הפעולות הכלולות ב'הוראות היצרן' הן הפעולות העוצמתיות ביותר שהאדם יכול לבצע, היות שהבורא עצמו התנה וקשר בפעולות הללו את השפעותיו הנשגבות ביותר. כך שבזמן שאדם מקיים אותם בעולם הגשמי, הן מושפעות לבריאה ולאדם.
המעשים הללו נקראים בלשון התורה 'מצוות', והן מחולקות למצוות 'עשה' שבהן האדם מצווה לפעול באופן אקטיבי, ומצוות 'לא תעשה' שבהן החיוב הוא להימנע מפעולות מסוימות. כולן נחקקו על ידי הרצון העליון בעומק חוכמתו ובהשקפה על כל מערכת הבריאה, מהשורשים ועד הגשמיים. והם נערכו כך, שכל אחת ממצוות ה'לא תעשה' יש בכוחה למנוע מהאדם חיסרון מסוים, וכל אחת ממצוות ה'עשה' מקנה בו שלמות מסוימת.
אם כן, ההגדרה של מצווה היא פעולה גשמית המבוצעת באמצעות מחשבה דיבור או מעשה, שפקד הרצון העליון על בני האדם לבצע או להימנע מלבצע. וזאת אחרי שקשר הבורא את המעשים האלה להשפעותיו באופן שיפעילו את המערכת הרוחנית בצורה העוצמתית ביותר.
במילים אחרות, מצווה היא פעולה שהבורא חקק בה, שעשייתה בידי בני האדם תגרום שהוא ישפיע 'הארת פנים' חזקה במערכת הבריאה.
ולעומתן יש פעולות שהרצון העליון פקד על בני האדם שלא לעשותן היות שאלה מעשים שמגבירים מאוד 'הסתר פנים' וריבוי קלקולים בבריאה כולה.
כשהאדם מקיים את מצוות הבורא, הרי הוא מקיים את רצונו של הרצון העליון בשני אופנים. האחד בעצם העובדה שהבורא ציווה והוא מקיים, והשני שעל ידי מעשה המצוות, האדם מכשיר את עצמו לקבל את טובו השלם של הבורא שהוא חפץ להעניק לו.
והמצוות עצמן הן הפעולות שעל ידן מרבה האדם 'הארת פנים' של הרצון העליון בבריאה יותר מכל פעולה אחרת, והארה זו מתקנת את הקלקול שנזרע באדם ובבריאה מחטאו של אדם הראשון בצורה החזקה והיעילה ביותר.
לסיכום, הפטנט הסופר גאוני שהבורא מסר לנו הוא שיש יכולת לאדם לאזן בין נשמתו וגופו ולהשלים את עצמו. וזאת מתוך חייו הגשמיים עצמם, בזמן שהוא חי אותם על פי הדרך הנכונה.
והדרך הנכונה היא כאשר האדם משתמש בעולם לפי הוראות השימוש שהבורא עצמו חקק בבריאה, ואז אותן פעולות גשמיות יקנו באדם שלמות ולא חיסרון ופחיתות. יקנו בו איזון ושמחה, מילוי ואושר, ולא סטייה קיצונית לצד הגוף או הנשמה.
כשניגשים למצוות מזווית ההבנה הזאת, נגדעת מהשורש הגישה הצינית והמזלזלת שיש לאנשים רבים מעצם הרעיון.
הם ניגשים לנושא מתפיסה שהמצוות הן עבור הבורא, כאילו לו עצמו יש צורך שבני האדם יקיימו אותן. זו טעות אומללה המצויה גם בקרב אנשי רוח. מתוך גישה כזאת עולות טענות כמו 'מה אכפת לו לבורא אם אני יתנהג כך או כך?' או 'מה הקשר בין דברים גשמיים ופחותי ערך לבין בורא נשגב ורוחני?' אפשר להירגע חמודים, הבורא לא צריך מאיתנו דבר, ושום פעולה או העדר פעולה שלנו לא משפיע עליו בשום צורה.
הוא חפץ להטיב לנבראים שברא הטבה שלמה ונצחית, ובמסגרת הזו הוא מעניק להם את הכלים המביאים אותם לידי כך. מי שמשתמש בהם זכה, ומי שלא לא. לכן המצוות כולן הן עבור הנבראים בלבד, וכל אותן הטענות על נושא המצוות לא מתחילות אפילו.
ניקח את עניין התפילה כדוגמה, כפי שהבטחתי לך בתחילת המפגש.
האקט הזה שאנו קוראים לו 'תפילה' הוא המעשה הרוחני המוזכר הכי הרבה בתנ"ך, הרבה יותר מכל מצווה אחרת.
הקונפליקט שציינת לגבי התפילה הוא אמיתי. אם הבורא יודע יותר טוב ממני מה טוב עבורי, למה אני צריך להתפלל לפניו על זה?
אבל בגישה שלמדנו השאלה לא מתחילה בכלל. הבורא חקק ערוץ של תקשורת והשפעה בינו לבין הנבראים, כדי שדרך הערוץ הזה הם יוכלו לקבל ממנו את כל צורכיהם הרוחניים והגשמיים, והכול ינותב תמיד כדי שיזכו להשלים את תפקידם בעולם. אם יבחרו להשתמש בערוץ הזה יקבלו. אם לא, אז הדברים יפעלו בדרכים אחרות, עקיפות יותר ופחות מומלצות.
לגבי יהודי הפעולה הזאת היא חובה, והיא נקבעה כחובה מסיבות נוספות על מה שציינו. ולגבי שאר האומות, אין זו חובה אבל זה בהחלט רצוי ומועיל, כמו שמוזכר בספר מלכים א' פרק ח' פסוקים מ"א-מ"ג, ובספר יונה פרק ג' בפסוק ו' ופסוק י'. ולאחרונה, בעקבות ניסויים שנערכו בנושא, זה גם מוכח יותר ויותר מבחינה מדעית.
שורה תחתונה, על פי ספר 'הוראות היצרן' של הבריאה, האדם צריך לנווט את עצמו בכל הבחירות שהוא מבצע בחייו. וכשמעשיו מנוהלים על פי רצונו של הבורא, ומשולבים בהשלמת תפקידו האישי, הוא מגשים את עצמו בצורה המרוממת ביותר שבן תמותה יכול להשיג, והתוצאות הנצחיות בהתאם."
"ואיך בן אדם שמעולם לא שמע על הרעיון אמור להגיע לכל זה? פשוט להתעורר בבוקר יום אחד ולחפש אחרי 'הוראות היצרן' של הבריאה בגוגל?"
שארפ צִ'קצֵ'ק בשפתיו "זה נשמע לי כמו מתכונת להרבה נוכלים שרוצים לעשות 'כסף קל...' אבל למעשה האדם יכול להגיע לזה ללא עזרה משום גורם חיצוני, המפתח להצלחה הוא מודעות.
כשאדם מפתח את המודעות שלו, הוא למעשה מחזק את הנהגת הנשמה, המתרכזת בעיקר במוחו, ונותן לה יכולת להשתחרר מעט מאזיקי הגוף.
זה תהליך נרכש שכל אחד יכול לבצע.
בתחילת המפגשים שלנו, למשל, הצבנו כמה שאלות של חקירה לגבי העולם, והתשובות שהתקבלו הן דוגמה קלסית של בניית מודעות. השאלות היו: האם מוכח שהעולם נברא? האם מוכח שהבורא ברא את העולם לצורך תכלית? האם מוכח שהבורא מסר את התכלית לאדם? בסיום בירור השאלות האלה, כשהתקבלו תשובות מוצקות וחד-משמעיות, גרמנו למעשה לשינוי של המודעות שלנו לגבי אותם נושאים.
התהליך הזה של בניית המודעות ושדרוגה, אם הוא נעשה מתוך חיפוש נוקב אחרי האמת, הולך ומעמיק עד שתושג המטרה הרצויה. והרצון העליון מצידו יסייע לכל נברא אנושי שיבקש להשלים את עצמו, יהיה אשר יהיה, מכיוון שלשם כך הוא נברא."
'מודעות ואמת' התקדר דייב מבפנים 'שתי המילים שהכאיבו לי הכי הרבה במשך חיי'.
"כדאי לנו להיכנס קצת יותר לעומק בנושא המצוות, אבל עליי להקדים ולומר שבעניין זה יש הבדל עצום בין ישראל לאומות העולם, גם במספר המצוות שהפקיד הבורא בידם וגם בעוצמת הפעולה שלהם. ואנחנו מנסים לשמור על לימוד חומר המתאים לכלל בני האדם, מה שמקשה קצת את הלימוד של הנושא הזה."
דייב לא הצליח להתאפק עוד מלשאול את השאלה שהתבשלה לו בראש כבר הרבה זמן "אני חייב לשאול אותך שאלה."
שארפ הנהן כמאשר.
"כדי ליישם את כל מה שאנו לומדים, אני צריך להתגייר?"
המבט ההמום של שארפ הבהיר לדייב בלי מילים שהוא אמר כאן שטות ממדרגה ראשונה, אבל הוא לא הצליח להבין מה.
שארפ המשיך לבהות בדייב, עד שהתעשת ואמר "איך בשם כל השאלות שבעולם, הגעת לשאלה הזו?"
דייב הנבוך ניסה להסביר את עצמו "זה נראה לי הגיוני שקיום דרך חיים רוחנית תוכל לחול רק על מי שמשתייך לתרבות שמייצגת את דרך החיים הזו, ומצד שני יש תהליך של המרת דת ליהדות שנקרא 'גיור'. פשוט עשיתי אחד ועוד אחד."
"טוב..." אמר שארפ בטון מיואש "אני רואה שאנו חייבים לעשות כאן תפנית חדה, ולהיכנס לנושא של האומה הישראלית, נראה לי שרק כך תוכל להבין עד כמה השאלה שלך רחוקה מהאמת."
המשך בשבוע הבא...