כיצד גרם סנדלר לר' ישראל מסלנט להקים את תנועת המוסר?

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ  לַה'" (שמות ל', י"ב).

בגמרא (בבא בתרא י ע"ב) מובא: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: 'ריבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא".

באור הדברים: משה רבנו שאל את הקב"ה כיצד ניתן להרים את עם ישראל משפל חיי היומיום. הרי הם טוענים כי הם כה מיואשים, יש צרות רבות, טרדות ובעיות בלי סוף, מה יכול לרומם את ראשם של ישראל?!

אמר לו הקב"ה: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'", הגשמיות והרוע מושפעים מהארץ למטה. לכן אמר הכתוב: "כי תשא את ראש בני ישראל", ללמד את עם ישראל לא להביט כל ימיהם על הארץ, אלא לשאת את ראשם כלפי מעלה, כפי שנאמר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ', כ"ו).

הטעם להקמת תנועת המוסר

לפנינו מעשה נורא, המלמדנו מה קורה לאדם המביט על כל דבר במבט ארצי וקטנוני.

מיסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זצ"ל, היה גאון וצדיק עצום. תלמידו, הסבא מנובהרדוק, אמר כי אומנם כי אינו יודע אם זכה לרוח הקודש, אולם יכול הוא להעיד כי ראו בו, ברבי ישראל, את כל המידות שהגמרא מונה כהכנה לרוח הקדש: נקיות, זהירות וכו' עד רוח הקודש.

רבי ישראל קבע לדורות את החיוניות שבלימוד המוסר ובהתבוננות בחובתו של האדם בעולמו ובדרכי תיקון המידות. כששאלו את הסבא מנובהרדוק מה ראה רבי ישראל להעמיד את לימוד המוסר כיסוד כה עיקרי בחיי בני תורה, ומה גרם לו להסתכל על תורת המוסר כאל הבסיס של עבודת האדם, השיב בסיפור נורא שארע בתקופתם: בעירו של רבי ישראל חיו שני סנדלרים עניים. ביניהם שררה ידידות, וכל עוד היה מצבם הכלכלי והחברתי דומה, לא היתה ביניהם קנאה ותחרות. בשלב מסוים, החל מזלו של אחד מהם לעלות, והוא הלך והתעשר עד שהפסיק לגמרי לעסוק בתיקון מנעלים, פתח מפעל וחי חיי עשירות.

השנים חלפו, והכל שכחו את עברו של העשיר. הוא הפך לאדם נכבד, וברבות הימים ארס את בנו עם ביתו של המרא דאתרא.

הגיע מועד החתונה. רבנים וגאונים רבים הגיעו לחלוק כבוד לרב ולגביר, וכמובן, גם אנשי העיר הוזמנו. בין הנוכחים הרבים היה גם הסנדלר השני, הקולגה לשעבר של המחותן...

המחותנים עומדים תחת החופה. לפתע ניגש הסנדלר אל הגביר, חלץ את נעלו ושאל בקול, לפני כל הנוכחים: "אמור לי, כמה יעלה לי לתקן את הנעל הזו?...".

הגביר לא מסוגל היה לעמוד בהשפלה. הוא התמוטט במקום ונפח את נשמתו - תחת חופת בנו!

הסיפור המזעזע הזה הוליד את תנועת המוסר. אם עשויים בני אדם להגיע למצב כזה - אמר רבי ישראל סלנטר - אות היא שמוכרחים לטפל מן השורש בעניין תיקון המידות!

הסביר רבי נטע ציינוירט זצ"ל, מאנשי ירושלים של מעלה: לא קנאתו והתפרצותו חסרת המעצורים של הסנדלר העני הביאו את רבי ישראל לעשות מעשה. התנהגות נפשעת כזו – נדירה היא, ואין לחשוש לה כל כך.

אבל מותו של העשיר, העובדה שהוא לא יכול היה להכיל את הבושה והתמוטט רק מפאת הביזיון – אלו מצביעים על חוסר היכולת לעמוד בניסיון, על תאוות כבוד שאי אפשר לעמוד בה: אתה כבר גביר מפורסם, בא בקשרי שידוכין עם הרב, עורך חתונה כה גדולה ומכובדת – ולא יכול להתגבר על השפלתו של עני מסכן?

כדי לעצור אנשים לפני שהם מגיעים למצב כזה – צריך היה להקים את תנועת המוסר.

שא את ראש

לא פעם אנו שוקעים במחשבות ארציות: "איך אסתדר ואיך אחיה? מהיכן תהיה לי פרנסה וכיצד ארכוש דירה?". על כן באה התורה ואומרת: "כי תשא את ראש בני ישראל", אל תהיה שקוע כל הזמן בעניינים ארציים ונמוכים, אלא שא את הראש, חשוב על הנשמה, ועסוק בעניינים רוחניים!

באחת ההזדמנויות הגיע אחד מתלמידי האדמו"ר הקדוש רבי יחזקאל מקאז'מיר זצ"ל אל רבו, ושפך את ליבו: "עד עתה הייתי יושב כל ימי בין כותלי בית המדרש, שקוע בעמלה של תורה. אולם עם השנים התרבו צאצאי, המשפחה התרחבה וכעת בלית ברירה עלי לצאת לעמל כפי ולהביא טרף לבני ביתי. אך חושש אני מהניסיונות והמכשולים המצויים לרוב ברחובות ובשווקים. כיצד אנצל ממהמורות הזמן?".

אמר לו רבי יחזקאל: "דוד המלך אומר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' (תהלים קכ"ח, ב'), אימתי אדם יכול לעסוק במשלוח ידו, ולהינצל מהויות העולם, כאשר רק כפיו עוסקות במלאכה, אך ראשו דבוק בה', באמונה ובתורה".

ניתן להמשיל את הדבר לציפור ששקעה עם כנפיה בביצה צמיגה, והחלה לשקוע בה יותר ויותר. אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל עוד ראשה מבצבץ החוצה, היא יכולה לזעוק לעזרה ולהינצל. אבל כאשר גם ראשה נטמן בבוץ, שוב אין לה תקנה, ונגזר דינה לטבוע במצולות הביצה.

כך האדם, כל זמן שראשו עסוק בדברי תורה ובקיום המצוות, יכול הוא לעלות ולהתעלות.

על פי זאת ניתן לפרש את הפסוק שנאמר על יעקב אבינו: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י"א). פרש רש"י: "וישם מראשתיו, עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שהיה ירא מפני חיות רעות".

לכאורה יש להקשות, מה תועלת יש באבנים המקיפות את הראש, כאשר החיות הרעות עלולות להגיע אל הגוף ולשסעו, חלילה?

אלא, שבצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי המבקש לעקור את הכל, היה ירא מפני "חיות רעות". הוא חשש מאוד פן יאבד את תומתו ואת אמונתו, כי מי יודע מה מצפה לו שם. על כן עשה "שמירה מעולה" סביב לראשו, כי, כאמור, כל הזמן שהראש לא "שקע", עדין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצילה.

הגאון מטשעבין זצ"ל היה בעל מוח חריף מאוד ועסק בתורה בכל כוחו. אולם, הוריו היו עניים מרודים והיה חייב לסייע בפרנסת ביתו. אולם על לימוד התורה לא הסכים לוותר בשום אופן.

כך היה נודד מעיר לעיר למכור את סחורתו. בכל מקום שהגיע, היה נכנס קודם לרב העיר ומפלפל עימו בלימוד שעה ארוכה.

הרב היה מתעניין: "מי אתה? מה אתה עושה פה?", והגאון מטשעבין השיב: "אני סוחר".

"אתה סוחר?" היה הרב תמה, שהלא ראה לפניו גאון עצום בתורה, וכיצד יתכן שעוסק הוא במסחר?!

אולם הוא אשר אמרנו: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ" - רק הכפיים עוסקות במלאכה, אך הראש נתון כולו בתורה. הגאון מטשעבין לא הניח לעצמו לשקוע במסחר, אלא גם אז המשיך לעמול בתורה.

ואכן, זכה שכעבור כמה שנים אינה הקב"ה לידו והגיע לארצנו הקדושה, הקים ישיבה גדולה ויכול היה לעסוק אך ורק בתורה הקדושה, כפי שאיותה נפשו.