הרב ראובן אלבז: זה חג הפסח, או חג המצות? מספרים את סיפור יציאת מצרים

בתורה תמיד נכתב חג הפסח בלשון "חג המצות", ואילו בפי בני אדם רגילים לקרא לחג זה בשם "חג הפסח", והטעם לכך לפי ש"חג המצות" הוא על שם שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ ביציאתם ממצרים, ובכך עשו מסירות נפש גדולה לקיים את ציווי ה' לצאת ממצרים, ואף לא התמהמהו וחיכו שהבצק יתפח מעט ויחמיץ, אלא בעודו מצות לקחוהו על שכמם ויצאו. לכן בתורה הקדושה מוזכר תמיד חג הפסח בלשון "חג המצות", לפי שה' יתברך משתבח ומתפאר בבני ישראל בתורתו וקורא לחג זה על שם מסירות הנפש שמסרו ישראל כדי לקיים את ציווי ה'.

ואילו עם ישראל קוראים לחג זה בשם "חג הפסח", לפי שהוא על שם הנס הגדול שעשה הקב"ה לישראל ופסח על בתי בני ישראל במכת בכורות, ומשבחים ומודים בני ישראל לאלוקיהם שעזר הגן והושיע אותם ביציאתם ממצרים.

נמצא שכל צד משבח ומשתבח בשני, הקב"ה משבח את בני ישראל ומתפאר בהם, ובני ישראל משבחים את הקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה ועושה עמהם (על פי דברי סנגורם של ישראל הקדוש רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זצוק"ל, הובא במשניות בתחילת מסכת פסחים).

ביטול הגאווה בחג הפסח

בכל האיסורים שבתורה יש דין של ביטול, ביטול ברוב, ביטול בשישים, במאה או במאתיים (כגון תרומה, עורלה, כלאי הכרם וכדו'), אך בפסח יש דין מיוחד, חמץ בפסח אפילו באלף לא בטיל (כמבואר בשו"ע סימן תמ"ז ס"ט), וצריך להבין טעם הדבר.

בפסח נהפכו בני ישראל להיות עם סגולתו של הקב"ה וקיבלו עליהם ועל זרעם את האמונה החזקה והיציבה בבורא עולם שאין שני לו, אֵין כֵּאלקֵינוּ אֵין כַּאדוֹנֵנוּ, אֵין כְּמַלְכֵּנוּ, אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ (מנוסח התפילה). אלא שישנו דבר אחד שמפריד ומהווה חציצה ביננו לבין ה' יתברך והוא הגאווה, כאומרם ז"ל (סוטה ה ע"א) אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, והשאור מסמל לגאווה שהוא תופח ומחמיץ, אני ואפסי עוד, והוא זה שמפריד וחוצץ בין האדם לבין הקב"ה, וזהו שנאמר אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם (דברים ה, ה), דהיינו האנוכיות וגאוות האדם היא זאת שמפרידה בין האדם לבין הקב"ה, וכן אמרו תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב (משלי ט"ז, ה'), אפילו כלשהו גאווה.

לכן חמץ בפסח אפילו באלף לא מתבטל, שכדי לזכות להשארת השכינה בפסח מוכרחים לבטל את הגאווה לגמרי ולהיות בענווה אמיתית לפניו יתברך, עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כ"ב, ד'), ומשום כך מובא בשם רבינו האר"י הקדוש שהזהיר בפסח בחמץ במשהו מובטח לו שלא יחטא כל השנה (כן הוא בספר דבש לפי למרן החיד"א מערכת ח', י"ח בשם גורי האר"י, וכעין זה מצינו בזוה"ק ח"ג רפ"ב ע"ב), כיון שכשמבטל האדם את החמץ שבליבו, את הגאווה, השאור שבעיסה, הוא זוכה להשראת שכינה שמלווה אותו במשך כל ימות השנה ושומרת אותו מחטוא.

סיפור יציאת מצרים

איתא בזוה"ק (בא דף מ ע"ב) כל אדם המספר ביציאת מצרים ובאותו סיפור שמח בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא. באותה שעה מכנס הקב"ה את כל הפמליא שלו, ואומר להם: לכו ותשמעו את סיפור השבח שלי שמספרים הבנים שלי ושמחים בגאולתי.

ונאמר (שמות י', ב') וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וביארו המפרשים שדקדקה התורה לומר "באוזני בנך" להורות שיש לספר לילדים לפי אוזנם השומעת, כמידת הבנתם ושכלם.

ה' יתברך הכה את מצרים בעשר מכות והשתמש לשם כך בכל סוגי שמשיו ומשרתיו עושה רצונו - במים, באש, ברוח בחיות ובבהמות. ונשאלת השאלה מדוע היה צורך להפליא להגדיל ולהעצים כל כך את מכות מצרים, והלא יכול היה ה' יתברך להכניע את מצרים במכה אחת, אם היה משאיר את מכת דם בכל גבול מצרים במשך חודש ימים, ודאי שהמצרים לא היו מסוגלים לסבול זאת והיו מסכימים לשלח את בני ישראל.

אלא, ישנם בני אדם סוגים מסוגים שונים, יש שמתפעלים כשרואים דבר מסוים ויש שלא מתפעלים מכך כלל ועיקר, וכדי לחזק, לחסן ולהשריש את אמונת ה' בליבם של ישראל היה צורך להכות את המצריים בעשר מכות שונות ולהראות שלבורא יתברך יש שליטה מוחלטת בטבע, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה (תהילים ק"ג, י"ט).

"הטבע" בגימטריא אלקים, ללמדך שהטבע בידו יתברך כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר (מושאל מירמיה י"ח, ו'), והוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּו עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים (מתוך י"ג עיקרי האמונה). ה' יתברך הנחית עשרה סוגים של מכות במצרים והשתמש לשם כך בכל משרתיו ושמשיו עושה רצונו, כדי שלא ישאר שום פתח לאדם לחשוב שאולי חלילה וחס יש עוד כוחות אחרים בעולם שפועלים, לא, "בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ" (שמות כ"ב, י"ט), "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם ט', י"ד).

בכל מכה ומכה עוד קבוצה ועוד קבוצה בעם ישראל חיזקו את אמונתם ובטחונם בבורא יתברך והכשירו את עצמם בכך ליציאתם ממצרים והפיכתם לעם סגולה מכל העמים (מושאל מדברים י"ט, ה').

הֵא לַחְמָא עַנְיָא

נסיים ברעיון קטן מההגדה של פסח בדרך בדיחותא, בתחילה ההגדה אנו מכריזים ואומרים "הֵא לַחְמָא עַנְיָא" ומודיעים בכך לאורח שמה שאוכלים הערב זה בסה"כ מצה דקה, לחם עוני, והוא לא ימצא פה הערב חלות ולחמים מטעמים ומעדנים אלא רק לחם עוני, דע מראש!

המפרשים שואלים מהו הקשר בין הפסקה הראשונה בהגדה-"הֵא לַחְמָא עַנְיָא" והפסקה השניה "מַה נִּשְׁתַּנָּה" לפסקה השלישית "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", וביארו המפרשים שהבן רואה את אביו חורג מהרגלו בשאר ימות השנה ולפתע נהפך להיות נדיב לב ומזמין את כולם שיבואו ויתארחו בביתו, "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", ותמהה הבן, הלא כל השנה כולה אבא לא מוכן לאחר אף אחד, ומה קרה היום? "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?".

עונה לו אביו בפסקה השלישית ואומר: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", אני למדתי מפרעה, מה פרעה אומר ואינו עושה גוזר ואינו מקיים, כך גם אני אומר ואינו עושה, איני מתכוון באמת לארח אורחים בביתי.

יהי רצון שהימים הקדושים הבאים לקראתנו יאירו בעדנו שנזכה לשאוב אמונה כח ושמחה לכל שאר ימות השנה ונזכה לראות בגאולה השלימה, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן.