אבי בנישתי: "כך ניצלתי ברגע האחרון מאסון המסוקים"

למעלה מ-23 שנה חלפו מאז אסון המסוקים – אסון התעופה הקטלני והנוראי בו נהרגו 73 חיילים; האסון שנחשב עד לשנת 2002 כאסון המסוקים הקטלני ביותר בעולם.

אבי בנישתי, כיום בן 44, אינו מסוגל לשכוח את אותו לילה מזעזע, וכיום, לראשונה בחייו הוא חושף בשיחה להידברות: "זה היה כל כך קרוב אליי, ברגע אחד יכולתי אני להיות במקום אותם נספים".

"כבר עלינו על המסוק"

את גיוסו לצה"ל עשה בנישתי בשנת 1994 לאחת היחידות המובחרות העוסקות בתחום המודיעין. יחד אתו היה בצוות בחור בשם עידן אלפר ז"ל. "הייתי חבר טוב מאוד של עידן מהיום בו התגייסנו, נוצר בינינו קשר מיוחד. עד היום אני זוכר את החיוך שלו, את העצות הטובות, את טוב הלב הנדיר שלו", הוא אומר בהתרגשות.

בשלב מסוים נשלח בנישתי לביתו בשל סיבות רפואיות שלא טופלו, ולאחר מכן אף ישב בכלא במשך שבוע. "כשחזרתי ליחידה הודיע לי המג"ד כי בתור עונש הוא שולח אותי לחיל התותחנים, שם גם שירתי עד סוף השירות בתפקיד לוחם".

כאן, למעשה, מתחיל הקשר הישיר שלו לאסון המסוקים. "זה היה בתקופה בה שירתי בלבנון", הוא נזכר, "באחד הימים יצאנו הביתה, וכשהיינו אמורים לחזור ללבנון הגענו לאזור הצפון, שם הודיעו לנו שבקרוב יגיעו מסוקים שיאספו אותנו. ישבנו אז כל החבר'ה יחד. היה זה יום גשום, ולא יודע למה התחלתי להפריח בדיחות שחורות באוויר. שאלתי את חבריי: 'אם תמותו איזה צבע של פרחים תרצו שאביא ללוייה?', וכך המשכנו עם ההומור השחור שהשתלב היטב עם מזג האוויר הקודרני".

בהמשך הם הגיעו לצומת מחניים, שם הודיעו להם שעליהם לחכות בשדה התעופה, עד שיגיעו המסוקים ויאספו אותם. "המסוקים הגיעו", הוא משחזר וקולו רועד, "הם נחתו, ואנחנו נכנסנו לתוכם ורצינו להתיישב, אלא שאז הגיע הקצין של הנח"ל והודיע לקצין שלנו שהם אלו שצריכים לעלות על המסוקים ולא אנחנו. באותו רגע פרץ ויכוח שהסתיים בכך שהובהר לנו שעלינו לרדת. כך ירדנו מהמסוקים וקיבלנו פקודה להיכנס למיניבוסים עד שהמסוקים יורידו את החיילים וישובו לקחת אותנו".

אלא שכפי שהתברר במהלך אותו לילה נוראי, המסוקים לא שבו מעולם. "ישבנו בתוך האוטובוס", משחזר בנישתי, "היה חשוך וכולם נרדמו חוץ ממני. פתאום שמעתי את הנהג מקבל דיווח דרך מכשיר הקשר על 'כדור אש בשמיים'. הערתי מיד את חבריי ואמרתי להם: 'חבר'ה, אני חושב שקרה אסון'. ברגעים הראשונים הם לא הבינו מה אני רוצה מהם וניסו לנופף אותי: 'אתה עם הבדיחות השחורות שלך, נמאס לשמוע, תן לישון...' אלא שאז כולם שמעו את הדיווח על כך ששני מסוקים נפלו, ובאותו רגע הקצין שלנו הודיע שאנחנו יוצאים מיד לאזור, כדי שנהיה כוח החילוץ הראשון. אז עוד לא העלינו בדעתנו את מימדי הזוועות, לא יכולנו לדמיין בתסריט הקשה ביותר שלא יהיה את מי להציל. אני זוכר אפילו שניגשתי לקצין עם התחבושת האישית שלי, ונתתי לו אותה כדי שישתמש בה לטיפול בפצועים..."

"לקח זמן להבין שאין ניצולים"

אל השטח הגיע בנישתי יחד עם שאר חיילי הגדוד. "היינו כמעט הראשונים, ראינו שם אלונקות-אלונקות בשורות, והתחלנו לעשות חיפושים בשטח. המשימה העיקרית שלנו, כפי שהודרכנו, הייתה לנסות להציל חיים, אבל לקח לנו הרבה זמן להבין שאין ניצולים. בינתיים קיבלנו הוראה ברורה לא להודיע לאף אחד על האסון, שכן ההורים של אותם חיילים לא ידעו באותו שלב שום דבר".

מעט לאחר מכן התברר לבנישתי שחברו הטוב עידן אלפר היה על אחד המסוקים. "באותו רגע עוד לא עיכלתי, וגם במשך תקופה ארוכה לאחר מכן לא הייתי מסוגל להכיל את הכאב העצום. עידן, חברי הטוב, שישן איתי יחד באוהל וניהלנו יחד שיחות כה ארוכות, כבר לא אתנו. כמובן שלצד כל זאת הייתה התחושה שמדובר במסוקים שאנחנו עלינו עליהם רגע קודם לכן, ובעצם – האסון הזה כמעט קרה לנו. המוות פתאום הפך להיות קרוב ומוחשי כל כך".

מעט לאחר מכן נודע לבנישתי דבר נוסף. "התברר לי שאחותי הגדולה חלמה מספר ימים קודם לכן על סבתא שלי ז"ל. היא ראתה את הסבתא לבושה בשחור כשהיא מבקשת להיכנס לבית שלנו. אחותי סיפרה על כך לאבא שלי שמיהר לעלות על קברה של הסבתא, בתחושה שייתכן ומשהו רע עומד לקרות".

מתי הרגשת שאתה מתחיל להתאושש מהאסון?

"זה לקח הרבה מאוד זמן. הייתי נער צעיר ועברתי ממש משבר באמונה. עד אותו יום גדלתי בבית מסורתי, אמנם לא הקפדנו על כל מה שצריך, אבל היינו משפחה מאמינה. לאחר שהכל קרה כבר לא הצלחתי להמשיך בקו הזה, התחלתי לחלל את השבת והרגשתי כעסים גדולים כלפי ריבונו של עולם. היה לי קשה, לא הצלחתי להבין איך מתרחש דבר כזה".

בנישתי בעצמו אינו יודע להסביר איך זה קרה, אך לאחר כמה שנים הוא מצא את עצמו שוב בתהליך של התחזקות. "אני חושב שמשהו מהאמונה שההורים שלי הנחילו לי כל החיים – כנראה נחרט בי", הוא אומר. "בסך הכל השורשים שלי חזקים מאוד והיו לי גם סבא וסבתא דתיים שתמיד שמרו שבת והעבירו לנו מסרים של אמונה וביטחון בהקב"ה. זה לא שהיה משהו ממוקד שעזר לי להתקרב, אבל עברתי תהליך עם עצמי, בו ניסיתי לחשוב למה נשארתי בעולם, איזו מטרה יש לי כאן ומה עליי לעשות. כך מצאתי את עצמי מתקרב יותר ויותר".

באותם ימים הוא גם התחתן ואשתו התקרבה אתו יחד. "בתחילה אמרנו לעצמנו: 'אנחנו לא שומרים שבת, רק מכבים את הטלוויזיה', אחר כך הוספנו: 'נרד במדרגות ולא במעלית', וכך המשיכה ההתקדמות עוד ועוד. כיום אני ברוך ה' אדם דתי ומאמין, שומר מצוות, עם כיפה על הראש. יש לי ארבעה ילדים מקסימים ואני עובד כמורה לנוער בסיכון".

בנישתי מציין שלא תמיד היה לו קל להקפיד על שמירת המצוות. "בתקופה מסוימת עבדתי בחברת החשמל והציעו לי עבודה קבועה במשמרות בשבת. מדובר במשכורת טובה מאוד והיה לי קשה לוותר, אבל כל הרבנים שהתייעצתי איתם הורו לי שלא לעבוד בשבת בשום אופן. למען האמת, ההקרבה הייתה גדולה מאוד, כי הבנתי שאני מפסיד בכך את הקביעות וגם היו כעסים גדולים עליי בחברה, אבל האמנתי שאני עושה את הצעד הנכון.

"אז אולי זה באמת מה שהקב"ה רצה ממני – להמשיך לתרום לעולמו ולעשות את המוטל עליי. בשביל זה הוא השאיר אותי כאן".

ליצירת קשר עם אבי בנישתי: avi2776@gmail.com ​