איך אפשר לעבור בבת אחת מעצב ואובדן, לשמחה ולפעילות?

המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא מצמרר. אנשים שאיבדו את יקיריהם ובוכים על כך מידי יום - מתאחדים פעם בשנה עם רבבות משפחות שאיבדו אף הם את יקיריהן, ועם כלל עם ישראל שמשתתף איתם באובדנם.

זהו יום מורכב, כואב ועמוס רגשית למיליוני אזרחי ישראל באשר הם.

ואז, בשעה 8 בערב, מתחילות חגיגות ייחודיות ליום שהוקדש כיום ההולדת של המדינה.

ככה, בבום.

שנים שמתנהלים על זה דיונים בתקשורת ובין אנשים פרטיים: איך עושים דבר כזה? איך עוברים מכאב שאין לו סוף לשמחה פורצת גבולות?

ובעיקר, האם זה נכון? אולי נכון לפצל את הימים האלו לזמנים נפרדים?

השנה אני מבקשת להתייחס לעניין הזה, כדי ללמוד וללמד לכולנו, במיוחד בתקופה מורכבת כל כך כמו התקופה שלנו, בה משתולל נגיף קטן ובלתי נראה בשם קורונה ולקח איתו נכון להיום קרוב ל-213,000 איש ברחבי העולם!

אם מעבר בין שכול ואובדן לשמחה לא היה אפשרי – הוא לא היה קורה שוב ושוב, עשרות בשנים.

מסתבר שזה אפשרי, ויש מי שאפילו מעדיף כך.

לא כתבתי שזה קל או כיף. כתבתי שזה אפשרי.

ויותר משזה אפשרי – מדובר בהוכחה הכי חזקה לכך שעל אף האובדן הבלתי נתפס – אפשר לקום, להקים מדינה שאף אחד לא נתן לה שום סיכוי! ולהצליח. להפוך להיות אחת המדינות הנחשבות בעולם, מהמדוברות והמסוקרות בכלי התקשורת, וכזו שהיא מרכז שלוש הדתות הגדולות בעולם כולו.

בעיני, החיבור בין הימים המיוחדים האלו מתבקש ממש, כי דווקא מתוך המוות - נברא עולם שלם של חיים. קמה מדינה, שבשביל שתקום – לחמו עליה.

חשבתי על כך שרוב התקומות הגדולות בעולם נולדו מתוך אובדן.

רוב ארגוני החסד והמפעלים הפילנתרופיים בעולם, נוצרו מתוך כאב אישי.

רוב, אם לא כל, האנשים הכי משפיעים בעולם – הגיעו לאן שהגיעו מתוך שכול פנימי.

אני לומדת מזה שדווקא מתוך כאב וקושי אפשר לעיתים לצמוח הרבה יותר, כי יש יותר מוטיבציה להפוך את המחיר הגדול למשהו ששווה היה להקריב למענו.

יש מניע, דרייב חזק כל כך שנותן לכאב משמעות.

כי אם היינו נשארים רק בכאב – איפה היינו היום?

או כמו שויקטור פרנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה, ומי שכתב את הספר "האדם מחפש משמעות" מתוך מחנות ההשמדה, מצטט את ניטשה, שאמר: "כל מי שיש לו איזה למה למענו יחיה – יכול לשאת כל איך".

אני מכירה, כמוך, המון אנשים שבזכות השכול והכאב (כן, בזכות!) נתנו חיים לאחרים. חיים בגוף או בנפש או ברכוש.

רק לפני שבוע התבשרנו כולנו בהודעה המרה על פטירתו של הרב הבר ז"ל, מייסד עמותת "מתנת חיים", שזכה להיות השליח למציאת כ-800 כליות לחולי דיאליזה שחזרו לחיים. גם הסיפור האישי שלו מצמרר ומלמד על הרצון שנולד מתוך כאב.

זה עניין של בחירה. בחירה קשה ונוראית, ועדיין זו בחירה: לבכות ולהתקרבן, או לבכות ולהתקדם.

גם לבכות, להצטער, לכאוב - וגם להתקדם.

לא רק להתקדם.

עד לפני שנים לא רבות, האמנתי שמותר לבכות, אבל רק קצת. לכאוב... קצת. להרגיש את האובדן... קצת.

ומיד לקום.

ולהסתער על החיים.

מאז עברתי בעצמי עוד כמה כאבים ואובדנים אישיים (לא מוות, ב"ה. יש עוד אובדנים לא פשוטים), ולמדתי עוד כמה שיטות מקצועיות, כדי להבין שאפשר גם וגם, וצריך גם וגם. והתעלמות מהכאב תציף אותו מאוחר יותר, ועם מחירים גבוהים יותר.

אישית, אני מעריכה אנשים שקמו מתוך השכול ובחרו להמשיך לחיות, להמשיך לבנות, להמשיך לבחור בחיים. לצד הכאב.

להם מגיעה המשואה האמיתית.

וגם לך.

כי אם תסתכלי אחורה, תגלי כמה פעמים איבדת, וכמה פעמים גדלת בזכות זה.

בתקופה הזו, כולנו מתמודדים עם כאב. מי יותר ומי עוד יותר.

אנשים יקרים נפטרים, חולים לא יכולים לקבל מענה לבעיות שהתמודדו איתן לפני התפרצות הנגיף, עסקים שהיו כל חלומותיהם של בעליהם – קורסים אל תוך עצמם, אנשים מגיעים לפת לחם של ממש, אלו שהיו (מ)בודדים קודם לכן – הבדידות גדלה ומסוכנת, המבוגרים היקרים צריכים לבחור בין בריאות הנפש לבריאות הגוף, ועוד.

ובכל זאת, הרבה מאיתנו הצליחו דווקא בזכות הקורונה, אם זה במיזמים מרתקים, בפתרונות יצירתיים, בזמן משפחתי שלא היה קורה אילו... וכו'.

לא בחרנו במציאות הזו.

אנחנו כן יכולים לבחור מה לעשות איתה, גם אם זה קשה.

מה שחשוב לדעת, שזה אפשרי.

אני מאמינה שבבוא היום, כשנוכל להניח את התקופה הזו מאחורינו ויימצא פתרון לנגיף הארור, נחזור לשגרה. וזה בעז"ה יקרה בין רגע, כמו המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, כי כשה' רוצה, אז "ישועת ה' כהרף עין". ברגע.

ה"חיים" הם השגרה, ולשם הגוף והנפש נמשכים. ברגע שתינתן האפשרות, החיים חזקים מכל, והם ישאבו אותנו אליהם. אני רק מקווה שנהיה טובים יותר בעולם שלמד את השיעור שהוא היה צריך ללמוד.

הלוואי ונזכה.

לסיכום, אם קשה לך: זה לא סוף העולם. זו רק ההתחלה.

תני לזה מקום. אל תתעלמי. אל תחניקי. אל תכסי בסיסמאות ומנטרות. פני לו מקום, ויחד עם זה נתבי אותו לצמיחה.

אם קשה לך מאד – חפשי את המשמעות שיש בכאב, בצער, באובדן, בריק. זו לא שאלה אם הוא קיים או לא, אלא איפה הוא.

איתך, במעברים המשמעותיים של החיים.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן