מיומנה של כלה טרייה: בזוגיות יהודית אמיתית, אין דבר כזה ’אני לא יכולה’

כרווקות ועד שאנחנו מגיעות לזוגיות שלנו, יש לנו המון המון תבניות מחשבה על איך החיים הזוגיים שלנו צריכים להיראות. 

אנחנו בונות תילי תילים סביב המושג 'זוגיות', פעמים רבות מבלי להבין בכלל איזו עבודת הכנה דרושה כאן. גם אני, כמו רווקות רבות שחיכו שנים לזיווג, רציתי כך ולא אחרת. היו לי עשרות תבניות מחשבה מסודרות על כל נושא ועניין, וידעתי להגיד איך אני רוצה שזה יהיה - גם אם לא תמיד זה הוגדר במילים. 

עמוק בתוכי, הסדר היה מופתי, ה'חיילים' עמדו ורק חיכו לפקודתי. למוצא פי. 

והתחושה הזו מלווה אותך בסוג של אופוריה, אבל זה נגמר בערך שנייה אחרי שאת מתחתנת - כשהררי הכביסות, הכלים ושאר ירקות, מחכים גם הם למוצא פיך. לפקודתך! ייעשה היום או יידחה למחר? יש לך כוח או אין לך כוח? אז זהו, שאם ברווקות הייתה לך את הפריווילגיה לפעול לפי פרמטרים של 'יש לי או אין לי כוח היום', הרי שבנישואין הגישה הזו בטלה ומבוטלת, פסולה מעיקרה. 

כן, את בנאדם. 

כן, קורה שאת עייפה. 

וכן, את יכולה לפעמים לעשות הפסקה ולנוח. 

בנישואין - אין לנו באמת את הזמן הזה

הבעיה היא שהזמן שעומד לרשותנו כרווקות, סוג של 'מרמה' אותנו. הוא אומר לנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם, הוא משדר לנו שאנחנו יכולות לנוח כמה שאנחנו רוצות ולעשות אחר כך, כשבנישואין - אין לנו באמת את הזמן הזה. בנישואין כל דקה של זמן צריכה להיות מדודה ומחושבת, לבל תאבד חלילה. 

דקה שחלפה מבלי שעשינו בה משהו, לא תחזור. 

איפה שאנחנו הכי נוטות לעשות לעצמנו הנחות, אנחנו יכולות לבחור לעשות אותן בדרך אחרת. זאת אומרת שאם כרווקה ויתרת על קיפול ערימת הכביסות כשאמרת לעצמך 'אין לי כוח', אז כנשואה תשבי על הספה, ותחשבי 'אמנם אין לי כוח, אבל אני אתחיל. סך הכל אין כאן הרבה כביסה, זה נראה הרבה, זה ייגמר בצ'יק צ'ק'. 

כשתתחילי, יקרו שני דברים כמעט באופן מיידי:

קודם כל, את תראי פתאום שה'ש-ד' אינו גרוע כל כך, ושאת אפילו יכולה ליהנות מהעשייה הזו, גם אם את נורא עייפה. 

ודבר שני, כשהפריטים יתחילו להצמטמם, את תביני פתאום שיש לך עוד הרבה זמן להכניס ב'משבצת' הזו משימות נוספות, שאולי לא חשבת עליהן בכלל. 

אישה לומדת את הזוגיות שלה אחרי הנישואין ולא לפני כן  

מהכביסה המקופלת תעברי לחלוקה בחדרים, מחלוקה בחדרים תעברי לאבק בחדרים (ולא רק כי פסח מגיע בצעדי ענק) ומאבק בחדרים תעברי להחלפת מצעים, סידור צעצועים, מיון בגדים ומה לא?! פתאום הזמן יקבל משמעות אחרת לגמרי, כי יצקת אל תוכו החלטה להתחיל לעשות. 

אישה לומדת את הזוגיות שלה אחרי הנישואין ולא לפני כן, אבל את צריכה להיות חכמה ולקבל החלטה על איך שאת רוצה שהדברים ייראו - גם אחרי החתונה. ואם החלטת, תתחילי לעשות. אל תחכי שבן הזוג יראה בנס את הכלים או יתחנן לשטוף את הרצפה, כי ברוב המקרים זה לא יקרה. 

הראש של הגברים, גם המסודרים והנקיים שבהם, פשוט נמצא במקום אחר. 

הניקיון, הסדר, הבישולים, המיון והקישוט - זה בתחום האחריות שלך, ואת חייבת לדרוש לקבל לידייך את האחריות הזו. גם אם בעלך הוא האדם הכי מדהים בעולם והחלטתם שאתם עושים הכל ביחד כי זה מה שתורם לזוגיות שלכם (בינינו, כך בדיוק זה צריך להיות, אבל מה לעשות שלבעל יש גם תפקיד בחוץ ולא תמיד הוא נמצא איתך פיזית בבית?!) - אל תחכי שהוא יעשה עבורך, תעשי עבורו ותשמחי בכך שאת זוכה. 

ובכל דבר שאת עושה, תכווני. תיצקי משמעות אל הדברים הפשוטים, היומיומיים והכל כך 'מובנים מאליהם' שאת עושה בשבילו - לא בשביל שהוא יעריך אותך, אלא בשביל שאת תעריכי את עצמך. 

לא בשביל שהוא יחמיא לך, אלא בשביל שאת תחמיאי לעצמך. 

לא בשביל שהוא יציע לעזור לך, אלא בשביל שאת תדעי שאת יכולה לעזור לעצמך - לו רק תבחרי לראות בהררי הכביסות, הכלים, הבלאגן והלכלוך המצטבר - את הטוב שטמון שם בשבילך. 

אם ישחררו אותו הוא פשוט ייפול לרצפה

אין דבר כזה 'אני לא יכולה', אחרי הנישואין. 

אין דבר כזה 'אין לי כוח', אחרי הנישואין. 

יש לך כוח, יש לך יכולת, יש לך רצון, ויש לך יש. 

את יודעת מה זה אומר שיש לך יש? יש זה אומר הכל. 

יש זה אומר ידיים מתפקדות, שמיעה מצוינת. 

יש זה אומר שהשם איתך, הוא עושה איתך את מה שאת עושה. 

תכניסי אותו, ותראי כמה קל זה לעשות את עבודות הבית, גם אם הן הצטברו לכדי מראה שהעיניים לא מסוגלות להכיל. 

ואם את לא מאמינה שהיש הזה אומר הכל, אולי כדאי גם לך לבקר מדי פעם בפעם בבתי אבות ולראות אנשים שהם כמוני וכמוך, רק עם שינוי קטנטן, כמעט בלתי נראה במבט חיצוני: האחד לא יכול להזיז את הידיים, השנייה לא יכולה לנשום בכוחות עצמה, השלישי קשור לכיסא עם חגורה שאף אחד לא רואה, כי אם ישחררו אותו הוא פשוט ייפול לרצפה והרביעית לא יכולה לאכול אוזן המן שחולקה לחברים שלידה לכבוד פורים - למרות שהיא ממש רוצה. 

כדי להעריך את היש, צריכים לחפש את מי שאין לו - כדי לראות כמה אנחנו עשירים ב'יש', 'יש', 'יש' ועוד 'יש'. 

זו המטרה שלך בבניית הבית הכל כך ייחודי הזה

יש לנו כוח. 

יש לנו ידיים ורגליים שזזות לבד. 

יש לנו יכולת לנשום נשימה אחת ועוד, ועוד אחת וכמה שנרצה...ללא מכונת הנשמה. 

יש לנו יכולת להתנועע בלי עזרה ותמיכה של שום מקל או אדם. 

יש לנו יכולת לתת. נשמע לכם כבר יותר מדי מובן מאליו? אז זהו, שלא. אנשים במחלקה הגריאטרית כבר לא מסוגלים לתת לאף אחד שום דבר, מלבד את הזכות לעזור להם. זו נתינה בפני עצמה אם אתה יודע לקחת אותה ולחבק אותה בשתי ידיים ובסבלנות אין קץ, ומי שנמצא שם בשליחות כזו - דבר נפלא וגדול עד מאוד הוא עושה. 

אבל אם אתן (עוד) לא שם, רק תדעו שיש לכן תפקיד היכן שאתן - והתפקיד הזה הוא יקר מדי בכדי שנגיד לעצמנו משפטים ריקניים וחסרים כל כך, כמו 'אין לי כוח' ו'אני לא יכולה'. 

יש לך כוח. את יכולה. 

למה?

כי בזוגיות יהודית אמיתית, אין דבר כזה 'אני לא יכולה'. את עושה את התפקיד שלך, כי את חייבת, אבל תעשי אותו בחיוך. בלי להתלונן, ובלי לדרוש מבעלך את מה שהוא כרגע לא יכול לתת לך בצורה ובדרך שאת רוצה. זו המהות שלך, וזו המטרה שלך בבניית הבית הכל כך ייחודי הזה.