מצוות התוכחה בימינו

מאז ומעולם פשוטי העם לא אהבו תוכחות כמו שכתוב: "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ" (עמוס ה י). המוכחים נהגו לעמוד בקרבת שער העיר, שהיה מקום ריכוז של האוכלוסייה, והנביא מציין את העובדה שהעם לא רק שלא אהב את המוכיחים אלא אף שנא אותם.

רוב רובם של בני האדם לא אוהבים לשמוע את מומיהם, את נגעיהם, וכיעורם, ובפרט דברים שהם נכשלים ודשים בם, כיון שזה מחייב אותם, מזהיר ומזכיר להם שסטו מן המסלול, מן הישר, לכן באופן טבעי ואף אוטומטי שונאים את המוכיחים, כי נח יותר להיות בבחינת "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא כה) – אל תתערב לי בחיים! זהו אחד מספיחיה של התפיסה המתירנית של ימינו. 'חיה ותן לחיות'. כמו שאנשי סדום ועמורה התעצבנו על לוט שניסה לערוך שינויים בגדרי הכנסת אורחים כאילו שהכנסת אורחים שלהם אינה תקינה.

וכמו שדתן ואבירם התעצבנו על שמשה רבנו ניסה להעיר/להאיר להם על טעותם... צעקו לעברו "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב יד), גישה זו של הרחקה ודחיית התוכחה נשמעה רק מפי אנשי שוליים כדתן ואבירם, הפכה בימינו לאחת הסיסמאות הנפוצות. לצערנו. וכפי שכבר חזו חז"ל בדברים שיהיו בעקבתא דמשיחא "ואין תוכחת" (סוטה מט.).

כשלמרגלות הר סיני נשבענו לשמור אמונים לתורה ולמצוות, הרי זה כולל את כל המצוות ובכל המצבים ובכל הזמנים! ללא יוצא מן הכלל! אם כן כיצד יתכן שהיום ישנם אנשים שמחקו כליל את מצוות התוכחה?

צריכים לדעת שמצוות תוכחה מהווה גם בסיס לקיום שאר מצוות התורה. תוכחה אין משמעותה רק השמעת דברים, אלא העמדת האדם על חומרת מעשיו, כדי שיפיק לקחים כיצד להימנע בעתיד ממשגים אלו. על אף שכבר ראו ברוח קודשם שכך יהיה המצב לעתיד לבוא באופן כללי, חלילה לנו להבין מזה הוראה כלפי הפרט.

כבר שמעתי רבות את הטענה שהיום לא יודעים להוכיח ומביאים סימוכין לדבריהם מגמרא בערכין הידועה: "אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח." (ערכין טז:) משמע מהגמרא שאנשים לא יודעים לקבל תוכחה וגם אנשים לא יודעים להוכיח.

רק חבל שלא קוראים מיד את המשך הגמרא!!! "ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט ח)

חוץ מזה לא זכיתי להבין מהיכן למדנו שאין להוכיח, גם אם נניח שלא יודעים להוכיח ולא יודעים לקבל תוכחה האם מכאן ראיה לביטול המצווה? או שמא הגמרא הדגישה לנו שמצוות תוכחה זה לא מצוה של כלאחר יד להעיר לכל אחד ואחד, (דבר קל שבקלים, כי באופן טבעי רואים מומים) אלא צריכים ללמוד היטב את הלכות תוכחה את הגדרים ולהתמקצע במצווה זו באופן התוכחה, וגם לעבוד על עצמי להיות מאלו שמקבלים תוכחה ומוסיפים אהבה על ידה. אך לבטלה 'מאן דכר שמיה'?

וגם אלו שאוהבים לצטט את דברי הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל שנכתבו בספרו של תלמידו רבי אשר הכהן משערשוב בספר אורחות חיים המכונה "כתר ראש" (ורובם מעולם לא עיינו בתוך הדברים אלא שפשוט נעים להם להישען על פי השמועה מכיוון שיותר נח להעלים עין ולא להוכיח כעין כאלו שמעשנים וסומכים על כך שיש פוסקים שמתירים למרות שמעולם לא שאלו בצורה רצינית מורה הלכה או עיינו ובדקו בספרים שדבר זה אין בנמצא...) והנני מעתיק מילה במילה מתוך הספר עצמו, ולא מליקוטים... תוכחה: "שלא לדבר קשות, ודברים קשים אינן נשמעין רק יאמר בלשון רכה, ואם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות, פטור הוא מלהוכיח". (סימן קמג' כתר ראש)

קודם כל מי שיסתכל בהקדמה לספר כתר ראש כותב התלמיד הנ"ל שאלו דברים ששמע מפי רבו הרב חיים וולוז'ין זצ"ל... כל אחד יודע ומבין שיש המון ספרים של הנהגות של צדיקים ושו"תים למכביר בהם תלמידים מביאים הנהגות וציטוטים ותשובות של רבניהם, אמנם תמיד צריכים לברר את המקרה הספציפי עליו דיבר ולמי כוונו הדברים. ותמיד הלכה למעשה צריכים לגשת לשאול מורה הלכה.

חס ושלום שלא תבינו לא נכון לא באתי לזלזל או להטיל ספק באמיתות הדברים אלא רק לציין עובדה שהספר "כתר ראש" לא נכתב על ידי הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל עצמו, אלא על ידי תלמידו על פי מה ששמע, ושוב צ"ע וידיעה ברורה על מה וכלפי מי נאמרו הדברים.  

אך גם אם נניח הנחת יסוד שהוא דיבר באופן כללי כהוראה לכלל, הוא מעולם לא כתב שאין בדורנו מצוות תוכחה! זאת מעולם לא כתב! ההיפך הוא הנכון הוא כתב שאחד הגדרים כפי שבעזרת ה' עוד נראה בהמשך זה להוכיח בצורה רכה, שתתקבל התוכחה בצורה נעימה. ומי שלא יכול אז פטור מלהוכיח (ולא שאסור להוכיח) – אין חובה להוכיח עד שירגיל עצמו להוכיח בצורה הנכונה והנאותה.

כפי שמובא בחינוך: "ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא". וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתרובלשון רכהודברי נחת, כדי שלא יתביש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב".

מדויק מדבריו, כפי שכתב הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל שיש להוכיח בלשון רכה ובדברי נחת וזה נלמד מהפסוק "ולא תישא עליו חטא" אך נדייק בדברי החינוך שכתב "שראוי" זאת אומרת לכתחילה, וכפי שכתב בהמשך "שאין ספק (ברור ופשוט) שאם לא חזר בו בכך שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב"

לפי שניגש להסביר כיצד ראוי לכתחילה להוכיח, ראשית נביא את המקורות לחיוב דאורייתא של מצוות התוכחה מהתורה ובחז"ל הפזורים בים התלמוד.

חיוב התוכחה

לא צריכים לחפש במפרשים בראשונים ובאחרונים יותר מידי, כיון שזאת אחת מן המצוות שכתובה בפרשת קדושים שחור על גבי לבן: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז). ומכאן למדו חז”ל (ערכין טז:) שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו.

מקור נוסף שהובא ללמד חובת תוכחה הוא מדברי הנביא עלי לחנה "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ”. (שמואל א א יד), מכאן קבע רבי אלעזר שהרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. (ברכות לא. – לא:)  

בעקבות דברי הפסוק ודברי חז"ל, פסק הרמב"ם את חובת התוכחה בספר המצוות: "שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה". (מצוה רה):

וכן פסק במשנה תורה הלכות דעות פרק ו הלכה ו: "כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג-כב) 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן'. אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'.

וכן שם הלכה ז: הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. ...אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם:

וכן כתב בספר החינוך (ראשונים): להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז). ואמרו בספרא (קדושים ד ח) מנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''מ לא.) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.

ב'מנחת חינוך' (מצוה רלט ס"ק ד, ד"ה ור"מ) חידש, שמי שנמנע מלהוכיח את חברו עובר לא רק על מצות עשה של "הוכח תוכח את עמיתך", אלא אף על מצות לא תעשה של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט טז). (דהיינו שיש מצוות עשה וכן מצוות לא תעשה בתוכחה!)

והכי חריף כתב בתנא דבי אליהו פרק יא (המיוחס לאליהו הנביא): "כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו… לפי שכל ישראל ערבים זה לזה"

ואף רבי אליעזר פאפו זצ"ל כתב: "תוכחה היא אחת מרמ''ח מצות עשה, דכתיב (ויקרא יט יז) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". וזאת המצוה מוטלת על כל ישראל, לא כמו שסוברים רבים מעמי הארץ שלא נתנה מצוה זו אלא למי שהוא חכם העיר, לא כן הדבר, אלא כל בר ישראל חייב להוכיח את חברו בראותו שעובר עברה או שנמנע מלקיים מצוה. ויותר יגדל החיוב על שאר עמא, שדבריהם עושים פירות יותר מדברי החכם, שאם יוכיחנו החכם, יאמרו, הוא חכם, הוא חסיד ומי יוכל לעשות כמעשהו, אם היינו כולנו כמותו, היה בא המשיח, כאלו ביאת המשיח הוא דבר בלתי אפשר על ידינו. ועוד, שהחכם אינו מצוי תדיר אצל עמי הארץ ואינו רואה במעשיהם, לא כן חברו הרגיל אצלו, וכאשר יוכיחם ויאמר להם, אל נא אחי תרעו, וגם לי לבב כמוכם לעשות כמעשיכם, אך חוששני לי מחטאת, כי האלוקים יביא במשפט על כל, ולמה לא נחוס על כבוד קוננו ונהיה מאותם שנאמר עליהם (משלי יז כה) כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו, ולמה לא נחוס על נפשנו ונהיה מאבדים עצמנו לדעת, כזאת וכזאת ידבר איש אל רעהו ודבריו עושים פרות" (פלא יועץ ערך "תוכחה").

מעלת ואהבת התוכחה

אך גם ללא ההלכה הפסוקה ללא עוררין היינו צריכים לרצות להוכיח ולבקש מוכיחים מרצון כמו שכתוב בגמרא: "תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" (משלי כד כה) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא שנאמר "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי" (משלי כח כג) ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר "חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן" (משלי כח כג) (תמיד כח:) וכפי שכתבמצודת דוד על הפסוק הזה:  המוכיח את מי ומפרישו מן העבירה הנה אחר שפירש מן העבירה ימצא המוכיח חן יותר ממי שדיבר עמו בחלקלקות ויפה מעשיו בעיניו.

יש לנו טעות בסיסית בכל מובן עניין התוכחה, חושבים שמוכיח הוא אויב, שונא, שבא להקניט, לנגח ולצער, חז"ל מורים לנו את המבט הנכון והישר, במסכת אבות פרק ב משנה ט: "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב". מפרש הברטנורא:שֶׁמּוֹכִיחוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. זה חבר אמיתי חבר שבאמת אכפת לו ממך, לא פעם העירו לי על דבר משונה אצלי, כגון: שחליפה תחובה לי בתוך המכנס מאחורה בלי משים לב, או שהכובע שלי הפוך, או שיש על החולצה או על הזקן לכלוך,  ואפילו פעם אחת שבאתי לבית כנסת עם הכיפה של בני הקטן הרקומה עליו האות 'יוד' למזלי הייתי בין הראשונים בבית כנסת, והרב זוננפלד שליט"א שהה אצלנו בבית כנסת "יערפו טל" ומיד העיר לי בעדינות "נראה ששכחת עליך את כיפת הלילה" דברים מביכים בעליל, לא רק שלא כעסתי על אותו מעיר אלא שמחתי והרבתי אהבה אליו על שהאיר עיני במום שמצא בי – לטובתי שלא אהיה ללעז וקלס בעיני הבריות....

מדוע אחרים לא העירו לי? כמובן שישנם המון סיבות, טבע של אדם שהוא ביישן, לא נעים, מי אני שאעיר לו, בעיה שלו, מה אכפת לי ממנו, ככל שאדם יותר אוהב ואכפת לו מצערו וכבודו של חברו ואפילו סתם של צלם אלוקים, הוא יאמר ויעיר/יאיר.

בדברים גשמיים הדברים הללו מתקבלים בהארת פנים ותודה על שחסכת לי בושות וחרפות. אם כן עלינו לעיין בתוך תוכנו לעשות חשבון נפש מדוע שמעירים לנו על דברים רוחניים, כגון על מידות מושחתות: עצלות, גאווה, קמצנות, קנאה, שנאה, וכו'.. או על הלכות שנכשלנו בהם כגון: איחור לבית הכנסת, דיבורים בהיכל ה', דיבורי לשון הרע, פגיעה בשני, ועוד... מיד מתגוננים ומגיבים בעוינות?

גם אם נניח שהלה לא הוכיח כראוי לפי כל הפרטים שנפרט לקמן, עדיין היינו אמורים לאהוב את המוכיח כפי שכתוב "יש לך חברים מקצתן מוכיחין ומקצתן משבחין אותך אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא והמשבחך מוציאך מן העולם. (אבות דרבי נתן פרק כט משנה א) וכפסוק "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" (משלי טו לא)

וכפי שהמתיק זאת התפארת ישראל בהסבר הפסוק "וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי" (תהילים צב יב) כשדוד המלך היה נכנס למקום היה מביט בעיניו כיצד מסתכלים עליו ולפי זה היה יודע עם הוא מסודר וישר בחיצוניות "ותבט עיני בשורי" באלו שמישרים אותי. אך "בקמים עלי מרעים" אלו ששונאים אותי אדרבה הם הם שמגדילים את העבירות שלי בזכוכית מגדלת עליהם היה מקשיב בשיא הקשב וריכוז "תשמענה אזני" אליהם אני מקשיב היטב כי על ידם אוכל לברר אף את מומיי הקטנים ביותר. זאת הכוונה בלאהוב את התוכחות, כיון שאדם בטבעו יש לו נגיעות אישיות, הוא לא רואה מומיי עצמו, לכן כשאחרים מאירים עיניו זה עוזר לו לתקן את נשמתו כיצד לא יאהב אותם.

אלא שמא תאמר כל זאת כשזה בא מאוהב אשמח לקבל אבל 'ההוא המוכיח' הוא לא אוהב אותי, הוא שונא, רע עין, רואה רק שחור כל היום, מעיר לכולם, ממנו איני חפץ לקבל תוכחה קודם שיוכיח את עצמו כמו שכתוב "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב א) קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים (בבא בתרא ס:)

טענה? הא? ניקח דוגמא להמחשה על מנת שנרגיש את ההרגשה של אותו אחד שלא אוהב הערות: שכן זקן מעיר לך על ימין ושמאל: "הילדים שלך עושים רעש!", "אתה משאיר את הזבל בחוץ!", "ראיתי אותך מדבר בפלאפון בשעת נסיעה!", "מדוע אתה תמיד מאחר לתפילה?!", "התפילין שלך לא יושבות במקום הנכון!" "למה אתה לא אומר לי בוקר טוב שאתה רואה אותי?!" נשמע מעיק ומעצבן, ובלתי נסבל.

לפני שננתח את זה ניקח דוגמא מקבילה...

שכן זקן מעיר לך בשבוע אחד: "שכחת את האורות ברכב דולקים", "הכפתור שלך פתוח", "הצווארון של החליפה לא יושב טוב", "יש לך פיצוץ בצנרת", "יש לך לכלוך על המכנס מאחורה" על כל ההערה תגיע תודה לבבית והכרת הטוב, ושוב נשאל וכי מה ההבדל?

אלא שלדברים גשמיים הפסד ממון, (אור ברכב) בושה (כפתור, צווארון הפוך..) אנחנו מודים ומשבחים, כי מבינים שזה לתועלתנו. אך לדברים רוחניים, קרי: מידות הלכות והליכות, דוחים ולא רק שלא מודים ומעריכים אלא גם מתרחקים... מדוע?!

האם אנחנו רוצים לתקן את נשמתנו לשפר את מעשינו או להישאר בהכחשה ובבריחה כל החיים? בין אם המוכיח ראוי והוכיח בצורה יפה ובין אם עשה בצורה בוטה, תכלס' צריכים לבדוק האם מה שאמר נכון או לא.

עד היום נחקק אצלי המעשה עם החזו"א עוד לפני שהיה מפורסם כגדול הדור, שרופאו יעץ לו שכל יום יעשה הליכה לצורך בריאות כיון שגופו חלש מאוד. היה לו מסלול קבוע של הליכה. בעל בית שראה אברך צעיר יום יום מתהלך בחוסר מעש ובבטלה לא חסך לשונו והוכיחו בבוטות וצעק לעברו "אם אתה לא יכול ללמוד לפחות תקרא תהילים, אבל סתם ללכת בבטלה כל יום!!!" החזו"א יכל לחשוב לעצמו אני הולך בבטלה? אני חושב בלימוד, אני לומד פי כמה וכמה יותר מאותו בעל בית פשוט, אך לא כך חשב החזו"א אלא לקח את הדברים לתשומת ליבו, ומאותו היום ואילך התחיל לומר כל יום כמה פרקי תהילים!

אם השמיעו לך תוכחה, תעיין ותבדוק אם יש אמת בדבריהם, האם בנקודה מסוימת הנני פגום בדבר, האם אני יכול לעדן ושפר את מעשי, מה זה משנה מי האדם המוכיח קבל את האמת ממי אמרה! אפילו מרשע! אפילו מגוי! מכל אדם! קטן כגדול! כפי שעמרם קיבל את דברי מרים הקטנה שאמרה לו גזרתך גרועה משל פרעה, חשב, עיין, וקיבל – צודקת! ושינה גישה והחזיר את אשתו.

זאת גדולת בלתי רגילה. הרי עמרם הרבה יותר חכם ומבין מילדה קטנה, וברור שלפני שגירש את אשתו הוא חישבן את כל הצדדים האפשריים עד כמה שידו מגעת, אז זהו שלא! "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב ד) עכשו מרים נתנה לו כיון מחשבה חדש, בסופו של דבר כולנו בני אדם ולא יתכן בעולם לחשוב על כל הצדדים האפשריים, למרות שכתוב שעמרם היה אחד מתוך ארבעה שמעולם לא חטאו אלא מתו בעטיו של נחש (ב"ב יז.), משמע שלא חטא אף בזה שגירש את אשתו, כי כיון שחשב עד כמה ששכלו מגעת והגיע למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות ובזמנו צדק כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קלא.), וכפי השגתו דאז צדק, אך עכשו ששמע צד חדש מביתו מרים אם לא היה מקשיב לה יתכן שהיה נתבע על כך, לכן צריכים לשקול ולחשוב על צד התוכחה שמגיע לפתח דלתנו ולהודות לה' על שהאיר עינינו לראות את מומינו, וכן לאהוב ולהודות למוכיח.

אמנם מצווה זו אינה קלה לקיים, אבל כשבאה מתוך אהבה ניכרת, התוכחה בהחלט אפשרית ואפילו אפקטיבית. התוכחה היא חלק מאהבת הזולת, ואף מביאה לידי שלום ולידי אהבה: אמר רב יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר: "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט ח).

מידת אהבת התוכחה חשובה ביותר, כי אין אדם רואה נגעי עצמו, ורק מתוך תוכחה יכול אדם להתקדם. אכן, אחד מקנייני התורה היא אהבת התוכחה (אבות ו ו). ולא כפי שהיום "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם" (משלי א כה) "לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי" (משלי א ל)

הצל"ח (פסחים נ.) כותב: "שמעתי בילדותי מהמוכיח הגדול" לא היו קוראים להם מגידים או דרשנים אלא מוכחים כיון שבאמת מוכיח זה דבר חיובי. וכן כתב רבי יוסף גיקטיליא (ספר משלים אות קו) "שמוכיח דומה לרופא".

אחד החברים הכי טובים שלי הרב אליעזר לופה נ"י מתפרח הוא גם המוכיח הגדול ביותר שלי, אין כמעט מפגש שאני אצלו או הוא אצלי שלא נוכיח אחד את השני באהבה אף על דברים דקים. לא תמיד קל לקבל את הדברים, כי קשה לשנות הרגלים, אבל אם חשבתי באמת על הדברים והגעתי למסקנה שהתוכחה נכונה אני אשתדל לשנות, וכנ"ל הוא, לא אכחד שלא תמיד אנחנו נסכים לדברי התוכחה כי לעיתים יש הסבר למעשינו אבל דבר חיובי יצא מכל זה, שזה גרם לנו להתבונן היטב שוב במעשינו ולפשפש למשמש בהם, ולפחות להיזהר שלא יראה באור שלילי כלפי חוץ ועל זה נאמר "כל אהבה שאין עימה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה נד ג) וכפסוק: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז ה).

הנמנע מלהוכיח

בפרשת קדושים כתוב "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (יט יז) אחד מתרי"ג מצוות הוא להוכיח! ואם לא תוכיחו "תשא עליו חטא" דהיינו יהיה לך חטא בכך שהשני ממשיך לחטוא ויכולת למנעו באם היית מוכיחו. (אונקלוס וכן הרמב"ן)

ואף רבי אליעזר פאפו כתב דברים נוקבים בנידון: "והן בעוון גברה חנפה ואין בדור זה מי שיוכיח, ובפרט לאיש מכבד, אם רואה אותו עובר על דברי תורה, הוא בוש וירא לגשת ולומר לו, מדוע אתה עובר את מצות המלך, מלכו של עולם, וכובש פניו בקרקע ועושה עצמו אשר לא ראה ואשר לא ידע, אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקד השם על מצות התוכחה מה נענה ומה נאמר, כי יאמר, על כבודך הקפדת הרבה, ומה גם על כבוד אביך ואמך היית מקפיד הרבה, שאם היית רואה איש מכה אביך ואמך או מקלל אותם, היית יוצא לקראת נשק ויורד עמו עד לחייו, ולמה לא תקפיד על כבוד שמים בראותך איש עובר עברה שהוא מקל בכבוד שמים, וגורם צער וכעס ופגם, ונרגן מפריד אלוף, וכהנה רעות רבות, ואין איש שם על לב, הלואי שלא יהא שמח לאיד בתקלת חברו, כדי שיהא הוא נכבד וחברו נבזה. ויש שאין מוכיח מפני שאין בדור הזה מי שיקבל תוכחה, שאם ירצה איזה איש להוכיח לאנשים שכמותו, יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט ומוכיח, ומחרפים אותו ומבזים אותו, ולאנשים כאלה, מצוה שלא להוכיחם, שהרי אמרו (יבמות סה, ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואסורא נמי איכא להוכיחם, דכתיב (משלי ט ח) אל תוכח לץ. אבל לא יוכל אדם לומר, קים לי בגויהו שאינם שומעים או שהם ליצנים, כי ה' יראה ללבב, ואם לפניו גלוי, לפנינו מי גלוי, אם לא שברור כשמש שאינו חושש על האסורים, ולא ישמע לקול מלחשים, שאז אמרו (ביצה ל, א) מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. וזהו דוקא כשאין יודעים שהוא חטא, דהוו להו שוגגים, אבל אם יודעים שהוא חטא ועוברים עליו, יוכיחם על פניהם, אולי ישובו מדרכם הרעה, דלא שיך לומר, מוטב יהיו שוגגים"(פלא יועץ ערך תוכחה) כפי שנרחיב בסוף בעניין של "מוטב יהיו שוגגים ואל מזידים"

כיצד בכלל ניתן להימנע מלהוכיח הרי שלמה המלך החכם מכל אדם כותב רבות אודות מעלות התוכחה חסרונה "אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה" (משלי י יז) "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי יב א) "רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד" (משלי יג יח) "מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת" (משלי טו י) ועוד כהנה רבות...

כתב האורחות צדיקים: מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ואינו נותן לב על מעשה החטאים – זה הדבר קרוב לחניפות. כי הם החוטאים חושבים: כיון שאינם מוחים בידינו ואינן מקנטרים אותנו, כל מעשינו הם טובים. ונצטווינו לבער הרע מקרבנו, שנאמר "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג ו). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת נד ב): מי שיש בידו למחות על אנשי בתו, ואינו מוחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, ואינו מוחה – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, ואינו מוחה – נתפס על כל העולם כולו, שנאמר (ויקרא כו לד): "וכשלו איש באחיו"; ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: איש בעוון אחיו. ואמרינן (סנהדרין כז ב): מלמד שכולן ערבים זה בזה. (אורחות צדיקים שער החניפות)

ועוד כתב: ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה: ואחד מהם זה הרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, כי אם היה מוחה בידו היה פורש, ונמצא שמחטיא אותו. ובכלל זה העוון – כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין רבים בין יחידים, ואינו מוחה אלא מניח אותם בכישלונם. (אורחות צדיקים שער התשובה)

עד כדי כך הייתה חשובה התוכחה בעיני חז"ל, עד שאמרו "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה". (שבת קיט:):

התוכחה חשובה גם למוכיח. מבואר בגמרא (שבת נה.) שמי שאינו מוכיח נחשב כשותף לחטא שהיה צריך להוכיח עליו, ונענש על כך: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו".כלל זה נפסק על-ידי הרמ"א (יו"ד סימן קנז, סעיף א), עם הוספה שאין המוכיח חייב להביא את עצמו לכלל סכנה.

ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גדל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר ומתיירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו שאינו חייב במצווה זו באיש כזה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בעניין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתיישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בעניינים אלה, ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא, שיוכיחנו ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהילחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי השם שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול, ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה הוא נתפש על חטאו, וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה א), גם מן הכתוב (ישעיהו ג יד). ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב.

וידוע שכל ישראל ערבים זה לזה כדכתיב (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו. איש בעוון אחיו, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב''ק צב, א). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת נד ב) שמי שרואה את חברו עובר עברה ואינו מוכיחו על פניו, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשאה והוא נענש תחלה, כמו שמצינו (שם א) בחרבן בית המקדש דכתיב (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו ממקדשי תחלו, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפני שלא היו מקבלים מהם, קטרגה מדת הדין ואמרה, אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי, ונגזרה עליהם מיתה אף שקיימו את התורה מאל''ף ועד ת''ו.

ובספר החסידים (סימן קנג) כתב, שמי שעובר עברה ולא הוכיחו חברו ומת בה, חשוב כאלו הרגו,ואת דמו יבקש הקדוש ברוך הוא מידו, ואם הוכיחו ולא שמע בקולו, מה כתיב עליו (יחזקאל ג יט) ואתה כי הזהרת רשע, הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. ואמרו (ספר חסידים סימן ה) שהמוכיח חברו ולא שמע בקולו, נוטל זכיותיו ממנו:  (פלא יועץ ערך "תוכחה").

אופן התוכחה:

לאחר למדנו והוכחנו מעבר לכל ספק את החיוב ואת המעלות וחשיבות מצווה התורה של תוכחה וחומרת הנמנעים ממנה, חייבים ללמוד על אופן וצורת התוכחה כי בלי זאת יתכן שיצא שכרו בהפסדו ולא מצווה יקיים אלא איסור חמור שלא "ולא תשא עליו חטא".

דרושים לכך מספר תנאים:

א) לעולם אל תוכיח ברבים אלא רק באופן פרטי: וכך רש"י מסביר את הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" שתזהר שלא תקבל חטא על שהוכחת אותו ברבים.

ובאמת זו גמ' ערוכה אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים שנאמר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א יא כז) אמר לו דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה. (סנהדרין קא:)

וכן נפסק ברמב"ם: הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. (רמב"ם הלכות דעות ו ז)

ואף החינוך כתב: כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם (י''ג וישלים) עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים. 

ונעימים ומתוקים דברי הפלא יועץ: "לכן אי בעי לאפרושי מאסורא ילך אצל חברו וידבר דבריו בינו לבינו בנעם שיח, או ימתין עד שימצא עמו יחידי ויוכיחנו על פניו באפן נאה לפי מה שהוא אדם ולפי צורך שעה... אבל דברי חכמים שבנחת נשמעים הם ערבים ומתקבלים לשומעים. (פלא יועץ ערך "גערה")

[אולם, בשולחן ערוך הרב כתב שהלכה זו נאמרה רק בעבירות שבין אדם לחברו, ולא באיסורים שבין אדם למקום: "במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו, צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל". יש להעיר שמסתימת שאר הפוסקים, לא משמע כדבריו. (סימן קנו, סעיף ח) ועוד כתב שיש לחלק בין עבירה שבסתר לבין עבירה שבגלוי: "וכל זה בעבירה שבסתר. אבל אם עבר עבירה בגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים".]

ב)  אל תגזים בתוכחה:  וכך מסביר החדי"א את הפסוק "הוכח תוכיח" אבל אל תגזים בתוכחה דהיינו "ולא תישא" –  מלשון הרמה אל תרים עליו חטאו – שלא תגדיל את החטא שלו, אלא הוכח אותו כמו שהוא באמת. 

ג) אל תוכיח בכעס ושנאה אלא בעדינות ובאכפתיות: וכך מסביר הכלי יקר את הפסוק "לא תשנא אחיך בלבבך הוכח תוכיח" – כי בזמן שנאה אין תוכחה אלא יש חנופה ובזמן אהבה מוכיח.

וכן פסק הרמב"ם: "וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא". (רמב"ם הלכות דעות ו ז)

וגם החינוך שהבאנו לעיל אמר לשון זהה "התוכחה שראוי לאדם,להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתביש"

וכמו שכתוב בגמרא: אמר רבה בר רב הונא אע''ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר צריך למימרינהו בניחותא (לומר בנחת) כיהיכי דליקבלינהו מיניה (על מנת שיקבלו ממנו) (שבת לד.) רואים שעל מנת שתתקבל התוכחה אחד התנאים זה לומר את הדברים בנחת.

ד) קודם תוכיח את עצמך: וכך מסביר רבי משה שלמה מטולצין (מתלמידי הגר"א) את הפסוק "הוכח תוכיח"קודם את עצמך שלא יהיה לו פתחון פה "ותשא עליו חטא" שלא יהיה מקבל התוכחה, שיאמר לך "וכי אינך חוטא שהנך מוכיחיני"?

ה)תאמר לו מילה טובה לפני התוכחה: כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט ח) כשאתה בא להוכיח מישהו אל תאמר לו: "תראה איך אתה מתנהג, איזה שטויות אתה עושה, אתה לץ!" כי אז הוא לא ישמע אותך אלא ישנא אותך. אלא תקדים ותאמר לו: "אתה אדם חכם, המעשים הללו לא מתאימים לך", אז הוא יאהב אותך וישמע את דבריך. (הרש"ש)

ו) עיתוי נכון: התורה מוסיפה פרט נוסף על אודות העיתוי שבו בחר משה רבנו להוכיח את ישראל: "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (דברים א ד). אחרי שמשה היכה את סיחון ועוג, הוא ניצל את ההזדמנות שיש את חינו בעיני העם והדברים יתקבלו ביתר שאת ו'נתן להם על הראש' כמו שאומרים... והם קיבלו את המוסר באהבה. ומי שמקבל את התוכחה באהבה מגיע לו ברכות מכל הלב. לכן כתוב במדרש: "אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקבלו עליהם תוכחותיך, צריך אתה לברכם. מיד חזר ובירכם" (דברים רבה א ט).

לעתיד לבוא מי שלא רגיל לתוכחה הולך לקבל סטירת לחי מצלצלת

ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי[ רבי אליעזר שהגיע לפסוק הזה בכה] "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה ג) ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה (חגיגה ד:): גם לה' תגיד מי אתה שתוכיח אותי?! כשהוא ישאל אותך לעתיד לבוא מדוע לא תיקנת את מעשיך הרי במשך חייך שלחתי לך שליחים רבים, פעם בדמות נביאים, בימינו, בדמות שכנים וחברים קרובים ורחוקים - מוכיחים... מדוע התעלמת ודחית?

במדרש ישנה הרחבה: אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדיןאוי לנו מיום התוכחה יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחדלפי מה שהוא על אחת כמה וכמה. ונשאלת השאלה מה הק"ו שיש כאן? אלא שמעשה מכירת יוסף תחילתו במחשבה רעה אבל סופו שנגמר טוב הלכך הרי שזה כמי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שבעצם אין בידו חטא, ואעפ"כ לא יכלו האחים לעמוד בתוכחתו, ק"ו כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד על מה שעשה וזה כבר בחינת רצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו על אחת כמה וכמה שלא יוכלו לעמוד בתוכחה. (רבי בצלאל הכהן מוילנא – פנינים משולחן גבוה).

לכן כדי לקיים את הפסוק "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם" (משלי א כג)

ומצוה זו יכול האדם לקים אף כי אחרי מותו לרב דורות, אם חננו השם דעת, יכתב בספר דינים ומוסר השכל. ואף כי רבו הספרים כאלה ותורה מנחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש כי אם השרידים, אף על פי כן הוא יעשה ויכתוב רובי תורתו, אולי ברב הימים המצא ימצא שיטול ספרו בידו ויעשו לו דבריו פירות, ויבנה גם הוא ממנו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר. ועל כן מה טוב ומה נעים לסדר ספר מדינים ומוסר ללועזים בלעז, כי הן רבים עתה עם הארץ, ויותר מועיל ומזכה לנפשו בעשות ספרים כאלה, מעשות ספרים בפלפולים וחדודים ודרושים, אשר ספרים כאלה רבו והם מגוללים בעפר, עש יאכלם, כי הספרים רבים והלומדים מועטים, ומסתפקים בספרי התלמוד ופוסקים, ומפרשים ראשונים וקיצורי דינים, הלואי שיספיק לנו הזמן ללמד אותם כתיקונם, אבל למוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב: (פלא יועץ ערך "תוכחה")

ונסיים בדבריו הנוקבים של המלבי"ם

"כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו כג) הגם שיש לו אור ונר צריך ללכת בדרך חיים שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר ומי המוליך בדרך חיים תוכחות מוסר שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת ה' על ידי כן ילך בדרך חיים ואז יועילו לו נר מצוה ואור התורה לשמרו מן הפחתים ומן קוצים ומן הברקנים.

* * *

הכל טוב ויפה אבל תמיד יהיה מי שיבוא ויטען את הטענה הידועה של "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" אז גם ללמדנים השארתי לסוף כדי לא הכביד על הכלל הציבור את הסוגיה הנ"ל.

בגמרא (ביצה ל.) נאמר שפטור מחובת תוכחה בשל הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" אם התוכחה לא תישמע, ורק תגרום לעבריין לעבור על האיסור בזדון, אזי טובה השתיקה מהתוכחה.

בתחילת הסוגיה קובעת הגמרא שפטור זה נאמר רק בנוגע לדינים מדרבנן, ולא בהלכות שמקורן בתורה. בסוף הסוגיה נאמר: "ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי". גם כאשר אדם רואה מי שאינו נזהר באיסור תוספת יום הכיפורים, שהוא איסור מדאורייתא [הנלמד ממדרש הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם"], אינו מחויב להוכיח, מטעם "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

אולם, ה’בעל העיטור’ (הובא בראשונים, שם, ובדרכי משה, או"ח תרח, ב) קובע כי כלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה. מה שנאמר בגמרא ש"מוטב שיהיו שוגגים" אפילו בדין תורה, היינו רק באיסור דאורייתא שלא נאמר בפירוש בתורה, אלא נלמד מדרשה, כדין "תוספת יום הכיפורים".

יש שהוכיחו מדברי הגמרא (שבת נה.) והתוספות (שם) שגם במקום איסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא ישמעו לתוכחה (ראה בביאור הלכה, שם, ד"ה אבל). אולם, דברי ה’עיטור’ נפסקו ברמ"א (או"ח תרח, ב), והם עיקר להלכה.

ב’משנה ברורה’ (ס"ק ג) מוסיף שהכלל של "מוטב שיהיו שוגגים" נאמר דווקא במקום שיש להניח בוודאות שהעובר לא ישים לבו לדברי התוכחה. במקום שיש ספק שמא יפרוש מן החטא, חייב אדם להוכיחו, אפילו באיסור דרבנן.(ואם יוכיח כראוי הסיכויים קרובים הרבה יותר שהתוכחה תתקבל בהבנה ובאהבה)

הרשב"א ביאר את הסיבה שיש לחלק בין דבר שמפורש בתורה, לבין דבר שאינו מפורש בתורה. לדבריו (שהובאו ב’משנה ברורה’, ס"ק ו), במקום שאין הדבר מפורש בתורה, יש לתלות שמי שעובר עושה כן בשוגג, ומה שלא שישמע לתוכחה הוא מחמת שהדבר "קל בעיניהם". מנגד, אם עובר אדם על דבר שמפורש בתורה, יש להניח שבוודאי אינו שוגג, אלא מזיד, וחובה עלינו להפרישו מאיסור.

נמצינו למדים, לאור ביאור זה, שהפטור מחובת תוכחה מוגבל למקום שעובר בשוגג, כשהתוכחה תגרום לו לעבור על אותו איסור במזיד. במקום שעובר אדם על עבירה במזיד, תמיד חל החיוב להוכיחו – גם אם יש להניח שהעבריין לא יקבל את התוכחה. כך פסק להדיה ה’משנה ברורה’ (ס"ק ה): "אבל כשיודעין שהוא אסור, ועוברין במזיד, צריך להוכיחם אף כשברור לו שלא יקבלום".

הלכה זו סותרת, לכאורה, דין אחר המופיע בגמרא, הקובע שאין לאדם לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב): “אמר רבי אילעא משום ר’ אלעזר בר’ שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: ‘אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך’ (משלי ט, ח)”. אם כן, איך ייתכן שחייב אדם להוכיח את חברו, אפילו כשיודע שלא ישמע לו?

ניתן ליישב קושיה זו על-פי דברי ה’נימוקי יוסף’ (יבמות כ:).

הגמרא (ערכין טז.) תוחמת את גבולות חובת התוכחה: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה; ושמואל אמר: עד קללה; ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה". הרמב"ם פוסק כדעת רב, שחייב אדם להוכיח את חברו עד כדי הכאה – כלומר, עד שיבוא הלה להכות את מוכיחו. בחינוך (מצווה רלט) הוסיף לבאר שאין הכוונה שיבוא לידי הכאה ממש, אלא עד שיהיה הלה קרוב להכותו (הובאו דבריו בביאור הלכה).

על כך הקשה ב’נימוקי יוסף’, שהרי מצווה היא שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואיך ייתכן שחייב אדם להוכיח את חברו עד שיבוא לידי הכאה?

ב’נימוקי יוסף’ תירץ שדברי בגמרא שאין לומר דבר שאינו נשמע נאמרו רק ברבים, אבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו או עד שיקללנו. אולם, מוסיף שם שגם את הרבים צריך להוכיח פעם אחת לפחות "משום דאולי ישמעו, או שלא יהא להם פתחון פה". מבואר אפוא בדבריו שגם אם יודע בוודאות שדבריו לא ישמעו, יאמר את התוכחה ברבים פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או עד שיקללנו – ושוב לא קשה מה שהקשינו לעיל.

דהיינו יש שני טעמים מדוע יש להוכיח את החוטא גם כשהוא "דבר שאינו נשמע". טעם אחד הוא כי ייתכן, בניגוד לציפיות, שישמע הלה לריבוי דברים ותוכחות. טעם נוסף הוא בשביל שלא יהיה לו פתחון פה לומר שכיון שלא מחה בו, סימן הוא שמסכים לדבריו.

להלכה פסק הרמ"א (סימן תרח, ב; יו"ד סימן קנז) את שיטת ‘בעל העיטור’ שחילק בין איסור המפורש בתורה, שמחויבים למחות בעובר עליו, לבין איסור שאינו מפורש בתורה. כן פסק הרמ"א את דברי ה’נימוקי יוסף’, שאם יודע שאין דבריו נשמעים, יאמר ברבים פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או יקללנו. לפי פסקים אלו, לכאורה תהיה חובת תוכחה גם מול מי שאינו שומר תורה ומצוות, שהרי חייב להוכיחו עד שיכנו!

אולם, ישנם מספר טעמים שאין אדם חייב, בזמננו, להוכיח את מי שרחוק מן התורה, ובוודאי לא ישמע לתוכחה.

טעם אחד העולה מדברי ה’ביאור הלכה’ (ד"ה מוחין בידם), שכתב בשם ה’ברכי יוסף’ שאין חיוב תוכחה במקום שהיא לא תתקבל אלא "רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד, אבל כשאין בידינו כח להפרישם, אין מחויב להוכיחם, כיון שיודע שלא יקבלום" (אך הוסיף שם שמדברי הסמ"ק משמע שגם כשאין ידינו תקיפה יש חובת הוכחה)

טעם אחר, שאף הוא מופיע ב’ביאור הלכה’ (ד"ה אבל אם), הוא מפני שאין חובה להוכיח פורקי עול: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דווקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך, ואינו מחויב להוכיחו". כיון שפרק ממנו עול תורה ומצוות, יצא העובר מכלל עמיתך, ושוב אין חובה להוכיחו.

בזמנינו, ידועים דברי ה’חזון איש’ שלרוב היהודים החופשיים יש דין של ‘תינוק שנשבה’, ומצווה לקרבם בעבותות האהבה, ולהחזירם למוטב.

והמצוה הר"ה היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם אלהיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) הוכח תוכיח את עמיתך. ונכנס בציווי הזה שנאשים קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור לו ונחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש. (רמב"ם ספר המצות מ"ע ר"ה)

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אמר: חובה, שנאמר "אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך". (דף סה ע"ב):

אמנם כן דעת הסמ"ג במצוה יא' שאין להוכיח את מי שלא ישמע, נגד דעת היראים. את דברי הסמ"ג אלו הביא המשנה ברורה בסימן תר"ח בביאור הלכה. ושם ציין גם דעות של תוס' במסכת שבת.

אמר ליה רבי זירא לרבי סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי אמר ליה אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רבי אחא ברבי חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט) ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי.(בשבת דף נ"ה ע"א אומרת)

היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמח:) גבי תוספת יוה"כ. (תוספות שם ד"ה ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר).

משמע שלדברי התוספות אין צריך להוכיח כשלא ישמעו אם ודאי שלא ישמעו. וכן הבין את דברי התוספות המשנה ברורה בבאור הלכה סי' תר"ח שכתב שם בשם הגר"א שדברי התוספות הם כשיטת הסמ"ג.

ומקור ההלכה בזה הוא בשו"ע או"ח סימן תר"ח סעיף ב': נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י).

ובבאור הלכה למשנה ברורה הביא את מחלוקת הראשונים אם חייב להוכיח מי שלא ישמע, ולאחר שהביא דעת הסוברים שחייב להוכיח, כתב: ...והסמ"ג בעצמו משמע שם דהוא סובר דהיכא שברור לו שלא יקבל אינו מחויב להוכיחו וכן משמע לכאורה מדברי התוספות שם בשבת דף נ"ה ד"ה אע"ג וכו' ...אמנם מהגר"א מוכח דדעת התוספות להקל ברבים כדעת הסמ"ג..

וזה לשון הנימוקי יוסף ביבמות שעליו מתבססים דברי הרמ"א (סוף פרק הבא על יבמתו, כ"א ע"ב באלפס):

דבר הנשמע, למי שמקבל מצוה, דכתיב: "הוכח תוכיח", אפי' מאה פעמים: אבל למי שאינו מקבל, מצוה וחובה שלא להוכיחו, והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת ערכין (דף טז), שחייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו, התם ביחיד, אבל לרבים לא, והא דאמרינן במסכת שבת (דף נה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, ואמר לא מקבלי מינאי, ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר, התם הוא שלא הוכיחם כלל, אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו, ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת.

וכתב הגר"א על דברי הרמ"א על מה שכתב כשיודע שאין דבריו נשמעין:

מאחד שיודע וכו' הוא תרוץ ראשון של ר"ן ששם לא הוכיחם כלל ואולי ישמעו והתירוץ השני דמשום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיחם פ"א וכתירוץ ראשון כתבו תוספות בשבת שם.

לפי הגר"א הנימוקי יוסף כותב שני הסברים ליישב את הא שבשבת מבואר שחייבים להוכיח גם כשלא מקבלים: א. שמכל מקום חייב להוכיח משום שאולי ישמעו ב. פעם אחת מכל מקום חייב להוכיח. וכתב הגר"א שהתירוץ הראשון הוא תירוץ התוספות דמיירי בספק אי מקבלו אבל היכא דודאי לא מקבלו הנח להם וכו'. כלומר, שהנימוקי יוסף סובר כתוספות, שאם ודאי לא מקבלים, אין חיוב תוכחה כללי אלא שכאן היה ספק אם מקבלים, וסגי בפעם אחת לברר אם מקבלים או לא מקבלים. ועי"ש בביאור הגר"א, שמכניס את שני התירוצים של נימוקי יוסף בדברי הרמ"א.

(ובדעת התוס' עצמם בשבת, שם משמע המדובר הוא על שוגג ולא על מזיד. משום שעל מזיד חייב להוכיח. כפי שכתבו מגמ' שבת. ובזה שונה דעת הסמ"ג שסובר שגם על מזיד אינו חייב להוכיח כשלא ישמעו. אבל הרמ"א מיירי במזיד, כפי משמעות סדר הדברים ברמ"א, וכנראה הגר"א שהביא את התוס' בשבת לא חילק בין שוגג למזיד, אבל זה אינו נכון שהרי בשעת החורבן הם היו מזידין).

ואם כן יש כמה ראשונים הסוברים שאין להוכיח מי שלא ישמע: הסמ"ג, תוס' בשבת, לפי הגר"א נראה שגם רמ"א פסק כן. ולנו נראה שגם זו כוונת הרמב"ם שהמצוה היא להחזירו למוטב.

מכל מקום, נראה ששאלה זו של השפעה ותוכחה, האם הם שני דברים או דבר אחד, תלוי בדעות הראשונים בשאלה זו. אם יש מצוה להוכיח גם כשלא ישמעו, הרי שיש ענין בעצם התוכחה. אבל אם התוכחה היא מצוה רק במקום שיכולה להועיל, הרי המצוה היא ההחזרה למוטב, וזה נראה שצריך לעשות באותם דרכים שמועילות יותר באותה שעה.

ומיהו לדבר טוב נמי יש גבול, שאף בתוכחה לא ירבה כל כך בדברים אם חושש שלא יקבלו, שהרי אהרן נענש על שהיה נוטל את העגל ושוחטו לפניהם, ומראה להם שאין בו ממש (ויקרא רבה ז א), באפן שעשאם פושעים. וכן כתבו שבצבור לא יוכיח אלא פעם אחת, ובצבור לא שיך מוטב יהיו שוגגין, שידבר למאה, ואם לא, לאחד. ובדבר המפרש אסורו בתורה לא אמרינן מוטב יהיו שוגגין, אלא חיב להודיעם ולהוכיחם: