מי שרגיל לקבל מרות, לא יתקשה בתקופת הנחיות הקורונה

בתקופת הקורונה כל אחד מתבונן בעצמו ומתוך בדידותו, מה הוא מוציא משגרת החירום שנחתה עלינו איכשהו בפתע פתאום. כל אחד יוצא מנקודת המבט שלו, וכל אחד חושב על הדבר שהוא רואה לנכון. באמת כך היא דרכו של עולם.

דבר אחד מעניין מאוד שרואים בעניין הזה של הקורונה, הוא הנושא של ציות להוראות. כידוע, אנחנו, כמאמינים ובתור שומרי תורה ומצוות, יודעים שאין זה עוד עניין או מנהג, אלא יסוד מוסד בקיום העולם הרוחני של כל אחד לחוד וכולם יחד, ואין קיום לתורה לולא ציות מוחלט לדעת תורה ולהנהגה תורנית.

כולנו נחשפנו לעניין הזה בעידן הקורונה. הקולמוסים נשברים מרוב כתיבה על עניין ההוראות למיניהן. מי חלם שנהיה בליל הסדר כל אחד עם המעגל המשפחתי שאיתו הוא יושב בשבת חזון, ללא שום התקהלות ציבורית חגיגית וכ"ו?

בעניין הזה יש לכאורה דבר פרדוקסלי. כל ההוראות הנאמרות לכלל האנשים הן לכאורה הוראות רחוקות ומיותרות (מ"מ ברגע נתון זה, שהקורבנות רח"ל הם מעט מזעיר, ושהשם ירחם שלא יוסיף). ואם כן, לפי הסבירות ניתן לומר ש"אין כ"כ צורך להיזהר", ו"מה העסק", כי מה אחוז הסיכוי שזה יגיע בדיוק אלי, ואפילו אם יגיע אלי - עד כמה זה יהיה במצב קשה רח"ל.
מצד שני, אם נעשה חשבון פשוט, נראה שהדבר הקטן והרחוק הזה, יש לנו לעשות בכדי להציל ואפילו נפש אחת מישראל. כי ברור שאם יאמר לנו הנביא שע"י כל ההרחקות שהרחקנו, והבדידות שהתבודדנו, המניינים שבוטלו וכ"ו, כל זה הציל יהודי אחד ממוות בטוח, בוודאי כולנו נסכים שכל השיגעון הזה היה שווה, ושבוודאות היה נצרך לעשותו, כי זה מה שהציל.

וזה בעצם הפרדוקס. כי מצד אחד, קשה מאוד לשכנע אנשים שיתרחקו ושיעשו דברים היוצאים מהשגרה באופן מבהיל ונורא, כמו שאנחנו צריכים לעשות היום, וכל זה בגלל אחוז נמוך מאוד לפגיעה, חלילה, מה שמקשה רגשית על אנשים להתאמץ ולעשות דברים שקשים, ללא סיבה רצינית ואמיתית ושנראית לעין. כי אם היינו רואים בצורה מוחשית שע"י ההרחקות והמעשים האלו אנחנו יוצאים מכלל סכנה, אף אחד לא היה מפר ולא היה מקל ראש בזה. ומצד שני, כל אחד גם יודע שהדבר הקטן הזה, קרוב לוודאי שבאיזה אחוז מסוים הוא מציל אחד מכלל ישראל, ושם גם בוודאי צריך ויש לעשותו.

כאן, בין שני הצדדים הללו, נכנס עניין הציות. כי לבוא ולעשות דבר כזה באופן שאני חושב ויודע שאני עושה דבר שמציל ממוות כפשוטו, ומצד שני אלו דברים שאני לא רואה באופן ממשי שמשהו משמעותי ייצא מזה, לעשות את זה עם כוח מניע ועם רצון נפשי אמיתי, זה רק ע"י ציות להנהגה.

העניין של כניעה וציות להנהגה וקבלת מרות, יש בזה העניין הרוחני, שאין שום העמדה וקיום לתורה בלי ציות לדעת תורה, ולא משנה כרגע באיזה סוג של דעת תורה אמורים הדברים, אם זה אדמו"ר או ראש ישיבה או כל גדול אחר. וכולל גם את העניין של כניעה להוראות של הנהגה גשמית, שאנו יודעים שרק ע"י נתינת ההסכמה של ההנהגה הרוחנית, אנו מקבלים את ההוראות מההנהגה הגשמית לקבל חוות דעת מקצועיות, וע"י הסמכות הרוחנית אנו נכפפים לקבל את ההוראות מהאנשים המוסמכים בעניינים הגשמיים השונים.

אדם המחויב למרות, רגיל לחיות עם חוויה והרגשה שלא כל דבר הוא יודע, ולא כל דבר שהוא עושה הוא מבין בהיגיון ובהבנה. הרבה דברים הוא עושה כי "כך אמרו לעשות". בן אדם כזה יכול ומסוגל, בזמנים קשים, לומר שאף על פי שאני לא מבין מה צריך לעשות בסיטואציה הזאת, אני סומך על מי שתמיד אומר לי, ושתמיד מייעץ לי מה לעשות.

במושכל ראשון נראה כי המושג "קבלת מרות" הוא נוגד היגיון, כי מה שאני מבין ויודע לעשות - את זה אני אעשה, אבל דבר שאני לא רואה בחוש שאני צריך לעשות, אני לא עושה. מכאן בעצם נובע הטיעון ה"הגיוני", כביכול, נגד קבלת מרות. כי אם אנהג ואפעל רק על פי מה שאאמין במה שאומרים לי לעשות, אין לדבר סוף, כי אתה הרי לא הולך לפי איזה שהוא חוק הגיוני. וכשמדובר על אמונה, הגענו לצומת דרכים שבו כל אחד יגיד "אני מאמין שכך וכך אני צריך לעשות", ומי הצודק לומר איזו מהאמונות היא האמת?

וכאן בעצם טמון השקר הגדול. כי מי שאומר שאין שום היגיון בקבלת מרות וסמכות על, ויש לנהוג רק על פי היגיון, משקר בראש ובראשונה לעצמו. כי אין דבר כזה בעולם לחיות רק על פי חוקים הגיוניים, כי לא כל דבר אנחנו יודעים, ולא בכל דבר אנחנו מבינים. בל לא נשקר בעצמנו שאכן אנחנו יודעים ומבינים הכל. מסכן מי שחי בהרגשה שהוא יודע ומבין כל - אבל כל - מה שהוא עושה וחושב.

כי מה לעשות, כל זמן שאנחנו נכנסים לקטגוריה של "בני אדם", אנחנו לא שולטים בכל דבר שקורה לנו, ובהרבה דברים (הרבה מאוד) אנחנו נשלטים. זו המציאות בעולם. ומחויב המציאות לומר שיש דברים שאנחנו נצטרך לסמוך בהם על אחרים, בהרבה דברים שאנחנו לא מבינים ולא יודעים, כי לא כל דבר אנחנו יודעים ומבינים. מכאן שהציפייה לקבלת מרות והכנעה לסמכות, לא נובעת מלקבל הכרעות לא הגיונות, אלא נובעת ממקום של לסמוך על השני.
בתקופה של הקורונה הגיע דברים אלה לשעת המבחן שלהם. כי מה לעשות, אנחנו לא פרופסורים מדופלמים, ואנחנו לא חוקרים אפידמיולוגיים, וגם מטבע הדברים ההוראות הן לא באופן שאנחנו רואים את הסכנה בעיניים, שניתן יהיה להזהיר את עצמנו בצורה מוחשית.

הקורונה, עד ההדבקה בה אי אפשר לראות את הסכנה בעיניים, גם בגלל אפשרויות ההדבקה, שזה לכאורה רחוק מאוד (גם מניסיון, יהיו שיגידו "הנה, תראו, עד עכשיו לא נדבקתי" וכדו'), וגם אחרי שנדבקים הרי יש הרבה שיוצאים ממנה ללא פגע, אז מה הזעקה הגדולה בזה?
אבל לפי האמת, נכון שזה לא נראה לנו כסכנה מוחשית כל כך בעיניים, אבל הניסיון מלמד שיש ומצוי שזה נוגע באנשים וממית גם ללא שום הסבר, ואפילו צעירים רואים שזה הורג, ומי יודע לומר היכן זה לא יגיע וכנ"ל.

לאור זאת, הוראות הקורונה הן המבחן האמיתי של מציית להוראות. אחד שיכול לומר בפשטות "אני עושה את מה שמצווים עלי", ללא עוררין, סימן מובהק שהוא רגיל לקבלת מרות, וקל לו יותר לבצע את ההוראות למרות ההרגלים שלו להרבה מיני דברים.