הזמר רולי דיקמן: "לפתע פרץ לי שוטר לבית, דרך סולם מהגג"

"הדיקמנים". בערב פסח, כשבבתי ישראל עסוקים בטרדות החג והניקיונות, לא היה חלון או מרפסת בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ שבו לא ראו אותם מפזמים ומרקדים, כשהם עומדים על משאית השמחה, שהוציאה את כל התושבים הספונים בבתיהם לכמה רגעים של חרות, כשיואלי על הקלידים ורולי על המיקרופון. "אני יכול לומר לך שבתוך כל השמחה הזו שעשינו בחוצות, הצלחתי להבחין מדי פעם ביהודים מבוגרים שצפו בנו, כשדמעות בזווית עיניהם", מספר לי בהתרגשות רולי דיקמן. "זה סיפוק גדול לדעת שבתוך כל חוסר הוודאות הגדול הזה שכולם שרויים בו, זכינו לשמח ולהרנין את לבם של עם ישראל", הוא מוסיף.

אלא שבנוסף לזכות לשמח את לבבות עם ישראל, חוו האחים דיקמן גם חוויה נעימה פחות - בין שמחה אחת לשמחה שניה, ותוך כדי שהם מתפללים בדבקות ובנעימות בשידור חי ביחד עם כל עם ישראל, הם חוו פריצה משטרתית לדירתם, עם סולמות דרך הגג, משל היו אחרוני העבריינים.

הם החולים, אנחנו המבודדים

רולי, איך בכלל נולד הרעיון של המשאית המרקדת?

"הרעיון נולד והתחיל בירושלים, אצל איש המוזיקה החסידית מנחם טוקר, שהבין כי, עם כל הכבוד לקורונה, אי אפשר לתת לעם ישראל בכלל, ולילדי ישראל בפרט, לדעוך בעצבות, ועוד בערב חג. הוא ארגן ויזם את משאית השמחה בשיתוף עיריית ירושלים. בנוסף לזמרים אחרים שהתחלפו לסירוגין, הזמינו גם אותנו להיות שותפים לפרויקט המיוחד הזה, והחלטנו שאנו לוקחים בו חלק. נסענו לירושלים, עלינו על המשאית, ניגנו ושמחנו בחוצות ירושלים, לקול צהלת הילדים, המציצים בערגה ממרפסות הבתים והחלונות. מפה לשם, התחילו להגיע הצעות מעיריות אחרות. בין היתר פנו אלינו ממחלקת הנוער בעיריית בני ברק, ויחד עם העוסקים במלאכה הרמנו את הכפפה, וקידמנו במהרה את משאית השמחה שתשמח גם את הבני ברקים, כאשר עמדנו על המשאית עשר שעות ביממה".

האמת, כבני ברקי שגם הוא צפה במשאית בינות לסורגים, קצת התאכזבתי. כי עד שהצלחנו בבית לפתוח את התריסים המקרטעים, ועד שהילדים הפסיקו לריב מי תפס ראשון את החלון, המשאית כבר חלפה עברה לה.

זו ההזדמנות שלי לשאול אותך - למה לא עמדתם בכל רחוב פרק זמן ממושך, או אפילו חמש דקות, כדי שהציבור יוכל לשמוח קצת יותר מהופעה חיה מתחת לבית?

"שאלה מצוינת אתה שואל", הוא משיב, "אבל לאחר שראינו שזה יוצר התקהלויות של ילדים ואנשים ברחוב, הבנו שאנו משיגים מטרה הפוכה, שמסכנת את שלום הציבור, ובניגוד מוחלט להנחיות משרד הבריאות. לכן העדפנו שישמחו קצת זמן - ובטוח, מאשר הרבה זמן - ומסוכן. כמו כן, תחשוב שבכל רחוב הייתי מתעכב כמה דקות, לא היינו מספיקים להגיע לכלל התושבים בעיר, והייתה נוצרת איפה ואיפה. לכן כולם שמחו קצת, ולא קצת שמחו הרבה".

באלו ערים נוספות הספקתם להופיע?

"ירושלים הייתה הראשונה בסדרה, לאחר מכן בני ברק. כמו כן היינו בכל הריכוזים החרדים הגדולים באזור הצפון, בחסות שנתנה קופת חולים מכבי שירותי בריאות, בשיתוף עזר מציון והעיריות שם. בנוסף, הופענו במודיעין עילית ובברכפלד, שם מי שיזם ודחף, מימן והתעקש מול כל גורמי הבירוקרטיה, היה  ר' שמואל גיטלר, מנכ"ל ארגון 'השמחה תנצח', בשיתוף עם 'עזר מציון'. בקיצור, זכינו לשמח ולהרנין את לבם של עם ישראל בהרבה מהאזורים החרדים בארץ".

אני לא מתאפק ושואל את רולי: איך הצלחתם לרקוד על המשאית, תוך כדי נסיעה, עם המיקרופון והקלידים, בלי ליפול?

רולי מחייך. "לא אגיד לך שלא קרו נפילות במהלך הנסיעות. זה קרה כשהייתה למשל בלימה פתאומית של המשאית. אבל למדנו להפוך את זה לחלק מהעניין והחוויה, ואולי גם ללמוד מזה מסר לחיים, ששום ניסיון לא ישבית לך את השמחה - לא שמחה שלך, ולא שמחה של הסובבים אותך. וכשאתה שליח ציבור, על אחת כמה וכמה, אתה לא יכול לתת לנפילה משקל מכריע, אלא להמשיך לשיר לרקוד, ולשמח את עם ישראל". 

רולי מגלה לי שהשיא של משאית השמחה לא היה ברחובות הערים, אלא במקום אחר, שנמצא בימים אלו בראש הכותרות - מלון לביא, שם מרוכזים חולי הקורונה החרדים בשני אגפים: אגף משפחות, בו שוהות משפחות שלמות של חולי קורונה, ואגף רגיל, של חולי קורונה בודדים, שנאלצו להשאיר מאחוריהם את כל משפחתם, ולחוג את חג הפסח לבדם. "הודות לחסות שנתנה מכבי שירותי בריאות, בשיתוף עם עזר מציון, נסענו ביום שני בחול המועד, דהיינו היום הרביעי של חול המועד, עם משאית השמחה למלון לביא. שם שהינו כמובן מעבר לגדרות, בצורה בטוחה, על מנת לשמור על ההוראות ולא להסתכן", הוא מפרט. "בתחילה שהינו ושימחנו באגף המשפחות, שם יואלי אחי אפילו עשה 'קולולם', בשיתוף מלא של הקהל. היה מרגש ומרומם. לאחר מכן עשינו שמח באגף הבודדים".

כאן ניכר על רולי שהוא מתחיל להתרגש כשהוא מספר, "ואז, באגף של הבודדים, מי מופיע מולנו בפתאומיות? לא פחות ולא יותר, המלחין והמנצח, המעבד והמפיק של המוזיקה החסידית, ר' מונה רוזבלום, שנחשב כיום לאחד מאנשי המקצוע הוותיקים והחשובים בתחום. הוא ניצב מולנו בכבודו ובעצמו, לאחר שגם הוא חלה בקרונה ומאושפז שם. כשראה אותנו הוא מיד ירד למטה, יחד עם עוד חולים אחרים, וניצח מעבר לגדר על כל החולים שהצטרפו לשירה ויצרו מקהלה אחת גדולה, מקהלת חולי הקורונה. קטעי הזמרה ביחד היו מרגשים ומרוממים, היה שמח במיוחד. יצאתי עם תחושה שבעצם נכון שהם החולים, אבל אנחנו המבודדים".

"השוטר פרץ מהגג, כאילו היינו אחרוני העבריינים"

עם כל הכבוד למשאיות המרקדות, חג הפסח ייזכר כחג שבו כולם היו ספונים בבתים. התפללנו את תפילות החג בבתים ובמרפסות, קריאות התורה, קדושה וקדישים היו מנת חלקם של בני מזל, ומשהו באוויר היה רדום, עצוב ויבש. כמו כל אחד מעם ישראל, גם האחים דיקמן חוו את החוויה הזו על בשרם, והם לא השלימו עם רוע הגזירה. ממחשבה למעשה, הם החליטו לעשות תפילה מוזיקאלית המונית, מלווה בכלי נגינה, ששודרה לכל עם ישראל בכל העולם בשידור חי באמצעי מדיה מגוונים.

מאיפה הגיע הרעיון של התפילות ההמוניות?

"כמוך וכמו עם ישראל, חשנו שהעצב מתפשט עלינו, וכיהודים, אנו לא יכולים לתת לזה לקרות. לא בשגרה, ובטח לא בחג הפסח, שמסמל את החירות. ואז הגיע רעיון לערוך תפילות המוניות בשידור חי, כשכל עם ישראל משתתף בתפילה בשירה ובריקודים. אני בטוח שזה שימח והכניס שמחה להרבה בתים בישראל".

רולי ממשיך לספר: "אבל היצר הרע, כשרואה את עם ישראל בשמחתו, חייב להרוס ולקלקל. זה קרה ביום שלישי, ערב חג שני. עשינו טקס תפילת סיום החג, כשהתפללנו ושרנו את שירי ההלל. חשוב לי להדגיש שהיו לנו כל האישורים הרלוונטיים מראש העיר, שהיה מעורב עד לפרטי פרטים. בסיום תפילת ההלל אנו רואים להפתעתנו שוטר שפורץ לבית, דרך סולם שמשתלשל מהגג, באופן לא חוקי ולא ראוי, משל היינו אחרוני העבריינים. לשאלתי את השוטר מדוע הוא פורץ לבית? הוא ענה שאני מסכן את שלום הציבור. אתה מבין? הייתי בהלם מוחלט, מה בסך הכל ביקשנו, לשמח את עם ישראל ואת תושבי בני ברק, שנכפה עליהם סגר כבר שבועיים, ובתוך כל זה, יש מישהו שמנעים את התפילות שכל כך חסרות לכולם - ואני מואשם בהפרעה לשלום הציבור. יראה הציבור וישפוט".

אז הפסקתם את התפילה?

"אני לא הפסקתי, אבל השוטר שפרץ לבית משך את החוטים בצורה ברוטאלית, וניתק את כל המערכות בצורה שהזיקה לציוד. שמרתי על איפוק, כי הייתי שלם בדרך ובאמת שלנו. הוא ביקש לעכב אותי, לקחת אותי לתחנה, ולהחרים את הציוד, אבל לאחר שכל האירוע שודר בשידור חי, בהרבה מדיות, זה לא היה נראה טוב. מיד הופעל לחץ ציבורי נרחב, וכל העסקנים נכנסו במהרה לתמונה".

והתפילה?

"תתפלא לשמוע, אבל התפילה המשיכה, אף על פי שהיא מסכנת מאוד את שלום הציבור, וזה תודות לראש העיר הרב אברהם רובינשטיין, הרב גודי סילמן וכל העוסקים במלאכה, שפעלו במהרה להרגיע את כל הצדדים, ולהסביר את הרגישויות המתבקשות בסיטואציות שנוצרו לנו בעיר ובחג".

די להסתה

רולי פונה אלי ושואל אותי: "אתה חושב שזה לא קשור למה שקורה מסביב?"

למה אתה מתכוון?

"אני מתכוון להסתה", הוא משיב לי בכאב. "ברור שזה קשור, זה מחלחל למטה. אני, כמו מרבית תושבי העיר, חשים שדמנו הותר, לא אכנס לפרטים כמו מי אשם ומדוע תחלואת הקורונה בבני ברק גבוהה מאוד, אבל השיח האנטישמי, שהעיר כמה צרעות מקינן, ודאי חלחל, ונתן לגיטימציה לזלזל ברגשות שלנו, שספגו מכה אחר מכה בימים אלו. ביטול התפילות, ביטול החתונות, ביטול המקוואות, ביטול שריפת חמץ, אלו לא דברים פשוטים, אלו דברים שבציפור נפשו של כל יהודי ירא שמים, ולכן נדרשת רגישות יתר להסברה נכונה בעניין. לצערי, לא רק שלא הייתה רגישות יתר, אלא קרה בדיוק הפוך".

אבל למה אתה חושב שהופליתם לרעה? הרי בסך הכל המשטרה עושה את תפקידה

"אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל מי שמעורב בציבוריות הישראלית יודע על כמה מופעים שהתקיימו במהלך החג, ושודרו בציבור, אף על פי שהיו שם הפרות בוטות של חוקים בשעות לא שעות, והמשטרה לא הייתה שם. בניגוד אלינו, ששמרנו על כל הכללים וההנחיות קלה כבחמורה. ומי מדבר על הפגנה של מאות איש שמתקיימת בתל אביב? מה שמותר בשם הדמוקרטיה, אסור בשם הדת. זה מה שכואב לי, וכואב לכל אחי הבני ברקים ולשאר הריכוזים החרדיים שנכנסו להסגר. אי אפשר להתעלם מהתחושה של התושבים, שאנו הבני-ברקים כמו מצורעים. אנו לא מצליחים להבין איך המדינה אוסרת מניין של עשרה אנשים, ובמקביל מתירה הפגנה של מאות. זאת אפליה בשם החוק, וצריך להוקיע את האפליה הזו, שאת תוצאותיה אנו כבר חשים על בשרנו".

כשרולי מזכיר את החתונות שהתבטלו, הדבר המתבקש מאליו לשאול אותו, כזמר המופיע בחתונות רבות, הוא איפה הביטולים פגעו בו.

"אני לא רוצה להיכנס לפן האישי, אבל ברור שיש ביטולים, ולבי עם כל אחד ואחד מעם ישראל שחווה בימים אלו על בשרו את הנזק הכלכלי, והפרנסה שבורחת לו מהידיים".

עם זאת, הוא נזכר במקרה מרגש שפגש בתקופה הזו. "הייתה חתונה שהייתה אמורה להתקיים, ואז בדיוק יצאו ההוראות של משרד הבריאות. אבי החתן הודיע, שמכיוון שאין הרבה אורחים בחתונה, הוא לא מסכים לשלם מחיר של חתונה המונית, ולכן הוא מעוניין לבטל את התזמורת. לעומת זאת, החתן לא רצה לוותר על השמחה שנשתתף אתו ביחד, זה היה בנפשו שאני ויואלי נבוא. החלטתי שאני מגיע לחתונה בכל מקרה. אכן היה שמח מאוד, אף על פי שהוגשו לאורחים פיצות וכיבוד מזונות. אבל כנראה השמחה לא חייבת להיות קשורה לסוג האוכל. היתה שם שעה של ריקודים ללא הפסקה. התרגשתי מכך שהגשמתי לחתן משאלה. אין לי ספק שאלו חתונות שיזכרו לדורות".

לרולי חשוב לסיים עם משהו חיובי על המצב: "במהלך הקריירה שלי השתתפתי במאות חתונות, גדולות וקטנות, של כל גווני הקשת. אני יכול לומר לך שבחתונות שהיו בתקופה הזו, של ציבור מצומצם מאוד, הבחנתי כי ההורים היו פנויים יותר להבין את גודל השמחה השרויה במעונם, ויכלו לשמוח יותר עם החתן והכלה, ועם עצמם. בצורה רגועה, כי מי שבאמת היה צריך להשתתף בחתונה, הגיע והשתתף. לפחות משהו חיובי יצא מהקורונה".