סיון רהב מאיר: זה מה שאתם צריכים לעשות כדי להיות אומללים

זו טעות נפוצה ומעצבנת. כל כך הרבה פעמים מצטטים פסוק מהתורה, לפעמים במטרה ללעוג, בלי לדבר כלל על הקשר בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. בשבת שעברה, למשל, קראנו בפרשת משפטים את שלוש המילים "עַיִן תַּחַת עַיִן". אם קוראים רק את הפסוק, זה נשמע כאילו אם מישהו הוציא למישהו עין, חלילה, העונש הוא לעשות לו בחזרה את אותו הדבר. אבל יחד עם התורה שבכתב, התנ"ך, מגיעה התורה שבעל פה – מהמשנה והגמרא ועד ללימוד הלכה שמתקיים ממש היום בבוקר. דורות על גבי דורות של שרשרת לימוד מקודשת.  ההלכה הסבירה כבר לפני אלפי שנים שמדובר בממון, בכסף. צריך לפצות אדם שאיבד עין על הנזק שנגרם לו. נכון, כתוב "עַיִן תַּחַת עַיִן", והפגיעה היא כבדה, אבל לא נוציא איברים לאנשים אלא נמצא הסדר כספי.
כך גם אי אפשר ללמוד מה לעשות בשבת רק מהפסוקים, צריך ללמוד את הלכות השבת, ואי אפשר להניח תפילין רק על פי מה שכתוב בתורה, צריך לבדוק מהן הלכות תפילין, ועוד ועוד. מי שקורא את התורה באופן רדוד עלול לאבד עין חלילה, וגם את התורה עצמה.

חודש טוב משדרות

"שלום סיון, שמי יהודית כהן. אני כותבת משדרות, מעוטף ישראל, ברגשות מעורבים. עד לפני כמה שעות היינו עסוקים באריזות לקראת הנסיעה לפולין של הבת הבכורה שלנו, נטע. עבורנו זו נסיעה משמעותית מאוד. אבא שלי, יצחק גרשוני ז"ל, שרד את אושוויץ. הוא ראה עולם שנחרב ואז עולם שקם לתחייה, וחי את חייו בין שני פסוקים: 'לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ, יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָ-ּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי' וגם 'טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן'. כך הוא חינך אותנו. הוא סיפר את סיפורו במשך שנים בכל מקום שאליו הוזמן, ועל מצבתו ביקש לכתוב גם את שמות בני המשפחה הרבים שלא שרדו. הטיסה לפולין תוכננה לחמש בבוקר, אבל הלילה הבת שלי, כמו אלפי בני נוער, קיבלה הודעה מאכזבת. בגלל וירוס הקורונה, המסע נדחה. עוד לא הספקנו לעכל, וכמה דקות אחר כך נשמעה בשדרות אזעקה. עוד לילה של רקטות. רצנו לממ"ד ועכשיו קיבלנו גם הודעה על ביטול הלימודים.

מתוך הבלבול, ניסינו להיכנס לפרופורציות, לראות את התמונה הגדולה. הערב יחול ראש חודש אדר, בקרוב פורים. עברו כ-80 שנה מאז רצו לחסל את עם ישראל, את אבא שלי, על אדמת פולין, ולא הצליחו. עברו יותר מ-2000 שנה מאז רצו לחסל את עם ישראל בשושן הבירה, ולא הצליחו. ואנחנו, צאצאיהם של מרדכי היהודי, צאצאיהם של ניצולי השואה, ממשיכים את המסע, מתקדמים בדרך. בתפילה שנזכה סוף סוף להתגשמות מלאה של המילים במגילת אסתר: 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר'. חודש טוב משדרות".

הדרך לאומללות, הדרך לשמחה

משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס השבוע. הפסיכולוג היהודי-אמריקאי ד"ר סול הרציג כתב מאמר נוקב ושמו "6 דרכים פשוטות להשגת אומללות". לדבריו, אלה האסטרטגיות הכי בדוקות ומנוסות כדי לא להגיע לשמחה:
1. היצמדו לזכויות. תמיד תרגישו שמגיע לכם, שהחיים חייבים לכם, שנולדתם כדי לקבל. חפשו תמיד אי צדק בכך שלאחרים יש ולכם אין, ואל תסכימו לשום ויתור או פשרה.
2. הכול אישי נגדכם. צאו תמיד מתוך הנחה שהכל נעשה מתוך כוונה רעה. נסו תמיד למצוא כוונות זדון, וקיפצו על כל הזדמנות לראות זאת כהוכחה סופית שאתם לא חשובים לאחרים.
3. התמקדו בבעיות. אתרו את כל הבעיות שלכם ותחשבו עליהן תמיד, טפחו בעצמכם את הגישה שאתם לא יכולים לעשות שום דבר אחר עד שכל הבעיות הקודמות ייפתרו.
4. נפחו כל דבר. אל תשמרו על פרופורציות, נסו לטפח חשיבה שלילית ביחס לכל תקלה ולהעצים אותה, בלי כל יכולת חרטה או מחילה.
5. צפו לקטסטרופות. חשוב לזכור שדברים איומים ונוראים עלולים לקרות בכל רגע, ולתת לדמיון להשתולל – מחלות, אסונות, פיגועים, אל תתנו לשום דבר להפתיע אתכם. היו דרוכים.
6. אל תכירו תודה. התייחסו לכל מה שקיבלתם בחיים כאל מובן מאליו, בלי להודות למי שגרם לכך.

עד כמה אנחנו מאמצים את העצות האלה, בלי לשים לב? שיהיה חודש אדר טוב, חודש שמח.

לתת ולהתחבר

איך נוצרת אהבה? איך גורמים למעורבות ולמחויבות? פרשת השבוע, פרשת תרומה, מגלה לנו סוד חינוכי גדול: רק לפני כמה פרשות אלוקים הביא עשר מכות על מצרים, קרע לנו את הים ונתן לנו את התורה, ופתאום הוא מבקש את התרומה שלנו ואת הפעילות שלנו כדי לבנות משכן. מה הטעם בכל הוראות הבנייה הטכניות האלה? למה צריך שהעם יתנדב ויביא קרשים ובדים ועוד חומרים?

פרשנים רבים מסבירים שאלוקים לא צריך מאיתנו כסף וזהב – הוא רוצה את הלב, את השותפות. עד עכשיו בני ישראל היו פסיביים ונהנו משלל חסדים וניסים, ועכשיו הם הופכים לאקטיביים ולוקחים אחריות. הם חלק מכתיבת הסיפור, וככל שמשקיעים יותר – אוהבים יותר. זה נכון לא רק בבניין המשכן אלא בזוגיות (ככל שמשקיעים יותר – קשורים יותר), בהורות (הטרחה הרבה סביב הילדים מחברת אותנו אליהם), בחינוך (ילדים צריכים לא רק זכויות אלא גם חובות, כדי להרגיש אחריות) ובלימוד התורה עצמה (ככל שמשקיעים יותר, מרגישים יותר שייכות).

הרב אליהו דסלר ניסח זאת במשפט נוקב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה – האהבה באה בעקבות הנתינה".

לשים לב לשני רגעים ביום

על אילו מחשבות צריך להקפיד במיוחד? כך כתב השבוע ד"ר יחיאל הררי:"שתי מחשבות הן הכי חשובות ביום: המחשבה הראשונה והמחשבה האחרונה. הראשונה היא היסוד להנהגת היום, ואחריה היום כולו נמשך, ואילו המחשבה האחרונה מסכמת את היום. בכוחה לצבוע את היום שעבר בצבעים חדשים. היא ממסגרת את המאורעות, נותנת להם פרשנות ותוקף ועל ידי כך מאפשרת לנו גם לתקן את מה שעברנו.
לכן חשוב כל כך להילחם על שתי המחשבות הללו, להקפיד עליהן. שיהיו גבוהות, חיוביות, שמחות, אוהבות, מלאות רוח. לא הכול חייב להיות שמח. מותר ואפילו רצוי שיהיה בהן לב נשבר. אבל לב שאינו נמשך אחר דמיונות, הטעיות או רצונות זרים. לב שמגלה את נקודת האמת שבתוכנו. צריך לשים לב לשתי המחשבות הללו, שהן שעת כושר שיש לנצל אצלנו ואצל ילדינו".

יום טוב.