"אני אוכל את המצה, והשכר עליה בעולם הבא – שלך"

בני ברק, בית הכנסת "חוג חתם סופר" ברחוב מימון, תשל"ח

התפילה הסתיימה. אל המרא דאתרא, הרב יצחק אונגר, התקרבו מספר יהודים, איש איש ושאלתו בפיו.

אחד השואלים היה עקיבא שטיינברג, יהודי שקבע מושבו בבית הכנסת ונמנה על חברי הקהילה זה שנים רבות. שלא כהרגלו, היה שטיינברג רועד בכל גופו. "אני רוצה לדבר עם כבוד הרב בדחיפות".

"בבקשה", הם סרו לחדר צדדי. להרב אונגר היה את כל הזמן שבעולם. את כל הווייתו, רוחו ונשמתו השקיע בבניין הישיבה ובית הכנסת "חוג חתם סופר" אותם הקים. בצוותא חדא עם הרב שמואל וואזנר והרב לנדא הנהיג את בני ברק בעת ההיא.

"חלום חלמתי", פתח שטיינברג, "אך על מנת להבין אותו, עלי להסביר תחילה את הרקע שלו". הדיבור היה קשה לו, אפשר היה להבין שמדובר במשהו שקשור ל"שם".

שטיינברג פתח: "היתה לי משפחת עם ששה ילדים בהונגריה. כשהגיע זמן הגירוש, נלקחנו לאושוויץ ברכבות המוות...

אושוויץ, תש"ה

בשער המחנה, על הרמפה, הופרד שטיינברג ממשפחתו פרידת עולמים, הם שמאלה והוא ימינה. אף אחד מהם אינו מבין או יודע מהי פירושה של הפרדה זו.

כעבור זמן קצר, מצא עצמו בתוך בלוק גדול, המום, מבוהל מקצב ההתרחשויות, חושש וחרד מהבאות.

"היכן אשתי וילדי?", שאל את הסובבים אותו – הפטלינגים - אסירים גלוחי ראש במדים מפוספסים.

"אתה רואה את הארובה הזו? את העשן שיוצא ממנה? הם שם...". כך, קיבל שטיינברג את הידיעה על היותו בודד בעולמו. 

העולם, הרעוע בלאו הכי, התמוטט עליו בקול רעש גדול. חשיכה ואימה גדולים נפלו עליו. סוף העולם.

ומבעד לערפל השחור, הוא חש ביד שהונחה על כתפו. קול מוכר אמר: "עקיבא, עדיין לא למדנו היום...".

היה זה ר' אריה, אותו הכיר מקהילתו בהונגריה. יהודי מבוגר יותר ממנו, איש תלמיד חכם ויודע ספר.

שטיינברג הסתכל עליו כאילו קפץ מתוך עולם אחר. "ר' אריה, מה קרה לך?", צעק עליו, "המשפחה שלי, אשתי וששת ילדי אינם, אינם! ואתה בא אלי עכשיו עם דף גמרא?".

ר' אריה לא ויתר. "ומה קרה לי, אתה יודע? את אשתי ושמונת ילדי הרגו הארורים. אבל ללמוד דף גמרא – צריך".

מול תשובה זו נאלם שטיינברג. וכך, נטל אותו עמו ר' אריה ולמד עמו כמה שורות מהתלמוד הבבלי. איש יודע ספר היה, וגמרות שלמות הו מאוכסנים בזיכרונו.  

למן אותו הרגע, ידע שטיינברג שיש לו חבר קרוב וטוב בעמק הבכא. כמו איוב בשעתו, את הכל לקחו הרשעים – אישה, ילדים, בית... רק חבר טוב אחד היה לצדו. ור' אריה היה לו לחבר קרוב, ר' אריה היה כמעין אבא, ר' אריה היה תומך בו ברגעים קשים.

ר' אריה היה הכל בעבורו.

הימים חולפים ברוטינה אכזרית וקפדנית. אך לשני החברים היה סדר יום שונה מעט, בסיומו: יוצאים השכם בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מקבלים מנת אוכל זעומה ולאחריה מתיישבים ללמוד דף גמרא, אותם זכר, כאמור, ר' אריה בעל פה. ללימוד היו תדיר נלווים פרקי אמונה ועידוד בשבי שסופו לא נראה באופק חרף השמועות העקשניות על מפלת הגרמנים בכל החזיתות.

הזמן חולף, המלחמה מתקרבת לקיצה. הנאצים מפחדים שיגלו את תעשיית ההשמדה ההמונית שלהם, וטרם ישיגום הרוסים ויגלו את הזוועות הבלתי נתפסות, הם מוציאים המוני יהודים לדרך ארוכה, שהיתה צעדה אחרונה לרבים מהם: צעדת המוות.

צעדת זו נערכה תחת שמירה קפדנית וכבדה. בקור אירופאי מקפיא של סוף החורף, בבגדי קיץ בלבד שהיו יותר סמרטוטים מבגדים. מי שנפל מחוסר כוח או רצון להמשיך נורה מידית בראשו.

צועדים ונגררים בשלג העמוק, חולפים על פני קילומטרים רבים, חלק מהצועדים נותרים במחנות שעל הדרך: מאוטהאוזן, בוכנוולד, דכאו... בברגן בלזן היתה תחנתם הסופית. ר' אריה נותר במחנה עצמו ושטיינברג גוייס לעבוד למען הרייך השלישי ההולך וגווע בייצור פחמי עץ.

פורים תש"ה עבר. שלושים יום קודם החג מתחילין בהלכות הרגל הקרב, וגם ר' אריה מתרגם הלכה למעשה. "בשנה שעברה עוד הייתי בבית, חגגנו את ליל הסדר כהלכתו ברוב פאר והדר...", הוא סח לשטיינברג, עיניו מצועפות ויחד עם זאת מעשיות מאוד, נחושות. "קיימתי מצוות אכילת מצה. אני לא יכול להעלות על דעתי שהשנה לא אוכל מצה בפסח. אני רוצה גם השנה לקיים מצוות אכילת מצה! יש לנו חודש להתארגן לזה".

שטיינברג הסתכל עליו במבט מוזר. "מה מצה, איפה תוכל להשיג כאן מצה? יש עלינו שמירה הדוקה, אני לא צריך לספר לך על זה".

"אני לא יכול", היה ר' אריה נחרץ. גם אם תוכנית הפעולה עדיין אינה ידועה לו, אין לו בעיה להתחיל להתוות אותה. "אתה הרי יוצא מחוץ למחנה, תדאג אתה לזה".

למחרת יצא שטיינברג לעבודתו במפעל הפחמים. הוא הבחין שרגליו רמסו מבלי משים גרגירי חיטה רבים. מאין הם?

באותו הלילה הפציצו האמריקנים מפעלי מזון גרמניים, המפעל הקרוב אליהם היה עמוס בחיטה. אולי כאן טמון הפתרון.

חוזרים מהעבודה. שטיינברג ניצל רגע קט של היסח הדעת. הוא התכופף כאילו לקשור את נעלו וידיו אוספות מלא שני חופני גרגירי חיטה. שני אגרופים נחושים לנקום בארורים נקמה יהודית אמיתית.

הוא מצא את ר' אריה. "הנה, יש לנו כמות לשני כזיתים של מצה".

ר' אריה היה מאושר. הנה הולך ומתגשם חלומו הגדול, לאכול לחם עוני! לקיים מצוות עשה דאורייתא! יחד חיפשו ומצאו אבנים, בעזרתם טחנו בכל יום גרגירי חיטה. התכולה: כמות קמח המספיקה לשני כזיתי מצה.

ערב פסח תש"ה

שטיינברג לוקח עמו את הקמח ומגיע אל המפעל. בין ייצור פחם למשנהו, הוא מתכנן את צעדיו. קמח יש לו, מים שלנו אמנם לא שאב אמש, אך מים יש במפעל. עליו להכין מהם עיסה.

חצי כמות קמח. מים. שפיכה. ערבוב מהיר. השטחה. הדבקה אל מתחת לתנור החם. דקה. שתיים. ריח שונה, עדין, טהור, מדגדג בנחיריו וגובר על הכל. מצה יהודית דקה נולדה. אחת מתוך שתיים.

האסיר היהודי, אך בן החורין במחשבותיו וברצונותיו שב על פעולת האפייה. לשם מצת מצוה.

שתי מצות דקות ופריכות ממתינות לאישון לילה.

שטיינברג מניח את המצות מתחת לחולצתו, בתוכניתו להגניבן למחנה בצורה שלא תעורר חשד. הוא הולך וזרועותיו שלובות, מגנות על המצות.

הוא הולך וקרב אל שער המחנה. כמעט וחולף על פני הזקיף, כשזה האחרון מריח משהו חשוד. "מה אתה הולך ככה?", הכידון מופנה אליו, "פשוט ידים!".

שטיינברג מציית, ומצות המצווה נופלות ארצה, נשברות בקול ענות חלושה.

הגרמני לא היה צריך יותר מזה. מגפיו דרסו ורמסו את המאכל היהודי בן אלפי השנים. את זעמו פרק על שטיינברג במכות רצח.

על שברי המצות צנח האופה שלהם, חסר הכרה. הגרמני נטש אותו.

רק לשנייה איבד שטיינברג את ההכרה. "אני שוכב על אוצר". המצות, המצווה, ר' אריה המחכה נסכו בו כוחות. בלאט אסף מלא חופן אחת שברי וגרגירי מצה – כשרה למהדרין – והכניס אותם כשם שהכניס את הקמח למחנה חודש לפני, באגרופו הקמוץ.  

הוא דיווח לר' אריה את שאירע. "אני מצטער, יש לי כאן רק כזית אחד. אני אוכל אותו, אני לא יכול לתת לך את זה". אמר בקול שקט ועצוב.

ר' אריה הפתיע אותו. "אתה צריך לתת לי את המצה".

"למה? הדם שלך סמוק משלי? אני יהודי ומחויב במצוות אכילת מצה בדיוק כמוך".

"אני מוכן לשלם לך על זה", פתח ר' אריה במשא ומתן, נחוש שלא לוותר. עומדים שני יהודים, מתווכחים על קיום מצווה מדאורייתא, וכל צבא השמים עומד ומאזין להם. מי מהם ינצח? מי מהם יזכה במצווה?

"המצווה השניה מדאורייתא שאנו יכולים לקיים הלילה היא סיפור יציאת מצרים. האם אתה יודע את ההגדה? לא. אני יודע. בוא ונעשה שותפות. אני אומר את ההגדה, אתה חוזר אחרי, ואני אוכל את המצה".

שטיינברג נאבק. "ממילא תגיד את ההגדה בקול ואני אחזור אחריך".

"אתה יודע מה, אני נותן לך את מנת הלחם שלי לשבוע ימים אחרי פסח, ותן לי את המצה".

"לא מוכן". שטיינברג אחז את אוצרו צמוד לגופו. הוא והמצה חד הם.

"אני מציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה", ניסה שוב ר' אריה, "אני אוכל את המצה, ואת שכר המצווה שלה בעולם הבא אני נותן לך".

"שפיר". הם לחצו ידיים. שני יהודים ומצה נצחית.

ליל התקדש החג. לבנה מלאה משקיפה על הבלוקים. באחד מהם ערך ר' אריה את ליל הסדר. קדש אין, ורחץ אי אפשר לקיים. כרפס לא בנמצא. מגיד. אפשר לקיים ובהידור. כל המרבה לספר הרי זה משובח.

חרש אמר ר' אריה את ההגדה והסובבים אותו שבו אחריו. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל.

שטיינברג מוציא מצה, פשוטו כמשמעו. ר' אריה מברך המוציא לחם, אשר קדשנו במצוותיו, שהחיינו. שטיינברג עוקב אחרי אכילת המצה. פיו של ר' אריה מקיים את המצווה בפועל, ושכרה – לשטיינבג. הסכם זה הסכם.

ההתרגשות גואה. ר' אריה שוכח את עצמו וממשיך את ליל הסדר. הלל. רוחו נסערת, המיקום והזמן נשכחים, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה אשיב להשם... קולו עולה, יקר בעיני השם... פסוקי ההלל נשמעים בקול רם בצריף שאמור להיות שקט.

השומר הגרמני בפתח שמע רעש שלא היה אמור להיות באישון ליל. הוא איתר את האובייקט המפריע, דרך את רובהו וירה. בעודו מהלל לגואל ישראל על שהוציאנו משעבוד לגאולה, יוצאת נשמתו של ר' אריה מהעולם החומרי ועולה בסערה השמימה, גבוה מעל גבוה.

בפעם השנייה בתוך פחות משנה חווה שטיינברג אבדן נוסף.

האביב מגיע ובשורת השחרור עמו. בראשית חודש אייר משחררות בעלות הברית את מחנה ברגן בלזן. בין המוזלמנים נמצא שטיינברג.

צל אדם. עור ועצמות. בודד מכל משפחתו. ומידידו.

בני ברק, תשל"ח

"שלושים ושלוש שנים חלפו מאז", סיפר שטיינברג להרב אונגר, "השתקמתי לאט, נישאתי, הקמתי משפחה, ואתמול זה קרה...

"אמש בחלום ראיתי את ר' אריה. 'איפה היית כל השנים?', שאלתי אותו. מראהו היה כלא מהעולם הזה. הוא היה מאיר כולו, ולמרות זאת היה עצוב. 'איפה אתה נמצא כעת?'.

'אתה לא תבין, אני נמצא במקום שבו נמצאים כל מי שמתו על קידוש השם. במקום שאין כל בריה יכולה לעמוד. ולשאלתך היכן הייתי כל השנים, רציתי להגיע אליך, אך לא נתנו לי'.

'למה רצית לבוא?'.

'כי חסר לי... חסרה לי שכרה של אכילת המצה ההיא, בליל הסדר בשנת תש"ה, בברגן בלזן. בהתאם להסכם שלנו, שכר המצווה הזו שייך לך. עכשיו בשמים הרשו לי להגיע אליך, ואני מבקש ממך, תן לי אותו, תוותר לי עליו'.

'למה? אם זה חשוב לך, זה חשוב גם לי'.

פניו של ר' אריה נותרו עגומות. הוא הסתובב ונעלם.

"בבוקר התעוררתי", שב שטיינברג אל ההווה, "ועמו התעוררו נקיפות המצפון שלי. אולי כן הייתי צריך לוותר לו?...".

"אינני יודע", ענה הרב יצחק אונגר, "זוהי שאלה שיש לשאול יהודי מצדיקי הדור הקודם. לך לשאול את הרבי ממכנובקא".

הלך שטיינברג אל ביתו של הרבי ממכנובקא ברחוב רש"י. "הרב אונגר שלח אותי...".

"עצתי לך שתוותר לו", הפרו מילותיו של הרבי את הדממה הכבדה. "אתה שרדת, קיימת מאז שלושים ושלוש פעמים אכילת מצה. הקמת משפחה ויש לך ילדים שימשיכו הלאה לקיים אכילת מצה. לו, אין את זה, הוא נשאר שם... לא מתאים שתוותר לר' אריה על שכר המצווה?".

"אם כך הרבי אומר", השלים שטיינברג עם ההמלצה, ופמליה של מעלה מקשיבה לו בדריכות, "אני מוותר לו".

"לא, לא כך", הורה הרבי, "לך לארון הקודש, אל בין ספרי התורה, ותאמר שם בפה מלא שאתה מוחל לו".

בצעדים איטיים פסע אופה המצה מברגן בלזן, האיש שמסר את נפשו על המצה, לא אכל אותה, וכעת הוא מוותר על שכרה של מצווה נדירה זו.

הוא מגיע לארון הקודש, מסיט את הפרוכת, פותח את הארון, טומן ראשו בין ספרי התורה בה כתובה מצוות אכילת מצה בליל חמשה עשר בחודש הראשון וגועה בבכייה נוראה. "אני, עקיבא שטיינברג מוחל בלב שלם לר' אריה בן... על שכרה... על שכרה... של אכילת... אכילת מצת המצווה בליל פסח של שנת תש"ה בברגן בלזן".

היתה לו מצווה נדירה, שכרה נשמר לו, אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות, וכעת הוא מעניק אותו ברטט ובבכי לרעהו הטוב. שלא זכה.

ואהבת לרעך כמוך.

למחרת שב שטיינברג לרבי ממכנובקא. "ר' אריה התגלה אלי שוב בחלום הלילה. פניו היו נוהרות. הוא הודה לי על שכר המצווה שאין לה שיעור".

הפעם היה תורו של הרבי לפרוץ בבכי. "לר' אריה יש זכויות כה רבות, הוא נמצא במקום שאין כל בריה יכול לשער, שכר המצווה הזו עיכב אותו... והוא כל כך בוכה עליה...

"ואנחנו?

"המצוות נמצאות לידינו, פזורות, מתרוצצות סביבנו, ואנו... דשים אותם בעקבינו.

"לא חבל?".