שבע שנים לפטירת הרב והרבנית בצרי מבאר שבע: "הם חוללו מהפיכה אדירה בעיר"

בימים אלו של תחילת חודש אייר מציינים בקהילה החרדית בבאר שבע, שבע שנים לפטירתה של הרבנית רחל בצרי ע"ה, אשר הייתה זו שהקימה את הקהילה לפני כ-40 שנה, ועמדה בראשה יחד עם בעלה, הרב בנימין זצ"ל, אשר הלך לעולמו שבעה חודשים בלבד לאחר פטירתה.

"אמא הייתה דמות מיוחדת במינה", מציינת בתה, הרבנית שושי ביטון, אשר עומדת בראש המדרשה לבנות אותה הקימה אמה בעיר. "כיום מדברים הרבה על נושא העצמה נשית, ואמא הייתה דוגמה חיה לכך. היא ידעה להעצים את כל מי שסבב אותה, וזה היה מאוד מיוחד אצלה".

הרב בנימין בצרי זצ''ל

הרבנית שושי מציינת כי אמה התחתנה בגיל צעיר – שבע עשרה וחצי בסך הכל, ומהר מאוד הם עברו להתגורר בעיר אופקים, שם היו בשליחות של קירוב רחוקים. "לאמא לא היה קל לעזוב את משפחתה ולעבור למקום לא מוכר, אבל היא הלכה אחרי אבא באש ובמים, כי הבינה שזו השליחות שלה וזהו הייעוד שלה בעולם.

"לאמא הייתה תבונה נשית", מוסיפה בתה. "בכל פעם אני נזכרת איך שהיא טיפלה באבא שהיה חולה קרוהן וסבל מהתקפים כמעט בלתי נגמרים. כשהוא היה נכנס להתקף היה לו קשה מאוד לתפקד, ואמא, בחוכמתה הגדולה, ידעה להשפיע עליו לעזוב הכל וללכת לנוח. היא הכינה לו אוכל ושתייה ודרשה בשלומו, הכל לאט ובסבלנות. אין לי שום דרך להסביר את זה, אך בעוד שחולי קרוהן אחרים במצבו לא מסוגלים כלל לנהל אורח חיים תקין, אבא היה מתאושש מהר מאוד, כי הסבלנות של אמא הייתה משפיעה עליו, וכך הוא היה מצליח בכל פעם מחדש לקום מתוך התקף וללכת להעביר שיעור, כשרק אנו, ילדיו, יודעים כמה הוא סובל. זה היה הכוח של אמא, היא לא הלחיצה את אבא, אלא התנהגה בחכמה נשית, וזו גם הייתה ההשפעה שלה על מאות בנות שלמדו במדרשה שהקימה כאן בעיר".

"לשקף את הצד היפה של היהדות"

"אמא נפטרה בגיל צעיר מאוד, כשהייתה בת 54", מציינת בתה, "אבא נפטר בגיל 56. אבל שניהם הספיקו לעשות בחיים מה שאנשים שגילם כפול משלהם לא עשו. הם גידלו משפחה לתפארת – שנים עשר ילדים והקימו מפעל אדיר של קהילה חרדית בבאר שבע. מי שמגיע לכאן כיום לא מאמין, כי הקהילה שלנו מקיימת חיי תורה תוססים, עם חגים, שבתות ואווירת קדושה וצניעות, ממש כמו עיר בני ברקית קטנה".

מתי הגיעו הורייך לבאר שבע?

"כפי שציינתי, הם התגוררו בתחילה באופקים במשך ארבע עשרה שנה, ואחרי כן עברנו להתגורר בבאר שבע, לפני עשרים ושמונה שנים. כבר כשגרנו באופקים אבא היה נוסע למסור שיעורים בבאר שבע, בעיקר לפני קבוצות של אנשים עובדים. באחד הימים עבר אדם בלתי מוכר על יד השיעור ועצר את אבא שלי. הוא אמר לו: 'כבוד הרב, אני רוצה שהילד שלי יגדל ככה', והצביע על משתתפי השיעור. אבא השיב לו מיד: 'אין בעיה. תמצא חמש משפחות ללא טלוויזיה, שמקפידות על שמירת שבת וכיסוי ראש, ואני פותח כאן תלמוד תורה'. באותה תקופה באר שבע הייתה שוממה מכל הווי דתי, ואותו אדם חיפש בנרות משפחות שיתאימו לקריטריונים. בסופו של דבר הוא מצא ארבע משפחות כאלו וכך הוקם תלמוד תורה 'המעיין' שקיים עד היום ולומדים בו מאות תלמידים ממשפחות מצוינות. ככל שחלף הזמן כך הציבור הדתי בעיר התחזק ואף רצה להתגבש באזור מסוים בעיר. אבא פנה יחד עם קבוצת תושבים לראש העיר וביקש להקים קהילה, אך הם נדחו על הסף בטענה ש'אנחנו לא רוצים להפוך לבני ברק או לירושלים'. אבל הם לא ויתרו והמשיכו לבקש ולדרוש. בסופו של דבר ראש העיר נאות להקצות להם את האזור הכי פינתי ושמם בבאר שבע, רחוק עד מאוד ממרכז העיר. מדהים לראות איך שבמשך השנים דווקא האזור הזה צמח והתפתח, והפך לקריה החרדית בשכונה ו' החדשה – אחד האזורים היוקרתיים והמרכזיים בעיר".

ההתפתחות האמתית, לדברי הרבנית שושי, התחילה כאשר הם עברו בפועל להתגורר בעיר. "כשגרנו באופקים היה לנו בית מטופח, אך הרהיטים היו יחסית ישנים, ואילו כשעברנו לבאר שבע הוריי הקפידו על כך שהבית יהיה מטופח מאוד. אבא הדגיש לנו שזה חלק מתפקידנו, להראות לאנשים שמתקרבים כי היהדות אינה גורמת לנו חלילה להזניח את ביתנו או את לבושנו, אלא להיפך. אבא גם השקיע מאוד בכל המצוות של 'זה קלי ואנווהו', בדיוק מאותה הסיבה".

כאן עוצרת הרבנית שושי ומציינת דבר מעניין: "אחרי פטירתה של אמא קרא לי אבא יום אחד ושאל אותי: 'מה את חושבת, שושי, שתמיד אמא ואני חשבנו אותו דבר? לגמרי לא. היינו הפוכים לגמרי'. ואז הוא שלף לי דף והראה לי את מה שכתב פעם: 'אמא אהבה קוסקוס ואני קוגעל, אמא אהבה פרחים ואני נופים, אמא העדיפה שירים חסידיים ואני שירים מזרחיים, אבל הסוד שלנו הוא שידענו להשלים אחד את השני ולתת מקום וכבוד אחד לשני'. אבא גם סיפר לי את מה שידעתי – שניהם היו בעלי נפש אמנותית והאסתטיקה הייתה אצלם ערך עליון, אבל הוא גם חידש לי את מה שלא ידעתי – 'הטעמים שלנו היו שונים, ולכן החלטנו שבמקום להתווכח, אני אהיה אחראי על העיצוב של פינת הלימוד שלי בסלון, שם אני נמצא בדרך כלל, ואילו אמא תהיה אחראית על החדרים, כך מעולם לא צצו בינינו ויכוחים או מריבות'".

הרבנית גם נזכרת בשולחנות השבת שנראו בביתם. "למרות שהיינו משפחה ברוכה ברוך ה', אמא לרגע לא חשבה להקל על עצמה ולהגיש לשולחן כלים חד פעמיים. להיפך, היא הדגישה לנו תמיד שאנו צריכים לפאר את שולחן השבת שלנו. היא הייתה משקיעה ומוציאה את מיטב הכלים, גם בימים בהם הייתה חולה מאוד ולא היו לה כוחות. היא לא ויתרה מעולם על ההשקעה בשולחן השבת".

בחורים מהישיבה בבאר שבע

הסוד: להשפיע מתוך אהבה

הרבנית שושי חוזרת אל השנים בהן הייתה ילדה. "כשהתגוררנו באופקים היינו חלק מקהילה חרדית והיינו שכנים צמודים לרב שמשון פינקוס זצ"ל, אני למדתי בבית ספר 'הדסים' בתפרח. כשהגענו להתגורר בבאר שבע הייתי בת ארבע עשרה והגעתי אל תוך בדידות מוחלטת. לא הייתה בכל השכונה אף נערה בגילי שתתאים לי מבחינה השקפתית, היה לי משעמם מאוד ולא פעם התלוננתי לאבא ואמרתי לו: 'חבל שלא השארת אותי באופקים, מה יש לי לחפש כאן?' אבל אבא השיב תמיד: 'אתם הילדים, שותפים שלנו, ההורים, זכיתם לגדול בבית של אנשים שומרי תורה ומצוות, אבל יש המון שלא זכו להכיר את אבא שבשמיים, והתפקיד שלנו הוא להכיר להם אותו".

ואכן, הם זכו לסייעתא דשמיא גדולה, ובתוך זמן קצר הוקמה בבאר שבע בנוסף לתלמוד תורה גם ישיבה. "בתחילה היה מדובר בישיבה קטנה עם מעט מאוד בחורים, אך ככל שחלף הזמן התווספו עוד ועוד בחורים", מתארת הרבנית.

מה היה הסוד של ההורים שלך? איך הם הצליחו לקרב כל כך הרבה נשמות?

"גם אבא וגם אמא מעולם לא דגלו בשיטת ההטפה, הם אף פעם לא העירו או ביקרו, אלא פעלו רק מתוך אהבה, וכשרצו להמליץ על משהו הם פשוט היו מבקשים בלשון נעימה, והתלמידים לא היו מסוגלים לעמוד מנגד. אבא היה נתקל לא פעם בבחורים שהגיעו לשיעור שמסר בשבת עם סלולארי בכיס, ולפעמים באמצע השיעור נשמע צלצול. הוא לא היה אומר על כך מילה, וכיום אני רואה מקרוב איך שבדיוק אותם בחורים שאז הגיעו עם עגיל באוזן וסלולארי, הפכו להיות אברכים. ברור לי שזה בזכות השתיקה וההבלגה של אבא.

"גם אמא דגלה בדיוק באותה הדרך. במשך שנים היא ניהלה פרויקט בימי חודש אלול, בו הגיעו הרבה מאוד בנות לאמירת סליחות באצטדיון הגדול. לא פעם העירו את תשומת ליבה לכך שהבנות לא מגיעות תמיד בלבוש צנוע. אמא חזרה הביתה והתייעצה על כך עם אבא. היא שאלה אם עליה להעיר להן על כך, ואבא השיב: 'עצם זה שהבנות מגיעות להתפלל, מראה שהן רוצות להתקרב. הן לא זקוקות להערות, די במבט האוהב שלך בעיניים ובחיבוק, ולא צריך שום דבר מעבר לכך, אל תדאגי'. בסופו של דבר היו לא מעט בחורות שחזרו בתשובה וסיפרו שעשו זאת 'בזכות החיבוק של הרבנית'. היו גם כאלו שאמרו: 'כשהרבנית לחצה לנו את היד לאחר אמירת הסליחות, התביישנו להמשיך להגיע בלבוש לא צנוע, ובפעם הבאה כבר נראינו אחרת'. זו הייתה השיטה של אבא ואמא, זו הייתה דרכם, ואת הדרך הזו אנו משתדלים להמשיך גם הלאה".

שיעור מתוך ייסורים

אלא שבעיצומה של הפעילות הברוכה ארע דבר שעצר את השגרה. "אמא חלתה", מציינת הרבנית. "גילו אצלה את המחלה בזמן בו ילדה את שלמה בצלאל, הבן האחרון במשפחתנו. עד אז היא אמנם התלוננה על כאבים, אך לא שיערו שבכך מדובר. בלידה זיהו זאת באופן מוחלט. אני הייתי אז בת שמונה עשרה, בדיוק התחלתי ללמוד בסמינר החדש בירושלים והתגוררתי בפנימייה. אני זוכרת כמו היום את הטלפון בו הודיעו לי על כך שנולד לי אח ויחד עם זאת ביקשו ממני: 'תחזרי הביתה, כי את זאת שתידרשי לטפל בתינוק'".

איך אמא שלך קיבלה את הבשורה על המחלה?

"התקופה הראשונה הייתה עבורה קשה מאוד, כי היא עברה טיפולים כימותרפיים מזעזעים, וזה היה בימים בהם עוד לא פיתחו את התרופות שמקלות על תופעות הלוואי, שהיו קשות מנשוא. אמא סבלה מאוד, אך יחד עם זאת, היא קיבלה על עצמה את הדין באהבה, ואף יותר מכך, היא אמרה לנו תמיד: 'הקב"ה לא סתם הביא עליי את המחלה, יש לו מטרה'. מתוך הכאב היא ביקשה מאבא דווקא בתקופה זו להתחיל למסור שיעור בבית מידי ליל שבת. בתחילה הגיע לשיעור קומץ אנשים, אך בהמשך שמעו יותר ויותר אנשים על השיעור והוא תפס תאוצה, עד שהיו בחורים שישבו על החלונות ועל השיש במטבח כדי להקשיב לשיעור. השיעור היה חשוב לאמא מאוד ובכל יום חמישי היא הייתה אופה כמויות של עוגות ועוגיות כדי להגיש ככיבוד. אנחנו, שידענו על הסבל שהיא עוברת באותה תקופה, נזעקנו: 'אמא, יש חנויות ומאפיות, את לא צריכה לעבוד קשה'. אבל אמא לא ויתרה, אלא התעקשה: 'רק אני מכינה את האוכל לשיעור, אני יודעת שהאוכל הזה יחזיר אנשים בתשובה ולא מוכנה לוותר על הזכות לשים את התפילות בעוגות ואת הדמעות בעוגיות, אף אחד לא ייקח ממני את הזכות הזו'".

לדבריה של הרבנית שושי, היו גם הרבה מאוד בנות שהאזינו לשיעור. "הבנות ישבנו בחדר, יחד עם אמא, היא הייתה מחבקת אותן ומשפיעה עליהן בדרכה שלה. הסמל של אמא היה רוך ואהבה, עם אפס שיפוטיות. היא הייתה מסתכלת על כל אדם כעל חלק אלוק ממעל, והבנות היו מחוברות אליה בעבותות של אהבה".

השיעור הייחודי הוביל מהר מאוד להקמת ישיבה נוספת לבחורים וכן לייסוד מדרשה לבנות. "כיום", אומרת הרבנית שושי בסיפוק, "לומדים בישיבה קרוב ל-80 אברכים. כולם מגיעים מרקע חילוני, ואילו כעת הם גרים בקהילה ומנהלים חיי תורה כאברכים עם משפחות ברוכות. כיום, אחרי פטירתו של אבא, אחי הגדול ממשיך את דרכו בניהול הישיבה, ואילו אני ממשיכה את דרכה של אמא בניהול המדרשה של הבנות. אנו חשים זכות גדולה להמשיך את מפעל החיים שלהם".

הרבנית שושי

אין דבר חשוב מקירוב רחוקים

ימיה האחרונים של אמה, היו כאמור לפני כשבע שנים. למעשה, היא הייתה חולה במשך שש עשרה שנה, כאשר בין לבין היו תקופות רגועות יחסית ולעומתן תקופות קשות. בערוב ימיה הגיעה ההתפרצות החזקה ביותר, משם הרופאים הודיעו שאין דרך חזרה. "אמא סבלה באותם ימים ייסורים נוראיים", מתכווצת הרבנית בכאב, "אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נחווה ייסורים כאלו, אך המשפט שהיה שגור על שפתיה תמיד הוא: 'ריבונו של עולם, אם נתת לי את כל הכאב והצער הזה בשביל שעוד יהודי יתחזק, והיה זה שכרי'.

"יום לפני פטירתה", ממשיכה הרבנית, "אמא ביקשה לקרוא לכולנו. היא הייתה צלולה לגמרי ואמרה לנו בצורה ברורה: 'אני מבקשת מכם בניי ובנותיי שתכבדו אחד את השני, תעודדו ותתנו כבוד זה לזה. תקפידו שהגדול יכבד את הקטן והקטן יכבד את הגדול, והשתמשו רק במילים של כבוד והערכה. זה מה שייתן לכם את הכוח'. היא גם הוסיפה: 'תמשיכו לעזור לאבא במפעל החיים שהקים בעשר אצבעותיו, ודעו כי אם יהודי היה יודע מה זה לקרב רחוקים, הוא היה עוזב את כל עניינינו ומתעסק רק בכך'. אלו היו מש משפטיה האחרונים, לאחר מכן היא נכנסה לסוג של תרדמת, ממנה היא לא קמה יותר".