צלחת אחת, כוס אחת, ואמונה גדולה בלב: השבת של מרים פרץ

מרים, מהי שבת בשבילך?

"שבת היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו, ומה יש במתנה הזו? יש בה אחדות, יש בה משפחה, יש בה יחד ויש בה שמחה. השמחה יכולה להיות סביב המפגש, יכולה להיות סביב האוכל, וזהו המקום לדבר, לחבק ולהתחבר עם כולם. בדרך כלל בשבת אני נמצאת אצל הילדים או שהם אצלי, או שאני עם חיילי צה"ל. כאשר הילדים באים אליי, אני מתחילה להתכונן בהתרגשות כבר מיום שלישי, ומחכה לרגע הזה שבו הם יכנסו בדלת, ויתחילו לחפש איפה לשים בבית את העגלות, התיקים וכל החפצים. בכל פעם הבית משנה את פניו עבור הנכדים, ואני מכינה כבר מראש את כל המיטות והצעצועים כדי שיהיה נוח לכולם ונוכל לשמוח יחד".

ומה קרה השבת?

"פתאום, מגיעה שבת, ואין לי עבור מי לטרוח יותר מידי. אני מספיקה לבשל את הכל תוך שעתיים, ולא בסירים הגדולים שאני רגילה אליהם. איפה הכמויות הגדולות? איפה הקופסאות עם האוכל שאני מכינה בכל פעם לילדים? בבית שלנו השולחנות הם לא לפי גודל הסלון, אלא לפי גודל הכנסת האורחים שאנחנו רוצים לעשות. כל שולחן הוא באורך הכי גדול שיכול להיות, כדי שיוכלו לשבת לידו כמה שיותר אנשים. ופתאום ביום חמישי אני מתחילה להרגיש שאין את ההכנה הגדולה עם ההתרגשות לכבוד שבת, אלא משהו שקט יותר. ואז מגיע יום שישי, אני מתחילה לערוך את השולחן, ובאותו רגע עולה בתוכי תחושה קשה. אני פורשת את המפה כרגיל, אבל מבינה שכל השאר הוא לא כרגיל. אני לא פותחת שולחן ולא מוסיפה כיסאות. ליד כוס הקידוש יש שתי חלות קטנות, כי פתאום אין צורך ביותר מזה, וכשאני מניחה צלחת אחת, מזלג אחד וכוס אחת, אני מתחילה לספור - אחת, אחת, אחת. בתוכי עולות תחושות של עצבות, בדידות, קושי עצום וגעגוע".

מציאות לא קלה..

"כן, וצילמתי אותה כדי שהמצב הזה יהיה לי לזיכרון עולם, שלחתי לחברים שלנו ודרכם זה התפרסם, אבל האמת היא שצילמתי אותה בשבילי. אמרתי לעצמי - תזכרי, מרים, שיש תקופות כאלה, כי אולי אחרי הקורונה יבואו ימים אחרים, ואולי נשכח את הצמצום והבדידות. אז תקשיבי מרים, יש אנשים שאולי לא שמת לב, אבל הם חיים ככה את כל החיים, ולך זו רק שבת אחת. כמה התעניינו בהם? כמה דאגנו להם? כמה אנשים בודדים כאלה יושבים באופן קבוע בבית לבד? ואז דווקא שם, כשראיתי איך כל מה שהיה גדול, פתאום הצטמצם לצלחת אחת, וכל זה בשנייה אחת, ביום אחד, באותו רגע החלטתי שאני לא נשארת בתמונה הזו. החלטתי שאני מתמקדת בתמונה אחרת לגמרי".

איזו תמונה אחרת יכולת לראות?

"התחלתי לדמיין את השולחן מלא ילדים, שמחה, ריבים שיש בכל משפחה - מי יפנה את השולחן, 'זה התור שלי', 'זה התור שלך', 'למה זה חריף?', 'למה עשית ככה?' בראש שלי היה רעש, מול הדממה של השולחן ומול דממת הצלחת היחידה. ואמרתי לעצמי - זה זמני, זה רגעי, זה לא לכל החיים! נראה לי שמה שאנחנו צריכים דווקא בימים האלה של התמודדות מול הקורונה, אלו תקווה ואמונה גדולה. יש כאן מבחן אמוני, האם אני ממשיכה לקיים את שולחן השבת למרות שאני לבד, או לוקחת סנדוויץ' ויושבת על הספה?

"אז גם בשבת הזו השקעתי, אבל בעצמי. בישלתי לי את הדברים שאני אוהבת, ולא החסרתי שום דבר ממה שאני מכינה לשבת רגילה. היו דגים מרוקאיים טעימים, עוף, תוספות, סלטים, מנה אחרונה - הכל, ואמרתי לעצמי - זמני ביותר. עשיתי קידוש בכוונה גדולה והתחברתי כל כך למילים - 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע'. האמת היא שלא רק אמרתי את הקידוש, אלא שרתי אותו, הזדהיתי עם המילים - ה', אני נשענת עליך. לפעמים, כשכל המשפחה נמצאת יחד, שומעים את הקידוש בחצי אוזן, אבל הפעם הוא היה טוטאלי. כשאמרתי את המילים 'זכר ליציאת מצריים', הלב שלי אמר לה': 'אתה קרעת לנו את הים, אתה תקרע גם את הגזירה הזו'. 

"גם התפילה ליד הנרות הייתה אחרת, ברוגע, כי לא היו אנשים מסביב ורעש של ילדים, אלא רק אני לבד מולם. הדלקתי את נרות הנשמה לאוריאל, אלירז ואליעזר בעלי, ואמרתי שזכות אבותינו תעמוד לא רק לי, אלא לכל העולם, לכל האדם, לכולנו. בתפילה שאחרי ההדלקה, המילים 'תן לנו עושר וכבוד' עברו לי מהר, אבל כשאמרתי 'שלח רפואה שלימה', זה היה לכל העולם. בלב שלי אמרתי לה' - העולם הזה הוא שלך ואתה לא רוצה להרוס ולהחריב אותו, אז תדון אותו ברחמים ובחסד. הרגשתי את הברכה על הנרות והאווירה של שבת, והייתי בפנים, בתוך הלב, בשמחה". 

מה עוד אפשר לעשות בשעת משבר שכזו?

"בשעת המשבר אסור לראות רק את התמונה של הצלחת הבודדת, אלא צריך לקום ולראות נקודות אור. בזמן שעשיתי את הקידוש, חשבתי איך הילדים שלי מקדשים בבתים שלהם ושואלים את עצמם מה קורה עם אמא. כולם חושבים עליי וזו נקודת אור. צריך להשתדל ולחפש מחשבות טובות, ולעשות הכל כדי להיות בשמחה, כי בבדידות, במתח ובדכדוך הגוף שלנו נעשה רפוי יותר, הנפש נעשית רפויה, וכל מיני מחלות יכולות להידבק אלינו. אבל כשהגוף והרוח עומדים בעוצמה מול הקורונה, אז גם אם היא תבוא - היא תעבור. העולם הצליח להתגבר על הרבה דברים, וברור לי שיהיה טוב. אנחנו בשעת משבר, וגם כאשר אישה כורעת ללדת, אומרים שהיא יושבת על המשבר, כי משבר מוליד תובנות גדולות. 

"אני שואלת את עצמי מה עשיתי בשנים קודמות בימים האלה לפני פסח. רצנו לחנויות, העיניים הסתכלו על כל מיני שטויות, הוספנו עוד סיר ועוד מחבת, ואילו השנה לא קונים שום דבר ויש לנו הכל. המצב הזה לימד אותנו פרופורציות, נתן את האפשרות להתכנס למשפחות שלנו, לילדים שלנו, ללמוד שאפשר להיות בצמצום, ללמוד ליהנות מהדברים הפשוטים, כמו מזה שהשמש זורחת". 

איך את רואה את ההמשך?

"בהמשך אני רואה רק טוב. זו תקופה קשה ומורכבת, שמחייבת אותנו לשמור על הכללים - 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. אבל לא הייתי בודדה בשבת כי אין לי משפחה, הייתי בודדה כי יש משהו הכי חשוב לעשות, וזה לקדש חיים. אנחנו עם מקדשי חיים, ואם בשביל לקדש חיים צריך להיות בשבת בבית עם צלחת אחת, אז זה שווה את המאמץ. בתקופה הבאה צריך לעשות השתדלות גדולה כדי לשמור על חיינו ובעזרת ה' אנחנו נצא מזה. יש כאן אויב שאמנם לא רואים אותו, אבל אויבים כאלה מנצחים רק בסבלנות, אהבה ופתיחת הלב. השבת נקרא את פרשת ויקרא, שמספרת על הקרבנות, וקרבנות הם קרבה. קרבה יכולה להיות גם מרחוק, ואז היא רק מתחזקת. זו לא הנוכחות של בני המשפחה, אלא המחשבה עליהם, האהבה כלפיהם. אנחנו לומדים עכשיו איך לגלות אהבה בריחוק של צעדים אבל לא בריחוק הלב, וככל שאומרים לנו 'תתרחקו שני מטרים', הלב מתקרב יותר.

"בבית בו גדלתי, אמא שלי כל בוקר הייתה מניחה ידיים על המזוזה ומברכת את כל העולם, וכך גם אני מבקשת מה' שיאיר לנו את הטוב שבעולם. זה בידיים של ה', ואני מרגישה שהאמונה עוד יותר מתחזקת, יש יותר להט להידבק בה' ולהאמין שהוא ישלח לנו את הרפואה. גם מול שולחן שהוא מפה אחת קטנה, עם צלחת אחת, יש אמונה גדולה שיבואו לנו ימים טובים יותר".