"איך לא ידעתי", ל"ז - גם דאבוס וגם מעיל

היום קנו לי מעיל חדש! אמא מצאה לכולנו מעילים יפים בחנות הגדולה שבמרכז העיר, הם עלו כל כך זול, עד שאמא התלהבה והחליטה לקנות. "מעילים כל כך טובים, ובכזו הזדמנות..." היא שבה ואמרה לעצמה ולנו, ממששת בהתפעלות את המעיל היפה שהמוכרת ארזה לנו בזהירות.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות, מאושרים מאוד, ולא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלהסתובב סביב המעילים החדשים שלנו ולמדוד אותם שוב ושוב, עד שאמא בקשה שנבוא לאכול ארוחת ערב.

האמת שלא כל כך קר עכשיו, ויותר אביב מחורף. זה קצת חבל, כי הייתי רוצה לחדש את המעיל כבר מחר, ולבוא עימו לכיתה ושכולן תראינה ותתלהבנה... אבל אם היה קר, אז המעיל לא היה במבצע, ואם הוא לא היה במבצע, אמא לא הייתה קונה אותו. זה מעיל יקר מאוד, אני יודעת, שמעתי את אמא מספרת לדודה רבקה.

אז עכשיו המעיל יצטרך לחכות בחושך של הארון העליון לשנה הבאה, שיבואו שוב החורף והשלג, וניסע לשוויץ ויהיו לנו מעילים. מעילים אמיתיים! הו, כמה מאושרים נהיה. גם שוויץ וגם מעיל...

 כל שנה יש לנו חופש בחורף. וכל שנה אנחנו נוסעים לשוויץ.

העשירים נוסעים לארוזה, לחופשת סקי באלפים. הם מזמינים חדרים בבתי מלון ועוזבים את אנטוורפן, כשהשלג שלה משחיר ונילוש ברגלי האנשים ובגלגלי המכוניות, כדי להגיע לשוויץ, היכן שהשלג גבוה צח, ומסנוור כל כך.

אנחנו לא הולכים לבית מלון, אף פעם לא היינו במלון אמיתי. זה יקר מאוד להיות במלון. אבל שוויץ, כן. לשם אנחנו נוסעים כל שנה ומרגישים בדיוק כמו הילדים הכי עשירים בעולם. גם אנחנו חוזרים אחר כך עם סיפורים ותמונות וגם לנו יש חוויות מהרכבל וסיבובים מדויקים בשלג, כמו לכולם.

אבא ואמא שוכרים דירה בדאבוס, האמת שזו לא ממש דירת נופש, אלא בקושי דירונת ששוויצרים מקומיים משכירים לנו.

אמא אורזת את כל הבית בתוך מזוודות החורף, וכל מה שהיא סרגה בקיץ על שפת הים נכנס שם. ואנחנו מסתובבים סביבה כמו ליצני קפיץ מקולקלים. שואלים אותה אלף שאלות ומבררים כל שתי דקות אם הגיע הזמן לצאת אל הרכבת.

אמא לא מתרגזת. רואים שהיא שמחה להיות איתנו בהתרגשות הזאת, רואים שטוב לה שטוב לנו, והיא מלאת שלווה וסבלנות, ויוצאת איתנו בדיוק ברגע הנכון.

הרכבת אוספת אותנו בבת אחת, עוזבת את בלגיה באנחה חורקנית ונכנסת לשוויץ בהתלהבות ובענני קיטור מתנפחים.

באמצע הדרך אנחנו כבר לא מתאפקים, ופותחים בגניבה את החלונות. הרכבת דוהרת בשלג והרוח נכנסת מהחלון, וכל כך קר עד שקופאות לנו העצמות בפנים, ורק אז אנחנו מרגישים באמת שהגענו לשוויץ. ועד שמישהו מגלה את מקור הרוח וסוגר חזרה את החלון, אנחנו כבר קפואים היטב, מחכים רק לרגע שנראה את השלט הגדול של התחנה בדאבוס ונרד סוף סוף.

בתחנה אנחנו שותים תה. תה רותח ששורף את הלשון ומפשיר לנו את העצמות אחת לאחת. ולתה יש טעם של חופש ולחופש יש טעם של אושר. הגענו לדאבוס, הגענו לחופש, לשלג ולאלפים ולכל הטוב הזה שאבא ואמא נותנים לנו.

בדאבוס אנחנו לא לבד, יש לפחות עשר משפחות מאנטוורפן, ששוכרות דירות כמונו ויוצאות אל האלפים כל יום. אבא שלנו הוא 'ראש העיר' של כל המשפחות, וכל בוקר יש החלטה במועצת העיר ובדיקה קפדנית סביב מזג האוויר היומי, האם קר היום יותר מדי או שמא כבר בהיר ואפשר לעלות ברכבל?

"ברכבל! הו, הלוואי!" כל יום אנחנו מתפללים תפילה חדשה על הרכבל. אני מרגישה בתוך הרכבל כמו בתוך מטוס קטן שממריא בין ההרים על השמים ממש.

אבל גם אם לא, אבא אף פעם לא משאיר אותנו בבית. תמיד אנחנו יוצאים, הקור בחוץ נושך אותנו כמו כלב רעב, המעלות נמוכות הרבה מתחת לאפס והשלג נערם עד המותניים. אבל למי אכפת? אנחנו מטיילים עם אבא בחוץ! שרים מארשים גוראיים וקצביים שהוא מלמד אותנו, תוקעים את המקלות שלנו עמוק לתוך השלג, וצועדים במרץ בתוך טיול קסום שאין כמוהו. זה תמיד אותו הטיול של אתמול ושל מחר, אותם המארשים ואותו מקל, עד שמגיעים אל אזור הסקי, ואפשר להתחיל להחליק.

וכשגולשים בשלג, שורקת הרוח. לא חשוב כמה חם הכובע שאמא סרגה לנו באהבה רבה כל הקיץ האחרון, תמיד היא מצליחה לשרוק באוזנינו ולהתגבר על צווחות האושר שלנו בעת הגלישה. בסוף היא נרגעת לה, אנחנו נוחתים בחבטה בסיום המסלול, מנערים את השלג שנדבק עלינו בכל המקומות, וצוחקים. כמה שאנחנו צוחקים...

תמיד נדמה לי שהרוח שורקת כי היא רוצה לצעוק עלינו שלא הבאנו מעילים ולשאול אותנו, איך זה שיש לנו רק סוודרים ומי שוכח לצאת עם מעיל בשלג? הסוודרים יפים מאוד, אמא מלבישה לנו כמה שכבות. ואלה העליונים עשויים פסים מדויקים של כחול ואדום, אמא יודעת לסרוג נהדר.

אבל הרוח לא יכולה לנחש שלא שכחנו שום מעיל, פשוט לא היה לנו.

המעילים של החורף יקרים מאוד, ואמא לא יכלה לקנות לנו. לכן לבשנו סוודרים בשכבות והיה לנו חם מספיק, כאילו הידיים החמות של אמא ממשיכות לחמם לנו את הסוודרים. וזה טוב כמו מעיל.

מי צריך מעיל? מי צריך בית מלון בארוזה? ואפילו לאמא בעצמה אין פרווה אמיתית כמו שראיתי אצל אימהות של חברות בכיתה. אז מה? לא אכפת לנו כמה הרוח שורקת, אנחנו צוחקים כל הזמן, ובאמת חם לנו, הלחיים של כולנו סמוקות עד שאנחנו נראים כמו דובדבנים שטסים על קצפת.

בשנה הבאה ניסע שוב. נידחק כרגיל עם בני הדודים ואבא יהיה 'ראש העיר', אבל יהיה לנו מעיל אמיתי! אני כמעט לא יכולה להאמין, וקצת חולמת לעצמי במקום לסדר כבר מערכת למחר, אמא מחכה לי לארוחת ערב ועוד רגע אחי מגיע לקרוא לי. אבל האם יכול להיות יותר טוב מזה? גם דאבוס וגם מעיל!!!

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.