הרב רצון ערוסי על חשבון נפש לאומי של מערכת המשפט

רבים שואלים בימים האלה, חזור ושאול. על מה הקדוש ברוך הוא נתן את המגפה הארורה הזו, אשר פוגעת בעשרות אלפים אם לא מאות אלפים בעולם, ופוגעת בעם ישראל ומפילה חללים?

אסור לנו, כבני אדם אשר קצרה בינתנו, קצרה דעתנו, מי אנחנו. ראו מה כוחנו מבחינת גופנו, וראו עד כמה קצרה ידיעתנו, למרות הידיעות והמדע שאליו הגענו טרם השכילו כל מדעני תבל לפצח את הווירוס הזה שנקרא קורונה. אז עם כל הכבוד להישגים המדעיים, עדיין עינינו רואות כיצד דעת האדם מוגבלת ביותר. ולכן, אסור לנו להיכנס לכבשונו של בורא עולם ולהתחיל לומר, ה' עשה זאת בגלל זאת. אין אנו יודעים. השגחתו של בורא עולם מורכבת היא, מושכלת היא בחוכמתו יתברך, ולכן אסור לנו לומר - זה עשה ה' בגלל דבר כזה.

אבל אומרת התורה, שבשעה שפוקדים אותנו ייסורים קשים, חובתנו לעשות חשבון נפש - ברמת היחידים, ברמת הקהילה, ברמת האומה או ברמה אנושית. חובתנו "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'". למעננו, לא למענו.

ולכן, באמת צריך לבדוק בהרבה תחומים. היחידים, כיחידים - שיבדקו את עצמם במידות שלהם, בדרך ארץ שלהם, בדרך התנהלותם, האם היא אכן מתוקנת או לא מתוקנת. ברמת הקהילה, ברמת המשפחה - לראות היכן אנו שוגים. האם איננו מזניחים את החולים הסיעודיים ואיננו מבקרים אותם ולא תומכים בהם? האם אנחנו מתנהלים כהלכה בינינו לבין נשותינו, ונשותינו ובינינו. בינינו ובין בנינו, ובין בנינו ובינינו. בינינו לכל חברי הקהילה, האמנם אנחנו מתנהלים כהלכה? האמנם אנחנו שומרים על קדושת מקדש מעט? האמנם אצלנו התפילות צריכות להיות אכן באמת עבודת לב אמיתית, או לא, וכן הלאה.

מגיפת הקורונה צריכה לעורר לחשבון נפש לאומי

אבל יש גם חשבון נפש ברמה הלאומית. הרמה הלאומית דורשת הרבה חשבון נפש. אחד הדברים הקשים ביותר שאני חוזר ומציין אותם זוהי שנאת חינם. מהי שנאת חינם? הרי אין שנאה בלי סיבה, אבל כשיש סיבה שנחשבת לערכית מאוד, למוצדקת מאוד, זו גם שנאת חינם. למשל - ויכוחים אידיאולוגיים, ויכוחים פוליטיים נוקבים, כשכל אחד בא ממקום שהוא חושב שהוא הולך להציל את העם כולו, ובצדק. אבל אם השיח איננו מתנהל כהלכה, אם השיח מתנהל בשנאה תהומית יוקדת, בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים", על זה חרב בית המקדש. על זה יכולה להיפגע האומה. ומבחינה זו הם צריכים לקחת בחשבון שאכן, באמת הם שוגים מאוד בזה.

קראתי שבבית משפט בבאר שבע ניתנה החלטה דרמטית ומהפכנית מאוד מאוד, ועל זה שוקד בית המשפט. סטודנטים מהאוניברסיטה בבאר שבע פנו לבית דפוס לקבל הצעת מחיר לפרסם פרסומים מסוימים. בד בבד, בשיח המכין הזה לקראת עסקה, התברר לו למדפיס שהם מתכוונים לפרסם חומר להטב"י דומיננטי מאוד. השיב להם ואמר, אני מצטער, לא אוכל למלא את המשימה הזו. זה נגד המצפון שלי, יהודי אני. הם הגישו תביעה נגדו. נדגיש, עדיין לא היה הסכם. עדיין רק בסה"כ משא ומתן. על זה הגישו תביעה משפטית נגדו על אפליה, ותבעו 100,000 ₪ פיצוי.

מטבע הדברים, התגוננו בעלי בית הדפוס ואמרו, הרי זה המצפון שלנו, אני לא יכול לפרסם דבר שמנוגד למצפוני. השופטת החליטה לקנוס את בית הדפוס ב- 50,000 ₪ על כך שהוא מפלה לרעה ולא מספק שירותי דפוס לכל שואל ומבקש, יהיה התוכן אשר יהיה. פסק זה מזעזע ביותר.

אינני מדבר כעת על התוכן הלהטב"י. הרי ידועה עמדתה של התורה, ידועה עמדתם של אנשי התורה, לא על זה אני מדבר. אנחנו גם יודעים על עמדתם של הללו התומכים בלהט"בים וכו'. לא על זה אני מדבר.

אוי לו לשופט שהופך להיות אקטיביסט

אני מדבר על המערכת המשפטית. אוי לנו אם אכן באמת שופט או שופטת נשאבים לוויכוחים הציבוריים והופכים להיות אקטיביים ודומיננטיים. זהו הרס החברה.

מתנהל מזה שנים ויכוח פוליטי אידיאולוגי. יש סיעה שאומרת "אנחנו מגנים על הדמוקרטיה", כאילו הסיעה השנייה היא נגד דמוקרטיה. ולא כך פני הדברים. יש ויכוח אמיתי, דמוקרטיה מהי. אתם צודקים, ואלה צודקים. צריך לקבוע את הגבולות. צריך לקבוע את האיזונים. זה לא מישהו נגד הדמוקרטיה, ומישהו בעד הדמוקרטיה, אלא גבולות הדמוקרטיה כלפי דרכי ההתנהלות הדמוקרטית, מקומו של בימ"ש בדמוקרטיה, מקומו של בית המחוקקים, מקומה של הממשלה וכיוצ"ב. זה ויכוח לגיטימי. ולא צריך לעשות את זה כאילו הללו בעד דמוקרטיה, והללו רודפי הדמוקרטיה.

כך, אותו דבר, ביחס לוויכוחים שיש בתוך החברה. ויכוחים דתיים, ויכוחים אידיאולוגים. אוי לו לשופט ואוי לה לשופטת שהופכים להיות אקטיביסטיים ומובילים קו. זה הרס המשפט. זה הרס החברה. כך החברה תתפורר.

זה מקום לחשבון נפש. לא שחס וחלילה נאמר שהקורונה באה בגלל זה, חלילה. איננו יכולים להיכנס לכבשונו של בורא עולם. אוי לנו אם לא ניתן את דעתנו להתפוררות הזו.

משרתי ציבור מחויבים לחפש את המאחד ולא המפריד

מורי ורבותי, אני רב בישראל, ועוד יש הרבה רבנים בישראל. וכי אני מבטא את עמדותי במאת אחוזים? אני יודע שהחברה מגוונת עם דעות שונות, עם כיוונים שונים, ואני מנסה להכיל, לנסות לטשטש את המפריד, ולהכיל ולאחד. כדי לשמור, כל אחד מאיתנו צריך לתרום את חלקו - מי ברמת הרבנות, ומי ברמת השופט.

עיננו רואות, ולא זר, שהוויכוחים האידיאולוגים, הפוליטיים והמדיניים מגיעים למערכת הביטחון, אנשי הקצונה בצה"ל וראשי המל"ל, השב"כ וכיוצ"ב, ויש להם דעות מנוגדות וקוטביות, כשכל אחד חושב שהדעה של השני היא דעה הרסנית. אבל כל עוד אתה בתפקיד, אתה צריך לשמור על המאחד. אתה צריך לשמור על הכללים אשר הם קיומיים לנו. אם לא, אנחנו נתפורר. אם פרשת מהמערכת - תביע את דעותיך בשום שכל, בצורה מתורבתת, בצורה בלתי מקטרת. זה חשוב להשמיע, זה חשוב לשמוע, זה חשוב להפרות את הדעות. אבל לא בצורה של שנאה או רדיפה. זה דבר, רבותי, שצריך לקחת בחשבון.

והקדוש ברוך הוא יסייענו, שאולי הדברים המהדהדים הללו יגיעו בסופו של דבר לאוזניהם של כל מיני בעלי תפקידים במסגרת הצבא, במסגרת המשפט. שיהיו שקולים, שיהיו מאוזנים, שידעו איך לנווט את הספינה שלנו לחוף מבטחים. נתפלל שיגיע משיח צדקנו, שנגיע לאיזו שהיא אחדות, לאיוה שהיא דעה תמימה, ונוכל לשכון לבטח בארצנו.