מתגעגעים ללימוד בישיבה? אולי זה הפתרון

איזה מחזה משובב לב הוא בתחילת הזמן לראות את בני הנעורים נוסעים עם מזוודה ארוזה בלב של אמא עם כל הנשמה.

עם גמרא חדשה, עם מחברות ודפדפות חדשות, עטים מוכנים לשעת מלחמה, זמן שיעור הקדוש והנפלא, אותו הם יסכמו, ירשמו, יעשו בחינה שבועית וחודשית, חזרה חודשית, חזרה שבועית, יתייגו בקלסרים את השיחות, את הועדים, את השמועס'ן. ובעיקר עם לב חדש וטהור מלא פעימות של התחדשות, רצונות וכיסופים.

זמן קיץ של ילדי כתות ח‘ החולמים על ישיבה קטנה ובני שיעור ג‘ המצפים לישיבה גדולה, להתכונן למבחנים עם כל הטמון בכך והכל בסימן שאלה???

להתחיל את הזמן בבית, לא לנסוע לישיבה, כמה מוזר, כמה משונה, כמה קשה.

הבית שלנו הופך לתלמוד תורה, לישיבה קטנה, לישיבה גדולה, לכולל, לבית מדרש, למקום תפילה, למקום תורה. זה חדש לנו, זה מוזר לנו, זה קשה. בלי אווירה, בלי 'מצב' של בית מדרש. אפילו מאוד קשה.

אבל אסור לנו, ואנחנו חייבים להתאמץ בכל הכח שה'זמן', לא יהיה זמן על מזוודות. התחושה וההרגשה שהרי בין כך "שיעור" דרך הטלפון הוא לא "שיעור", ובין כך "חברותא" דרך הטלפון היא לא "חברותא", ו"שמועס" במרחב הקולי הוא לא "שמועס". כל אלו הם מחשבות נכונות בימים כתיקונם, הם מחשבות נכונות עד כמה שניתן לשנות את המצב.

הגדלות של יהודי והבחינה שבה אנחנו נבחנים עכשיו, היא להתאמץ ולהשתדל בכל הכח שהבדיעבד יהיה ”לכתחילה“. קשה להתאמץ להתפלל כמו בישיבה, ללמוד כמו בישיבה - אבל הגישה צריכה להיות עם כל ה“ברען“.

גם אם קשה ללמוד ארבע שעות ולומדים בעקבות כל המצב רק שעתיים, אבל את השעתיים הללו לא ללמוד עם נעלי בית, לא ללמוד עם חמש כוסות קפה באמצע, אלא עם כל העוצמה, כאילו אנחנו נמצאים בהיכל הישיבה או הכולל. גם בטלפון אפשר להתווכח בריתחא דאורייתא.

(צילום אילוסטרציה: Nati Shohat/Flash90)

יש לנו כנראה תפקיד לכתחילה לקדש את חצרות הבתים בתפילה, ואת המרחב הקולי בשיחות טלפון תורניות.

כנראה הקב“ה רוצה מעמנו עבודה מיוחדת: ”אהל שכן באדם“, אהליך יעקב משכנותיך ישראל שהם הבתי כנסיות ובתי מדרשות - הם אנחנו, הבית שלנו הופך להיות היכל התורה, תפקידינו לגלות את תורת היחיד שלנו.

אין זה דיעבד, אלא יש בזה משהו של לכתחילה.

היסוד הוא אין כבוד אלא תורה, הדרך לרכוש תורה היא להיות איש של ”כבוד“, אדם שאינו נכבד אינו שייך לתורה.

ומדוע? כי כבוד הוא ביטוי לייחודיות. ככל שאנחנו מייחדים את האדם - כך אנחנו מכבדים אותו יותר, אם דרך משל, נשאל מה אתה אומר על הבעל תפילה הזה - והתגובה תהיה מיוחד ביותר, אזי כבדנו אותו. אבל אם התגובה תהיה ’ראינו כבר בעלי תפילה כאלה‘ - אזי חיללנו את כבודו.

הוי אומר: מכובד הוא יחידי. היחידי אינו זקוק להמונים, אינו זקוק לרעש ולפרסומת, יש לו עולם שלם משל עצמו.

הוא יכול להיות שקוע בלימוד לבד, הוא יכול להתפלל עם התלהבות לבד. צדיקים אמרו שיהודי צריך לדעת לצעוק בשקט, להיות כפוף תוך כדי עמידה זקופה, להתבודד בין אנשים, כל זה בשביל לבנות עולם ”פנימי“ שכל החיצוניות אינה נוגעת אליו.

לתורה צריכים נכבדות, והצניעות - היא שורש כל נכבדות

מעלתו של רבי עקיבא שעל ידה זכה לתורה כי היה ”צנוע ומעלי“, הוא נהיה הרבי של תורה שבעל פה, משה רבינו רואה אותו כאדם שעל ידו ראויה התורה להינתן.

מהי מעלתו? ”צנוע ומעלי“, אדם פנימי, איש יחידי. לא המוני.

”את צנועים חכמה“ מי שחי בקולניות, חי בעולם הסותר את המושג ”צניעות“. הכל מפורסם, הכל המוני, הכל צועק ורועש. בדרך זו לא שייך להיות בן תורה.

לתורה צריכים נכבדות, והצניעות - היא שורש כל נכבדות.

הדיבור האין סופי שקיים בעולמינו, שמשום מה קורים לו ”תקשורת“ אין בינו ובין תקשורת ולא כלום. הדיבור של ימינו אינו מחבר בני אדם, אף אחד אינו שומע את השני, כולנו נמצאים במצב של: ”איידי דטרדלמיפלט לא בלע“, אנחנו מדברים כמו שכל המכשירים מדברים. הכל מדבר היום, האוטובוס, התחנה, הרכבת, המצלמה, המחשב, הגי פי אס, הפלאפון, וכו' - זו היא התקשורת המדוברת.

מי מדבר על התקשורת הכתובה?! הקולניות, הרעש, הפרסומת, הופכים את האדם בכל מהותו לאיש של קולני, לאדם של רשות הרבים. לאדם שאין לו רגע בחייו שקט, הוא משועבד לכל מי שרוצה אותו בטלפון ולכל מי שרוצה לדעת איפה הוא ולאן הוא הולך ולמה.

כבוד עצמי פירושו של דבר, שלאדם יש דעה עצמאית. יש לו זכות לחשוב, להחליט, לרצות. כאשר האדם במודע מפקיר את המושכות מידיו ונותן לכל העיתונאים והפרסומאים לנהל את חייו, לקבוע ולהחליט בשבילו מה יהיו הרגלי הצריכה שלו, מה הוא יקנה ואיפה הוא יקנה, לאן הוא יסע ומתי - כך הופכים את האדם לאיש המוני.

איש שכל השיקול בחייו הוא "מה יאמרו", הוא אף פעם לא עושה מה שהוא רוצה, אלא רק מה שהחברה מסכימה שהוא יעשה, בכל רגע מחייו הוא חי עם ”כולם“ חושב עם ”כולם“, הוא נוסע כי ”כולם“.

לצערנו תופעה זו פשתה עמוק בקרב עולם התורה. החיים ביחד עם כולם, היו חלק בלתי נפרד מכל ההויה התורנית, יש משהו לכתחילה ב“בדיעבד“ שבו אנחנו נמצאים, לגלות את תורת היחיד שלנו.

נעמיק לרגע, ברמב"ם הלכות תלמוד תורה: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר: 'כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד', 'אין כבוד אלא תורה', שנאמר: 'כבוד חכמים ינחלו'“.

העולה מדבריו שלימוד תורה לאחרים הוא נתינת כבוד.

במקום אחר אמרו חכמים שתלמידי חכמים דומים לדגים שבים. אחת ההבנות במאמר חז“ל זה על דגים שבים: נראה על פי דבריהם, ”אין דומה טעם דג העולה באספמיא לטעם דג העולה בעכו“, היינו שבים התורה, לכל תלמיד חכם יש את הטעם המיוחד שלו בתורה.

לימוד התורה הוא הביטוי של הייחודיות של האדם

נתבונן לרגע, לכל אחד מן המפרשים שאנו עוסקים בתורתם יש טעם אחר, אינו דומה טעם רש“י לטעם תוספות, ואינו דומה טעם הרשב“א לטעם הר“ן,

בדף החומש יש לכל אחד מן המפרשים טעם אחר, הכלי יקר טעם אחד, והאור החיים טעם אחד, לרשב“ם ולספורנו טעם אחר, אפילו לרב אחד יש כמה תלמידים ולכל תלמיד יש קצת טעם אחר, קצת ”תורה“ שונה.

לדוגמה, רבי חיים הלוי - הלא כל אחד מתלמידיו למרות שדומים הם בדרכם, למרות זאת לכל אחד דרך אחרת משלו, אינו דומה ביאור של רבי שמעון שקופ, לביאור של רבי ברוך בער, ואינו דומה טעם של הבריסקר רב, לטעם של ה“אבן האזל“, למרות שכולם תלמידים של אותו הרב.

לכל יהודי יש את חלקו של בתורה, לכל תלמיד חכם יש את הגוון שלו בתורה, זו היא הייחודיות שלו. חז“ל מלמדים אותנו: ”כשם שאין פרצופיהן שווין כך אין דעותיהן שוות“, וזהו אפילו בדעה של חולין,

כל שכן וקל וחומר בתורה, שהתורה ניתנה לכל יהודי, ולכל יהודי יש אות המכוונת כנגדו בתורה. כי מתן תורה היה בלשון ”יחיד“ כמו שנאמר: ”אנוכי ה‘ אלוקיך“ - לשון יחיד, בכל פעם שיהודי עוסק בתרה הוא מצב של ”ישקני  מנשיקות פיהו“, ונשיקה היא תמיד ביטוי של יחיד, נפרד, מיוחד רק לו, כך היא נתינת התרה וכך היא השגת התורה.

יסוד ענין הכבוד הוא הייחודיות, לימוד התורה הוא הביטוי של הייחודיות של האדם, וממילא לימוד התרה הוא נתינת כבוד, כי כבוד פירשו ייחודיות. ואין לך ייחודיות גדולה יותר מחלקו וירושתו בתורה.

יש לנו הזדמנות למצוץ את הסוכריה של התורה, שהיא מחליפה צבעים ומחליפה טעמים, ולטעם גם את הטעם שלנו.

כשאנחנו תחת ההשפעה של כולם אין לנו זמן כל כך לטעום את ”חלקינו“ בתורה, את המקום שליבו חפץ בתורה.

אולי זה הזמן.

אם צריכים לדעת לצעוק בשקט, ולשתוק תוך כדי דיבור, להתבודד בתוך השוק, אנחנו נדרשים לבנות ישיבה של יחיד, מלך על מקלו! להיות ברעש של בית מדרש לבד, להיות בקול תפילה וצעקה להשם גם בחצרות בתינו.

ומי יתן ונעשה לה‘ אלוקינו נחת רוח בכל המצבים והעיתים והזמנים, כמו עבד נאמן האומר "הנני" לכל שליחות שאליה הוא נשתלח.