איך אפשר להתפלל כל החיים אותן תפילות?!

שגרה היא לכאורה מצב מבורך, ואדם אוהב לחזור אליה, אולם אין ספק שהיא עלולה לטמון בחובה סכנות לא פשוטות. היא עלולה לשעמם, "לייבש", ולגרום למעשי היום יום להיות נטולי רגש.

היהדות מבקשת מהאדם ומסייעת לו להיות "בן עליה" כל ימי חייו. כלומר, להשתדל שכל יום יהיה טוב יותר מקודמו, ושה"אני" האמיתי שלו "ישתדרג" וישתכלל מיום ליום - בכל מה שנוגע לעולמו הרוחני ולפנימיותו.

דוד המלך כותב בתהלים: "מִי יַעֲלֶה בְהַר השם, וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (כ"ד, ג'). הפסוק מזכיר שני דברים – עליה וקיום. גם לאחר שאדם כבר עלה בהר השם, והצליח להגיע למעלות טובות, עדיין אין זה אומר שהוא יצליח להתקיים לאורך זמן במעמדו הנעלה. החכמה היא לא רק לעלות ולטפס בהר השם, אלא גם להתאמץ להישאר קיים במקום קודשו. לא לאבד את המעלות הקודמות, אלא להוסיף עליהן כל הזמן (ספר "פנים יפות", פרשת בחוקותי).

בני העליה אינם שוקטים על שמריהם. כל יום, כל שעה וכל רגע, הם מגבירים חיל ועולים.

פרשת צו ממשיכה לעסוק בסוגי הקרבנות השונים. יש סוגי קרבנות המובאים רק פעם אחת בשנה, יש המוקרבים אחת לחודש, יש המוקרבים מדי יום, ויש המוקרבים פעמיים ביום.

מצד הטבע האנושי, ככל שהקרבן נדיר יותר, ההתרגשות בהקרבתו והכוונה הפנימית בענייניו גדולות יותר, ואילו ביחס לקרבן "שגרתי", המוקרב פעמיים ביום או פעם אחת ביום, עלול להיווצר "תסמינים" של שגרה מסוימת, הגורמים לכהן להפחית מעט מעוצמת הכוונה.

ישנם שני סוגים של קרבנות תמיד. יש קרבן התמיד המפורסם יותר – קרבן ציבור שהוקרב פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים (במדבר כ"ח, ג'), ויש קרבן תמיד מסוג נוסף, המובא בפרשתנו - קרבן שהוקרב מדי יום על ידי הכהן הגדול: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ להשם בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" (ויקרא ו', י"ג).  

רש"י על פסוק זה כותב כך: "זה קרבן אהרן ובניו - אף הדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר: "מנחה תמיד".

כלומר, כהן הדיוט (פשוט) מקריב קרבן מנחה רק ביום הראשון שהוא מתחיל לשרת במשכן, ואילו כהן גדול מקריב מנחת סולת פעמיים ביום, מיומו הראשון ועד יומו האחרון בתפקיד הכהן הגדול.  

מדרגתו הרוחנית של הכהן הגדול, גדולה מזו של כהן הדיוט, והתורה דורשת ממנו להתעלות ברוחניות ולהוסיף מעלות בנפשו באופן תמידי. השוני המתמיד הזה שבאישיותו, בא לידי ביטוי חיצוני באותה עשירית האיפה שהוא מקריב פעמיים ביום. בכל הקרבה והקרבה הוא מבין משהו אחר שהוא לא הבין בהקרבה הקודמת. כל שעה ושעה בתפקיד הכל כך נעלה, משנה לטובה את הקשר שלו עם בורא עולם, דבר הבא לידי ביטוי בהקרבות התמידיות.

נפנה לרגע אלינו. לדאבון ליבנו, אין לנו עדיין קרבנות תמיד, אולם כפי שכותב הפסוק: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים - שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד, ג'). שיח שפתותינו, כלומר התפילה, עולה במקום הקרבת הפר (פסיקתא דרב כהנא כ"ד).

העם היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום – שחרית, מנחה וערבית.  

ישנם אלו התמהים, כיצד ניתן להתפלל אותן התפילות שלוש פעמים ביום? הרי הנוסח הוא אותו נוסח והמילים הן אותן מילים – איך אפשר להתפלל בהתרגשות אותה התפילה במשך כל החיים?

שתי תשובות לכך. ראשית, מציאות החיים משתנה כל הזמן. אינו דומה ילד בגיל עשר המתפלל על שכל ובינה, שעיקר כוונתו היא להצליח במבחן בחשבון, לאדם בוגר המתפלל אותה תפילה, אולם כוונתו לשכל ובינה על דברים המותאמים לגילו. אינה דומה בקשת הרפואה של נער מתבגר, המכוון בעיקר על ריפוי פצעי הבגרות, לבקשת הרפואה של אדם מבוגר, וכן ביחס לשאר הבקשות.

אולם זה הרבה יותר מכך. מילות התפילה שתקנו חכמים הן עמוקות כל כך, וכשמתבוננים בהן כראוי, מקבלים טעם חדש ומשמעות נוספת מתפילה לתפילה, ויעיד על כך כל מי שלוקח ברצינות את עניין התפילה. מה שנדרש מאתנו כדי לחוש את טעמן זו רק כוונה - לכוון במילים היוצאות לנו מהפה, ומיד נרגיש את טעמן הערב.

התפילות שתקנו לנו חכמים שלוש פעמים ביום, מסייעות לנו להתקרב לבורא באופן עקבי מהבוקר לצהרים, ומהצהרים לערב. אינה דומה תפילת "מודים אנחנו לך" הנאמרת בבוקר, ל"מודים אנחנו לך" הנאמרת בערב.

בורא עולם כולו רוחני, כך שהדרך להתקרב אליו היא אינסופית, וכל תפילה ותפילה מקרבת אותנו צעד נוסף לקראתו.

אם נקריב "קרבן תמיד" מדי יום, ונתפלל לבורא בכוונה ראויה, נרגיש כיצד הופכים אנו לבני עליה יום אחר יום.